המחשבה שבסופו של דבר יש מוות זה מה שמחזיק אותי בחיים.
עצוב או לא זאת האמת. החיים האלה בלתי מובנים, לא מוסברים, ממשיכים וממשיכים בלי סוף.
בזמן הזה אנחנו מנסים להשיג עוד ועוד, לרצות עוד ועוד, לדמיין עוד ועוד ולנשום עוד ועוד.
עד שיום אחד כל המרדף הזה יפסק ונבין שגם אם לא הצלחנו להיות מי שרצינו זה בעצם לא משנה; לא הפסדנו ולא הרווחנו שום דבר- מתנו(!)
בשביל מה כל זה? יותר טוב אולי להשיג את הדברים הקטנים שיסבו לנו אושר זמני, ולא דברים שכרוכים בהשקעה מרובה וספק אם יגיע היום שיספק לנו את כל האושר שציפינו לו.
מה זה החיים האלה?! מישהו מבין?! מה הם רוצים מאיתנו?!
למה שלא נמות עכשיו?
זמן רב ואפילו חיים שלמים, אני מנסה לחפש תשובות זמניות שימלאו את החלל הזה, יגרמו לי לשכוח מזה ויגרמו לי לרצות להתקדם כמו כל בן אדם רגיל. המנגנון הזה כדי שלא נחשוב על מוות כל הזמן אמור להיות כבוי אצל כל האנשים, אבל אצלי הוא פועל בלי הפסקה.
משהו פגום בייצור שלי, בגלל זה בטח גם אף אחד לא מבין אותי.
תנסו להבין- בשביל מה לחיות(=להתעצבן, להתעצב, לשמוח, להנות, לאהוב, לשנוא, להתאכזב, להתחרפן) אם יכול להיות שלא נזכור את כל זה..
למה שלא נמות עכשיו?
שמעתי שזה קצת כואב..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גרב;
