קואלה בחומוס

הקץ לפגישות עם האירי, היו שלום עידכונים למנחים - יצאתי לחופש. 

טענתי שנשארו לי שבועיים מתוך החודש שמגיע לי בשנה (אין לי מושג אם זה היה נכון או לא) ואף אחד לא התווכח.  וכך יצאתי לי לשבועיים עד תאריך הלידה המשוער לקרוא ספרים על גידול תינוקות, הנקה, ודפוסי שינה, לצאת להליכות, ולארגן מה שאני יכולה בבית.

איזה רעיון משונה, כי אין כמעט עבודת בית שאני יכולה לעשות.  למשל, להתכופף כבר לא ממש עובד בשבילי.  לסחוב - פחח.  לכל היותר אני מסוגלת להרים מטלית אבק ולהאנח מולה ביאוש.

אז עיקר עבודות הבית שלי מסתכמות בלהכין רשימות של מה צריך להיעשות, ולהציק לאוזי שיעשה אותם.

בנות הקהילה אירגנו baby shower, שזה בעצם מסיבת "קנו לי מתנות למען התינוקת הבאה עלי לטובה ועשו לי נעים בגב".

למותר לציין שהרגשתי מאד לא נעים לארגן מסיבה שכזו, שכן בחצי השנה האחרונה כבר אירגנתי חתונה ומסיבת רווקות (או מסיבת תרנגולות, בשפת המקומיים).  כל אחד מהם בדרכו הוא אירוע של "קנו לי מתנות ועשו לי נעים בגב", ככה שהרגשתי שמיציתי את הצומי לשנה הקרובה.

אבל, מסתבר שנשות הקהילה לא הרגישו כמוני.  ראשית חוכמה, הן אירגנו מלא דברים שטעים לנשנש.

שנית, הן אירגנו כמה משחקים קלאסיים:

טעימות מזון תינוקות ונסיון לנחש את הטעם (האמת? פחות נורא משציפיתי),

חידון אורכי הריון של חיות שונות (הידעתם שהריון של פיל הוא 624 יום? רחמנא!)

ניחוש משקלי (שבעים וחמש, ריבון עולמים)

וניחוש, בעזרת חוט צמר של ההיקף. (כולן חשבו שאני לוויתן).

אבל לפני כל המשחקים, התבקשו הנוכחות להגיד כמה מילים עלי - ופשוט נזלתי בדמעות.  רוב הנוכחות היו נשים בגיל סבתא, וכולן הביעו תחושה אימהית כלפי וסבתאית כלפי התינוקת. 

חוץ מזה הן הכינו לי אלבום תינוקת, שבו כל אחת הדביקה שיר ערש משלה.  כולן שרו את שירי הערש שלהן, והסתבר ששיר אחד מהדור הישן באוסטרליה הוא בעצם שיר רוסי עתיק שהכירה אחת הישראליות הקיבוצניקיות.

ואחרון חביב - כל אחת תרמה פיסת בד והן הכינו שמיכת טלאים לתינוקת. 

כל כך חששתי, אמרתי להן, להביא לעולם ילדה שתגדל לבד, כמו שאני גדלתי.  בלי משפחה מורחבת.  בלי דודים, בלי סבתות.

די ברור לי עכשיו שאין סכנה שזה יקרה.

הליכות משום מה גורמות להתנפחות של הגפיים.  אנסה לעבור להליכות קצרות יותר.

חדשות לא משמחות - עזיז עוזב אותנו לאנחות.  (יצא חרוז גם). 

ממש לא בא לי להתרגל לדייר חדש, אבל חשבון הבנק רומז שאין ברירה.

אולי הפעם ננסה דיירת?