זה היה אחד מאותם פלרטוטי עיניים נפוצים. אני הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי, חיוך מבוייש שלי, חיוך קטן שלו, אבל הוא עדיין לא ניגש אליי. חשבתי שהוא לא רוצה להפריע לי לשמוע מוסיקה, אז הורדתי את האוזניות שלי. הוא עשה כמוני. הייתי בטוחה שכול רגע הוא עומד לגשת אליי.

ואז הגיע האוטובוס שלו. הוא קם, הפנה את ראשו כדי להעניק לי חיוך אחרון, ונעלם.

אני בטחה שמצב כזה מוכר לכול בחורה. מצב בו היא רוצה שיתחילו איתה, ממש מוכנה לזה, והיא חושבת שזה עומד לקרות בכל רגע, אבל אז, בדיוק ברגע האמיתי, הבחור מקבל רגליים קרות ולא עושה כלום.

פעם, כשלא היו מחשבים, כשלא היו פלאפונים, כשאפילו יוניי דואר יצאו מכלל שימוש – אתם יודעים, בתקופה של "אסקימו לימון" וכול השאר – בחור היה ניגש אל בחורה שמצאה-חן בעיניו, והיה מתחיל לדבר איתה: תחביבים, מה היא אוהבת ומה היא לא אוהבת, מנסה להצחיק אותה, משתמש בקסם האישי שלו (כן, זה דבר באישיות שהיה פעם לכול גבר ואישה – קסם אישי – ולא, אי-אפשר למצוא את זה בפייסבוק, ואין לזה אפליקציה) ופשוט מנסה לגרום לבחורה לחבב אותו.

אם אתם שואלים אותי, שתי האופציות דפוקות לגמרי. לגבי הראשונה – למה רק להסתכל? זאת אומרת, בחורה משקיעה בהופעה ויוצאת מהבית. היא רואה בחור חמוד ושמה-לב שגם הוא מבחין בה, אבל הוא רק עומד ונהנה ממה שעובר מולו. עכשיו, זה לא שהבחורה רוצה שהוא ירוץ ויתחיל לגעת בה, אבל למה לא לגשת ולהתעניין? אולי יהיה להם משהו מן המשותף, אולי היא נראית טוב אבל יש לה אישיות של כלבה? למה תמיד להפשיט עם העיניים, כשבסופו של דבר הבחור ייהנה להפשיט אותה עם הידיים הרבה יותר אחרי שהם יכירו קצת. אפילו בבארים עושים את זה! והבחורים שם אפילו לא מתכוונים לחצי ממה שהם אומרים, אבל הם יודעים לשחק את "הבחור המתעניין" בצורה מעולה!

אז לכול הבנים האלה – לא, אני ממש לא רוצה להכיר אתכם. ואני לא מדברת רק עליי, אלא על כול אותן בנות שמשקיעות בעצמן, שמטפחות את עצמן, שעושות הכול כדי להראות יפות בעיני עצמן ומצפות שיעריכו את המאמצים שלהן, ובסוף, ההערכה היחידה שהן מקבלות היא הודעה בפייסבוק שאומרת להן שהן חמודות ויפות. אתם רצינים?! הבחורה השקיעה שעה בשיער שלה לא בשביל שאתה, מר נסיך קסום, תרשום לה על זה בפייסבוק, אלא היא מעוניינת שתיגש אליה ברחוב ותגיד לה את זה! אתה חושב שהיא לבשה משהו יפה? יופי, מר גאון, למה לא אמרת לה את זה כשהיא לבשה את הבגד?! לומר לה את זה אחרי שהיא כבר הסירה את האיפור והחליפה בגדים זו לא חכמה גדולה.

ואם כבר בביצים עסקינן, נדמה שגברברי העולם איבדו אותם לאורך השנים. אז בנים יקרים, חסר לכם אומץ לומר לבחורה בפנים מה אתם חושבים? אני מוכנה לפתוח חנות ביצים ולמכור לכם אותם, כדי שכול בחורה בעולם תקבל יחס ותקבל את הזכות להתיישב ליד בחור ממש חמוד באוטובוס, ועוד לזכות ממנו לפלרטוט!

אז בנות, לכו, תתארגנו, תתאפרו, תתלבשו יפה, תאהבו את המראה שלכן וצאו החוצה. ובנים, חסר לכם שאתם לא תהיו שם כדי לומר לבנות האלה כמה הן יפות!

***אזהרה - הפוסט הוא פוסט ארוך מאוד. לעצלנים מביניכם שאוהבים לקרוא סטטוסים על החיים בפייסבוק, עדיף שתדלגו. לאלה שרוצים לשמוע דעה ולהבין, יהיה לי לכבוד אם תקראו***

לפני כמה חודשים, בסופ"ש, כשהגיעו חברים של ההורים שלי למנגל השבועי, הבת שלהם בת ה-11 סיפרה לי על תחרות בהתעמלות בה היא עומדת להשתתף וגם על ילדה מהכיתה שלה ש"אף אחד לא מדבר איתה".

שאלתי אותה למה לא מדברים עם הילדה, והיא אמרה שהיא לא בטוחה למה, אבל פשוט צוחקים עליה הרבה, מתרחקים ממנה וגם אין לה כמעט חברות. שאלתי מה הילדה הזאת עשתה שגרם לכולם להתייחס אליה ככה, והיא אמרה לי שהילדה הזאת היא דווקא ילדה שקטה מאוד והיא חושבת שזו הסיבה שאף אחד לא מתחבר איתה.

אז שאלתי אותה, "ומה איתך? את מדברת איתה או גם מתעלמת ממנה?", אז היא ענתה לי ש"ברור שאני מדברת איתה", שהיא לא מושפעת מהתנהגותם של הילדים האחרים ונוהגת לבלות לא מעט יחד עם הילדה ההיא, ואף חיברה אותה הם חברותיה.

הכאיב לי לשמוע על ילדה בכיתה ו' שסובלת מחרם רק בגלל שהיא שקטה או מעט שונה. היא אוטוטו עולה לחטיבת הביניים, ובחטיבה, כמו בחטיבה, ילדים נהיים אכזריים יותר. כן, קראתם נכון, אכזריים יותר.

אני לא מתכוונת לכך שהם נהיים רעים יותר או מרושעים יותר, אלא לזה שההתנהגות שלהם הופכת לקיצונית יותר, בין אם לטוב או לרע.

ואני מדברת על כך מתוך ניסיון.

כן, לא אשקר, עשו עליי חרם לפחות שלוש פעמים, בתקופות שונות בין היסודי עד חטיבת הביניים. החרם האחרון התרחש בכיתה ח'. בחרם הראשון (אז עוד לא ידעתי מה זה חרם) חשבתי שזה משהו בי שגורם לאחרים להתרחק ממני, לצחוק עליי, לקרוא לי בשמות ובאופן כללי להתייחס אליי כמנודה. מובן שהתייחסותם של התלמידים האחרים כלפיי הורידה את הביטחון העצמי שלי (שמעולם לא היה גבוה גם ככה) וגרמה לי לחשוב שאולי אני באמת כל הדברים האלה שהם אומרים – מכוערת, לא מצחיקה, נראית מוזר, מתלבשת כמו בן, ועוד, ועוד.

כשעליתי לחטיבת הביניים (הביטחון העצמי שלי כבר היו מרוח על הרצפה) המצב לא השתנה. עדיין לא הייתי "טובה" מספיק בשביל להיות "ראויה" לתשומת הלב של עמיתי לספסל הלימודים. המחשבה הזאת ליוותה אותי לאורך כל החרם, ואפילו, לאורך כל השנה. כשדיברתי על כך עם אמא שלי, היא אמרה, "אל תדאגי, האנשים הלאה שמתנהגים אלייך עכשיו בצורה כזאת עוד יבקשו ממך סליחה ואחר-כך אפילו יבקשו ממך עזרה."

רציתי להאמין למה שהיא אמרה, באמת, אבל פשוט לא הצלחתי. הילדים האלה היו רעים מדי. המילה "סליחה" לא הייתה בלקסיקון שלהם.

אבל יום אחד המצב השתנה.

יום אחד, גיליתי שהחרם עבר למישהו אחר. זאת אומרת, הוא לא עבר ממני וכולם הפכו להיות חברים שלי והכל טוב ויפה. לא, עדיין עשו עליי חרם. אבל עכשיו עשו אותו גם על מישהי אחרת ("הבלונדינית"). הילדה שהחשיבה עצמה ל"מלכת הכיתה" החליטה שהבלונדינית הזאת פשוט לא נראית לה, יריבה, והסיתה את האחרים נגדה. מובן שלא כולם השתתפו בחרם, לא נגדי ולא נגד הבלונדינית (גם אחרי החרם לא התחברתי עם אנשים, אבל זה כבר סיפור אחר ארוך מאוד), אבל אלו שכן השתתפו . . .  – טוב, בוא נגיד שמבחינת החרם, המצב שלי היה טוב יותר מזה של הבלונדה. ממני רוב הכיתה התעלמה כמעט לחלוטין (וגם אני מהם), אבל בקשר לבלונדינית - הם צחקו עליה, הקניטו אותה, קיללו אותה ו"הוד מעלתה", שליטת החרם, אפילו רבה איתה פיזית.

לאחר כמה ימים של חרם, פשוט נמאס לי.

בעיצומו של טירוף עלבונות שהוטחו בבלונדינית, קמתי מהשולחן שלי (בו ישבתי עם הילדה היחידה שהייתה לי לחברה במשך כל החטיבה),נכנסתי לאזור המלחמה, ובין מטח הפגזים וקריאות המוות, קראתי, "די! תעזבו אותה כבר!", תפסתי את העלמה במצוקה בידה וגררתי אותה אל מחוץ לכיתה.

ביליתי את השעה ומשהו שלאחר מכן בלהרגיע אותה מצידה השני של דלת התא בשירותי הבנות. לאחר המקרה, החרם הפך להיות חרם משותף עליי ועל הבלונדינית, אבל כמו שאמא שלי אמרה, לאחר כמה ימים, הוא נפסק, ולמרות ש"סליחה" ישירה לא שמעתי, כמה ילדים שהשתתפו בחרם כן ביקשו ממני עזרה בכמה דברים, אבל התעמלתי מהם. הם הבינו את הרמז ופשוט עזבו אותי ואת שתי חברותיי בשקט, ואנחנו לא התקרבנו אליהם.

לקראת כניסתי לאזור ה"בואו-נהנה-נלמד-נעבוד-נקים-משפחה-נטייל-ונעשה-כל-מה-שנוכל-לפני-שאוטוטו-נזדקן", אני לא מתביישת לומר שלמדתי דבר או שניים בתקופה הקצרה בה אני חייה.

למדתי שאנשים שעושים חרם מתחלקים לשני סוגים – יש את אלו שעושים חרם מפני שבדרך כלל הם מרגישים כי לאדם המוחרם יש משהו שלהם אין – תכונה מסוימת, יופי מסוים, אישיות מסוימת, מישהי שמוצא חם בעיניהם אבל הם מתייחסים יותר למוחרם, ופשוט מרגישים קנאה ומבטאים אותה בצורה של כעס והשפלה. אנשים כאלה לא מגיעים רחוק, בעצם, ספק אם הם מגיעים לאן שהוא בכלל, כי את מרבית חייהם הם מבלים בלקנא באחרים, בלכעוס, בלעבור מעבודה לעבודה (רק כי הם חושבים שמגיע להם טוב יותר, או כי מפטרים אותם), ופשוט להתרגל להיות מוקפים באנשים כמוהם – קנאים שלעולם לא רואים את  הטוב באחרים.

מצד שני, יש את אלו שמשתתפים בחרם, ממשיכים להרים את האף מעל כולם במשך כמה שנים טובות, עד שמישהו בא ומוריד לו אותו בכוח וגורם להם לראות את העולם האמיתי ולהבין שיש יותר משחור ולבן.

המטרה של הסיפור הזה (שסופו, אגב, הוא שהבלונדינית הפכה לחברה טובה עם זאת שהחרימה אותה, הפסיקה לדבר איתי, התחילה לעשן ולהתרועע עם גורמים שליליים, וכיום אין בינינו שום קשר) הייתה להסביר משהו.

להסביר עד כמה אני מאוכזבת. מאוכזבת מאופן הטיפול של מבוגרים בכל הנושא הזה של החרם.

שמעתי לא פעם אחת מורות אומרות "הם ילדים, הם יתבגרו", או "זה קטע של גיל ההתבגרות" וזה ממש הכעיס אותי. לא כל חרם עובר והייתי מצפה מאנשי חינוך, שמלמדים ילדים כל חייהם, יבינו את זה טוב יותר מכולם (מצד שני, אם הם לא חוו את זה, הם גם כנראה לא יבינו לעולם). ילד סובל מחרם במשך שלוש שנים בבית הספר היסודי. בסדר, אפשר להתייחס לזה כחלק מהתנהגותם של ילדים שמאוד סלקטיביים בבחירות שלהם – בבני-אדם ובחפצים – בגילאים הצעירים, ויש כאלה שמתאוששים מזה מהר יחסית לאחרים ובחטיבה מצבם רק הולך ומשתפר עם השנים.

אבל יש כאלה, ותאמינו לי, מספר הילדים הללו גדול הרבה יותר משחושבים, שסובלים מחרם ביסודי ולא ממש מתגברים עליו. הם מגיעים לחטיבת הביניים עם ביטחון עצמי נמוך מאוד ובלי רצון (ולפעמים אפילו בלי יכולת) להתחבר עם אחרים מחשש שאירועי היסודי יחזרו על עצמם. הילדים האלה יכולים להיות מצטיינים בלימודים, אהודים על המורים ואנשים טובי-לב, אבל מבחינה חברתית קיים אצלם החסך החברתי הגדול מבין שאר התלמידים. הם לא מעזים להתקרב לקבוצות של תלמידים, מפחדים להביע את דעתם על נושא שמלהיב את התלמידים האחרים מחשש שיצחקו עליהם, שילעגו להם, ופשוט יושבים בשקט במקומם, שוקעים בתוך עולמם שלהם, מתפתים לומר משהו, לעשות משהו, אך הפיתוי נסוג חזרה אל תוך פינות ליבם החשוכות, שאף-אחד לא טורח להאיר.

ומה התייחסותו של הסגל החינוכי למצב?

טוב, לרוב, מורים חדי-עין ששמים-לב לתלמידים שלהם (ולצערי, מורים כאלה מעטים מאוד לא רק בארץ, אלא גם בעולם כולו), מצליחים להבחין בילד שהם רואים שהוא לא משתתף בשיחות עם אחרים, לא מצטרף למשחקים, ועל פניו ארשת עגומה רוב הזמן.

המורה תבקש מהילד להישאר בסוף השיעור או להיפגש עימה בסוף היום, ותשאל אותו איך הוא מרגיש. בסופו של דבר היא תגלה על המחסור בחברים שיש לילד ותנסה לעזור לו. תחבר אותו לתלמידים אחרים, תיתן לו טיפים, תטפח את הביטחון העצמי שלו ופשוט תהיה מורה כזאת שרואים בסרטים.

אבל בסנריו המציאות יותר – והעגומה יותר, יש  להודות – המורים פשוט לא מצליחים לעקוב אחרי כל תלמיד ותלמיד. מורה בבית-ספר ממלכתי בישראל מלמד בשלוש כיתות ביום. בכל כיתה, יש בממוצע כשלושים תלמידים (למעשה, מספר התלמידים בכיתה בממוצע בתיכונים בארץ עומד על 29.3, אבל למה להיות דקדקניים?), והאמת, אף-אחד מאיתנו לא היה מצליח לשים-לב לכל הבעת פנים של כל ילד וילד בנפרד. לכן, במרבית הפעמים, כשהבעיה אצל הילד נמשכת ונשארת ללא מענה ראוי, גם מצבו הלימודי מתדרדר. ומה אתם יודעים? פתאום מתחילים לשים-לב שמשהו לא בסדר. פתאום, כשתלמיד מצטיין שקיבל שלוש שנים ברצף ציון 100 במבחנים בערבית, מתחיל להתדרדר וכבר לא מצליח לעקוף את ה-75, רק אז מתחילות השיחות, רק אז מתחילה ההתעניינות (שבין כה וכה נוהגת להתמקד בעניין הלימודי גרידא).

ועכשיו, מה יעזור לתלמיד הזה להתלונן? להביע את מצוקתו? מה יעזור לו לומר "אני מרגיש לבד", אם הוא מרגיש ככה כבר במשך שלוש שנים? זה הרי לא יעזור לו. הוא ימשיך לשמוע שהוא "ילד גדול, ואתה תעבור את זה. אתה תתגייס, תכיר המון אנשים חדשים, ותשכח מכל אלה שאי-פעם הכאיבו לך".

כל זה טוב ויפה, אבל מי אמר שהילד הזה בכלל יזכה להגיע לגיוס? מי אמר שהוא לא ינסה להרוג את עצמו לפני כן? מי אמר שהוא לא מנסה את זה היום? מי אמר שהוא לא ניסה את זה בעבר, ממשיך לנסות את זה בהווה ורוב הסיכויים שגם ימשיך לנסות את זה בעתיד, מפני שהוא רואה שהמצב לא משתפר והוא הגיע לנקודה בה הוא לא חושב שהמצב ישתפר אי-פעם?

ואז מתחילות השיחות עם היועצת, עם ההורים, הטיפולים הפסיכולוגיים, הניסיונות להוכיח לצבא שאתה בסדר, ופשוט לנסות למחוק את כל אותם השנים הרעות מחייך.

אבל זה לא עובד ככה. פשוט לא.

כל השיחות, כל האנשים שמנסים לעזור, כולם הגיעו בשלב מאוחר מדי. פעם הוא היה נואש לעזרה, אבל התבייש לקרוא לה, עיניו התחננו שיראו את העצב ואת הבדידות על פניו וינסו לעשות משהו. אבל כולם פשוט המשיכו להסתכל על המבחן, על המאה העגול שעיטר את פינת הדף, על הציונים הנהדרים ועל השבחים של המורים. "היי, הילד נולד עם השכל, הוא לא זקוק לרגשות ובטח שלא זקוק לחברים."

פעם עוד אפשר היה להעלים את הכאב, לשנות את המצב לטובה . . .

אבל היום? היום המצב הכואב והעצוב כבר הפך לנורמה. בכל מקרה בו הילד עומד בקבוצה, בו הוא לא בודד, כביכול, כל מצב כזה חדש בשבילו. הוא זר לו. הוא לא נעים לו. הוא לא יודע מה זאת חברה, אנשים, קבוצה, חברים. הוא רגיל להיות לבד, עם עצמו, עם הבכי שלו, עם החבר היחיד שנשאר לו מהיסודי. היום הוא נמצא במצב בו כל מה שהוא יכול לעשות זה רק להרחיק את הבדידות לזמן-מה, להדוף את העצב לכמה דקות, אבל לא להעלים אותם. הוא לא חושב שאי-פעם אפשר יהיה להעלים אותם. הם חלק ממנו, הוא רגיל אליהם. מצבים של חבורות ושל קבוצות שמחות וצוחקות מרתיעות אותו, גורמות לו למבוכה ולחזרה על הייחול הבלתי פוסק של "הלוואי והייתי בבית".

את הדוגמאות הטובות ביותר לניתוק חברתי אפשר לראות בטיולים כיתתיים, או גרוע יותר, בטיולים שכבתיים, או גרוע אף יותר – הדבר הגרוע ביותר בעולם, לפי דעתי – טיולים שנתיים.

טיולים כיתתיים הם תופעה אשר נמצאת על סף הכחדה, ולפי דעתי זה נובע מהאידיאולוגיה של שר החינוך גדעון סהר אשר דוגלת בשוויון לכל התלמידים, ללא יוצא מן הכלל, גם בפן החינוכי וגם פן החברתי, וכנראה, לפי דעתו, טיול אך ורק לכיתה אחת נראה מפלה כלפי הכיתות האחרות.

זו לא תופעה שמישהו ירגיש בחסרונה, מפני שכיום, בכפר הגלובלי שיצרנו לעצמנו, בעידן הפייסבוק, האייפון ודרכי ההתקשרות האינסופיים, טיולים כיתתיים לא מרגשים תלמידים ולא מחברים ביניהם כמו בעבר, והאמת, זו הוצאה כספית מיותרת. שילכו לטייל עם משפחתם באחד מהאתרים ההיסטוריים שבארץ. זה חינוכי.

טיולים שכבתיים הם תופעה שקיימת ובועטת מאז מעולם, ולהבדיל מהטיול השנתי, היא מתקיימת מספר פעמים בשנה במשך יום אחד בלבד (שלא כמו הטיול השנתי, אשר מתרחש פעם בשנה למשך יומיים-שלושה). הטיולים השכבתיים הם מחנה עינויים אחד ארוך ומייגע לילד בודד עם בעיות חברתיות. נכון, לפעמים אפשר להמציא תירוץ או שניים (אלא אם כן זה טיול למטרה חינוכית – ולרוב זאת המטרה של הטיולים האלה – ואז יש חובה להגיע, אחרת מסתבכים בכל מיני איומים שונים שקשורים באי-הגשה לבגרויות ולאי-יציאה לטיולים שנתיים).

במשך כל הטיול - אשר כולל את כל הילדים מהשכבה - הילד הבודד נשאר בדרך כלל מאחור, רחוק מהשאר, רחוק מכל אפשרות שיצחקו עליו או שיקרה לו משהו. הוא הולך עם חבר אחד נוסף, ואחריהם נמצא המאבטח (ולפעמים אפילו הוא עוקף את שני הבלתי-נראים האלה וקולט שהשאיר שני ילדים מאחור אחרי מספר שניות). מלפני הילד, עמיתיו לספל הלימודים, צוחקים, מתבדחים, חלקם שרים, חלקם סתם צועקים. פשוט מתבגרים טיפוסיים.

אבל הוא שקט. פאנג הלבן. זאב בודד. שומר על מרחק קבוע מכל השאר, עד שהמורה מזרזת אותו ואת חברו וגורמת לתשומת-לב בלתי-רצויה מצד התלמידים האחרים.

במשך כל הטיול, הילד ילך כשיאמרו לו, לא ינוח, לא יתעייף, מעצם המחשבה שככל שההליכה נמשכת, כך היא מקרבת אותו אל הסוף יותר ויותר.

מובן שהוא היה מעדיף להיות במקום אחר, בכל מקום אחר, מאשר בחבורה של אנשים שזורקים עליו פיסות של אוכל וצוחקים עליו בזמן זמן המנוחה.

בסופו של יום מלא השפלה ודיכאון וחוסר שייכות ורצון עז לחזור הביתה, הילד חוזר לביתו, נכנס לעולמו הפרטי בו הוא גיבור, אהוב על כולם, חזק ואמיץ, הולך לישון ומתעורר עם ארשת של ייאוש על פניו רק כדי שיוכל להתחיל חדש של נידוי חברתי.

ואז, מגיעה ההודעה הדרמטית (המשמחת, למקובלים בכיתה) על בואו של הטיול השנתי.

הלם. תסכול. עצב. כל הרגשות הללו מציפות אותו בו-זמנית. הוא מנסה לדבר עם המורים, להסביר למה לא יוכל להגיע, אבל שום דבר לא עוזר, אין דרך להתחמק מהבלתי נמנע – הוא. מוכרח. ללכת. לטיול. הוא מוכרח לבלות שני לילות ושלושה ימים מייגעים ומלאי סבל עם האנשים שהוא הכי מתעב בעולם, רחוק מהמציאות המדומה שהוא רוצה להיות בה, רחוק מהכרית שלו, שנהגה לספוג את דמעותיו הרבות לאורך השנים, רחוק מהעיר בה הרגיש בודד אך בטוח.

רחוק מכל דבר שאי-פעם החשיב לשמח.

וכאן, רבותיי, מתחילה הבעיה האמיתית. לא פעם המורים שמים-לב לפערים החברתיים והלימודיים בין התלמידים בזמן הטיול השנתי, לא פעם הם מוצאים את עצמם במצב של "איך-לא-ראיתי-את-זה-קודם". אבל שוב, זה כבר מאוחר מדי. איפה הם היו כל השנה? איפה הם היו בשנים הקודמות? הרי גם בשנה הקודמת ניהלה המורה את אותה השיחה עם אותו התלמיד, ולא טרחה לבדוק מה מצבו בשנה הנוכחית, למרות שנשארה המחנכת שלו.

חוסר המודעות (ולפעמים זו אפילו תמימות טהורה) של אנשי מקצוע למיניהם למצב החברתי הקשה בו שרויים תלמידים מסוימים, הוא אחד הגורמים להתדרדרות במצב הנפשי של ילד, לרצון שלו להפסיק לחיות.

אבל מובן שאי-אפשר להאשים את המורים ואת המטפלים בלבד. הרי, אם מרגע שנכנס לבית הספר היסודי נמצא ילד ללא חברים, את מי עוד אפשר להאשים אם לא את הילד עצמו? הוא נולד ככה, הוא נולד במחסור ביכולת לפתח שיחה, לפתח קשר, לפתח משהו עם אנשים.

הוא נולד עם המחסום הזה, המחסום המכעיס הזה שלא מוכן להעלם שמונע ממנו להשתלב בחברה, שגורם לו לשאוף להגיע רחוק רק כדי שיוכל לנסות ולהוכיח לסביבה שלו שהוא שווה משהו, כי הוא עצמו לא מאמין בזה.

ההורים שלו תמיד אמרו לו שהוא לא צריך חברים, והמורים לא שמו-לב גם כשאמרו להם.

אז על מי עוד נותר לו לסמוך? מי יוכל לגרום לו להאמין בעצמו? לגרום לו לראות ששווה לו לחיות, לא כדי להוכיח לאחרים שהוא מסוגל להצליח, אלא בגלל שהוא רוצה להצליח. הוא רוצה להיות מאושר, הוא רוצה להיות מוקף חברים קרובים שיעשו הכל למענו בדיוק כפי שיהיה מוכן לעשות הכל למענם.

אבל הפנטזיה נשארת כמו שהיא – פנטזיה. חלום רחוק שלא משנה כמה תמתח את הזרוע שלך, לא תצליח להגיע אליו.