קואלה בחומוס

מה זאת אומרת "אם"? "אם היתה לכם האפשרות, באיזו ארץ הייתם בוחרים לחיות"?

אולי האמונה הזו שלי אנחנו אחראיים לגורלנו, או כמו שקוראים לזה במקצועיות, my external locus of control, לא תקפה לכל אחד.  אבל איכשהו נראה לי שאם אני יכולה, כל אחד יכול.  לא?

אולי יש ארצות שאי אפשר להגר אליהן.  נדמה לי שאיסלנד לא מאד פתוחה, וגם תהליכי ההגירה לאיראן נשמעים לי קצת לוטים בערפל.  אבל רוב המדינות, ככה נדמה לי, לא באמת חוסמות על מסגר ובריח את שעריהן.  אז למה שלא תהיה לכם האפשרות?

אולי יש קשיים או מחיר למעבר שכזה, אבל האין זה חלק מתהליך הבחירה?

ולעניינינו, נדמה לי שאתם יודעים באיזו ארץ הייתי בוחרת לחיות.  אולי כדאי שאכתוב קצת למה.

כי אנשים פה חביבים.  גם אם אין להם סיבה, גם אם הם לעולם לא ייפגשו אותי יותר, גם אם זה לא הכי נוח להם.

כי הרשויות כאן לטובתי רוב הזמן.  אם יש לי שאלה בנוגע למס הכנסה, או ביטוח בריאות, או משרד הרישוי, יש לי מספר טלפון שאפשר לחייג, ויש מוקדנים שיענו, והם יענו כל פעם את אותה התשובה, והם ייקחו את הזמן ויסבירו לי, צעד אחר צעד, איפה למצוא את מה שאני צריכה באינטרנט.

כי החיים פה שקטים ורגועים יותר, מה שהופך אותי שקטה ורגועה יותר.  כי אף אחד לא נדחף לפני בתור, כי אף אחד לא מנסה לחתוך אותי כשאני נוהגת, וגם אם אני עושה פאדיחות בכביש, לא צופרים לי ולא מקללים אותי. 

כי היחס אלי כאישה שוויוני יותר.  כי לא מתקבל על הדעת להתייחס אלי כנחותה, לא מתקבל על הדעת לספר לידי בדיחות גסות במקום העבודה, ולא בא בחשבון להתנהג איתי בצורה לא הולמת.

כשבאתי לכאן, לא האמנתי שהמקום הזה קיים.  אבל הייתי חייבת לנסות.

ומה אתם יודעים.  הצליח.

העניין הזה עם מיקום השליטה לא נגמר בקום מגורים. 

אני מאמינה שזה בידיים שלנו לקבוע כמה עשירים נהיה, כמה בריאים נהיה, וכמה מאושרים נהיה. 

לכל בחירה כזו יש כמובן מחיר, ולא תמיד הדרך למטרה שלנו תהיה חלקה וישירה.  אבל אם אנחנו רוצים באמת להיות עשירים - נצליח.  אם אנחנו רוצים באמת להיות בריאים (בהנחה שאין לנו מצב פתולוגי חשוך מרפא) - זה בידינו.  ובוודאי ובוודאי - להיות מאושרים זו בחירה פנימית שלנו.  נכון, זו בחירה שצריכה תמיכה מהסביבה.  נכון, לאירועים חיצוניים יש את היכולת להשפיע על הבחירה הזו.  ועדיין.

אחד הדברים הכי קשים לי עם מיקום השליטה, זה לקלוט שלא כולם כמוני.

למעשה, הרבה אנשים מאמינים שהחיים קורים להם, ולהם אין אלא להגיב.

אחד האתגרים שלי בחיים הוא ללמוד שלפעמים הם צודקים - לפעמים באמת אין מה לעשות.

למשל, כשמישהו מאמין שאין לו שליטה על חייו - אין מה לעשות.  סביר להניח שלא אצליח לשכנע אותו אחרת.

ןאז, הדבר הכי בריא לי לעשות הוא  - לוותר.

זה הרבה פחות מתסכל לראות מישהו מפשל ולהאמין שאין לי שליטה על זה, מאשר להילחם באמונה הכל כך בסיסית של מיקום שליטה, ולראות את הכשלון מגיע בכל זאת.

וזה התקציר של "איך החלטתי לוותר על לעזור לגדולה".

הרצון  שלי לעזור לבנות, למרות שהן לא שלי, הוא בעיקרו אנוכי.

עדיף לי שיהיה להן טוב.  זהו רווח עקיף, אבל ברור.  כמה שיותר טוב להן, ככה הן יגרמו לי ולאוזי פחות צרות.

אבל המניע המיידי, הנסתר, והאמיתי שלי הוא הרבה יותר עקיף.

הילדות האלה מזכירות לי את עצמי.  להציל אותן, זה בעצם קצת להציל את עצמי.  לשכתב את ההיסטוריה.  לתת לסיפור סוף אחר.

העניין הוא, שהבנות האלה הן לא אני.  הן בני אדם בפני עצמן.

והעזרה שלי יכולה להיות הצעה, אבל הבחירה להשתמש בה - שלהן היא ושלהן בלבד.

לא בידיים שלי.

עם כל הקושי, עדיף לי לוותר על הגדולה, על הבחירות שלה, ועל הסיכוי להשפיע עליה לבחור חיים טובים ובריאים יותר.

לא קל, אבל הרי אני יכולה לבצע כל מה שאני מחליטה.  תלוי בי, לא?

סוף שבוע 39.  תאריך היעד הוא מחר.  כאבים כמו כאבי מחזור, מצבי רוח חזקים, נפיחות נשלטת בידי מי חומץ וסלרי, עייפות וקושי לעמוד לאורך זמן.

החותנת הביאה לי מגנט למקרר:

The first 40 years of parenthood are the hardest

מי כמוה יודעת...