שלוש שנים וחצי שלא הייתי כאן. לא היה לי פיתוי לחזור, לכתוב, לחשוב על המקום הזה.
והחלטתי לחזור - כי אני מרגישה צורך לשפוך בפני המקום הכי אנונימי שיש, האינטרנט.
כמובן שעשיתי את הטעות להסתכל על פוסטים ישנים. פאתטי. אבל תמיד טוב לדעת שצמחת וגדלת והשתנית ואתה כבר לא אותו אחד שהיה פעם.
אני יודעת שיש תקופות טובות, ויש תקופות רעות. אני יודעת שיש ימים קלים, ויש ימים כבדים, ויש ימים שרק רוצים לסיים אותם כבר, ויש ימים שאתה מוכן לסחוב עוד כמה דקות, כי בעצם לא כזה רע. אני יודעת שאני עלולה להגיע לתחתית החבית, ואני יודעת שאני מסוגלת לקום משם.
אני יודעת שאני חייבת למצוא דרך לקום, ולעשות, ולהתמודד. שזה משהו שלא עשיתי כבר בערך חודשיים.
אז אני גם פה, כדי שאם תיקלע לכאן בלוגרית עצובה, שדומה במשהו למה שאני הייתי לפני עשר שנים או יותר, שתדע גם היא - הדברים הקשים עוברים. וכמה שזה קלישאה, הזמן עוזר, והפצעים מחלימים, מגלידים. תמיד תישאר צלקת, ואף פעם לא תשכחי. לא באמת. אבל את יכולה לגדול מהכאב. את יכולה לקחת איתך דברים טובים. את יכולה לשמור לעצמך זכרונות טובים - מותר. זה מקובל, זה בסדר. רק לזכור - להיות ברגע הזה, עכשיו, ולייצר לעצמך זכרונות טובים חדשים.
זה בקיצורו של עניין.
ולא בקיצור - עוברת עליי תקופה קשה למדיי, שהכל נראה אפל, ואני לא מצליחה לקום מהמיטה. וקשה לי לעשות. אני עושה את המינימום המוטל עליי, ומקווה שלא ישימו לב. אבל שמו לב. ועכשיו אני נדרשת למצוא דרך לגרום לזה לעבוד. למזלי המסגרת שבה אני נמצאת לא מאפשרת לי להתחמק לגמרי, ואני נדרשת לקום בבוקר, ולעבוד (לפחות באיזשהו מינימום), ויש לי אנשים טובים שנמצאים שם בשבילי, ורוצים בטובתי. אני מודה עליהם כל רגע. יש לי חבר, שאוהב אותי, ואני אוהבת אותו, ואני משתדלת שלא להתנתק, ואני מנסה מאוד שלא להיכנע לחולשה, לדיכאון. אני משתדלת לזכור שיש לי תמיכה, ושאני לא חייבת להיות בודדה. למרות שלהיות לבד זה חלק ממה שאני צריכה עכשיו.
אז אני אקום מחר בבוקר, ואסע לעבודה. אני אחשוב שוב ושוב על כל הדברים שיכולים לסייע לי לעבור את התקופה הזו. אני אחשוב על איך אני יכולה לתקן את מה שהשתבש עד כה. אני אכנע, ואבקש עזרה. שוב. ואני אנסה שלא להלקות את עצמי נפשית כל הזמן.
אני מתחייבת לנסות.
ואם צריך, אני אחזור לכאן שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
