קואלה בחומוס

לחותנת שלי, אמא של אוזי, יש הרבה מעלות.  היא אישה טובה, נדיבה, אוהבת, עמוקה, כנה, חביבה, מסורה, סלחנית, חמה, וגמישה.

אבל מה שאין לה זה יכולת להבחין בין מה הולם להגיד בחברה ומה לא.

תכונה זו יש בה כדי לספק לנו סיטואציות מביכות למשעי, וגם קרובי משפחה אדומים כסלק בשפע.

וכך, אח שלה הגיע לביקור לכמה ימים.  ואח שלה הוא צנון בריטי יהיר, שאמנם כוונותיו טובות אבל הביצוע אפעס מעצבן.  יחד איתו הגיעה לבקר בתו, בת דודה של אוזי, ובתה הקטנה בת החודשיים.

ועוד אנחנו מסובין סביב שולחן הקפה ודנים בעיסקי תינוקות מסוג דא והא, אומרת החותנת:

"וגם כשעבר הדוד ברית מילה, קרה אותו הדבר!"

האדים הדוד כשזיף השדה אשר בירכו אדוני וזעק חמס: "לא עשו לי שום ברית מילה!"

"בטח שעשו", המשיכה החותנת שלי, בתמימות ילדותית שאינה לפי שנותיה. 

"לא, סוניה, אני חושב שאני יודע", המשיך הדוד ועורקיו מאימים לפקוע.

"אבל כן, עשו לך!!  אני זוכרת!"

"סוניה", רטט הדוד מכעס כטלפונו הסלולרי, "אני לא אחזור ואומר זאת שוב - לא עשו לי שום ברית!"

למחרת, טענה חותנתי, רתח עליה הדוד על עצם העלאת הנושא:

"אל מול בתי! איך את לא מתביישת!"

"אבל מה הסיפור?"  תמהה חותנתי שתחיה חיים ארוכים ומלאי שמחה, "מה העניין?  הרי עשו לך..."

"סוניה! לא עשו לי שום דבר ואינני מוכן לדבר עוד בנושא!  אני לא מאמין שאת עושה זאת שוב, אחרי הנסיעה שלנו בניו זילנד לפני שנים!" 

באותה נסיעה, ישבו חותנתי והדוד ברכב, ועמם הגדולה של אוזי.  ואז בחרה חותנתי כנושא הולם לשיחה את ניתוח כריתת האשך שעבר הדוד.

"אבל היא ישנה!" הגנה חותנתי על נושא השיחה שבחרה, אבל הדוד כבר היה רחוק מלהקשיב ורעם בקולו הבריטי כאילו דרסה חותנתי את המלכה.

"טוב", משכה חותנתי בכתפיה, "אם זה כל כך מעליב אותך, אתה יכול לספר לאנשים שקשרו לי את החצוצרות".