תחת שמי ים התיכון

חמישי בבוקר, עוד לא יודע מה התכנונים שלי לסופ"ש,

כותב לה בסטטוס: "נו, אז נראה אותך בשבת?"

והיא, חיה פוליטית שכמותה: "בוודאי".

וזהו... נשכח.

שבת בערב, שבוע שעבר - אני וחבר שגררתי באזניים להפגין קצת צדק חברתי מטיילים בין המון מיוזע, חותרים למגע עם הבמה, ונעצרים בנקודה שבה קשישים כמונו כבר לא יכולים יותר. שני מטר קדימה היא עומדת שם. בין 150,000... 200,000... כמה שתגידו - פתאום היא צצה. צירוף מקרים? רצון הגורל?? מוזר...

אחרי הברכות והאיחולים, והרבה הרבה זיעה וארצי וריטה ו"דפני ליף תעשי לי אוהל", בסוף של הסוף, שאלתי אותה - "לאן עכשיו?", והיא אמרה הבייתה, ואני: "רוצה טרמפ? חניתי רחוק, אבל יש מגזן וחֵברה טובה". במקום ובעיתוי הזה, להצעה כזאת מפתה אני לא חושב שיש מישהי שהייתה מסרבת. אז הלכנו קצת הרבה, קישקשנו לא מעט. והגענו אליה הביתה... אבל אני  כנראה לעולם אשאר דפוק, נפרדנו והיא עלתה הבייתה, ואני נשארתי עם הדיווחים בגלגל"צ על הפקקים בדרך.

ושלא יבלבלו אתכם עם עובדות

ממקום התצפית בעבודה החדשה שלי אני משקיף על גן הסוס בירושלים. למי שלא יודע, גן הסוס ליד המשביר לצרכן הוא ה"שדרות רוטשילד" של ירושלים. אמנם פחות גדול ומרשים, פחות וודסטוק וסלבריטיז, אבל הרבה יותר אמיתי, העוול הכלכלי בירושלים הוא לא רק "של מי שרוצה לגור במקום המגניב הזה שנקרא תל אביב" כדברי המלעיזים הצינים, לא שלרצות לגור בת"א זה לא בסדר, אבל מדובר באוכלוסייה אחרת, באופי אחר.

ממקום התצפית בעבודה החדשה שלי אני משקיף על גן הסוס בירושלים. ומפה אני רואה איך השימוש בטוקבקיסטים ומגיבים בתשלום זה כלי כל כך נפוץ בקרב משרדי הממשלה. יש פה משהו בסיסי כל כך מעוות... כל כך לא דמוקרטי שהממשלה מנסה להשפיע על דעת הקהל בתחפושת. גועל נפש.

וזהו,

בנימה אופטימית זו -

גוט שבאס!