שארית התום בארגזי קרטון.

אני לא יודעת מה לעשות עם הבלוג הזה.

נורא באלי להשקיע בו, לכתוב בו את כל מה שאני מרגישה, בפרטי פרטים, לשפוך את הלב, לספר חוויות, לבכות, לשמוח, הכל.

אבל כשאני מגיעה לשבת לכתוב פוסט - כלום . ועד שזה קורה ...

נורא באלי להתמרמר. בלי שאפחד יעקם את האף.

נורא באלי לחפור שעות על כמה שנהניתי בגדנ''ע וכמה שבאלי לחזור וכמה שהמפקד היה חתיך.

נורא באלי לשפוך את הלב עד שלא יישאר בו שום זכר לנסיך.

נורא באלי להקיא את כל הצרות על הבצפר.

נורא באלי לדפוק כזה פוסט חפירה על כמה מתסכלים יכולים להיות החיים.

אבל זה לא קורה. נורא רציתי לכתוב פוסטים מושקעים על כל אחד מהנושאים הנ''ל, אבל לא קרה.

כי אני עצלנית וחסרת מוזה לאחרונה.

רק את הפוסט הממורמר הזה אני מצליחה לכתוב. ואפילו זה רק באופן חלקי, כי הנה, ממש ברגע זה נמאס לי לכתוב את הפוסט הממורמר הזה.

באלי משו שמח.

אבל אין.