RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
| 3/2010
כמה זמן לא כתבתי!
המון זמן! וזה לא שאני לא מתגעגעת - חס! מתגעגעת עד עימקי נשמתי הדוויה ואפילו מדי פעם מפרגנת לעצמי כמה דקות להציץ בבלוגים שלכם, ופעם ב- אני אפילו מעיזה וכותבת תגובה. אבל אסור, אויש, פויה-פויה מה אני עושה פה? מייד לחזור לעבודה! אם אני רוצה לסיים אי פעם את התואר המאוס הזה....
אז זהו, שכן ולא. רוצה כן, לסיים כן, את התואר כן, מאוס - הו, כן כן! אבל הזה? לא.
מה?
תרגום - במקום דוקטורט אני אגיש את התואר המאוס הזה כתואר שני ואברח מכאן כל עוד רוחי בי.
ובתקווה הזוועה הזו תיגמר עד יוני ואני אהיה חופשיה כעכבר. בכלוב. נעול. במעבדה. בבניין מדעים מדוייקים. בקמפוס מערב. לא, רגע. מה רציתי להגיד? אה, כן! הדוקטורט הופך לתואר שני וחבורת המרעים תהפוך לנחלת העבר, ואני אחפש לי משהו לעשות עם אנשים שלא עושים לי נאחס בלב ועט ביד.
והאפרוחית שלי, כפרה עליה? הוי כמה שהיא כפרה! ילדה יפה ומתוקה מזו לא תמצאו בחצי הכדור הדרומי. וכך אולי גם אני אבלה איתה יותר מכמה שעות ביום. כרגע מטפלים בה גן הילדים, ברברה המטפלת המסורה, וסבתא שלה, אמו של אוזי.
ואם כבר בסבתאות עסיקנן, הרי שחזון אחרית הימים הגיע. הכינו את החמור.
אמא שלי, כן כן, מה שאתם שומעים, שלחה לי כמה מיילים מנומסים.
היי, לא לזלזל! זה הרבה יותר ממה שהיא היתה מסוגלת לו בעבר.
מה שכן, כמו שאני מכירה את אמא שלי, הכל יכול בשניה להתהפך על פיו ולהפוך לג'יפה מבעבעת. אבל בנתיים, זה די נעים.
ומה עוד אספר? נסענו לארה"ב לחגים הנוצרים למניינים טפו, כדי שאני לא אתקע פה לחגוג את קריסמס עם המשפחה של אוזי (אבל אלו התחכמו לי ואירגנו ארוחת קירסמס מוקדמת לפני שנסעתי. אוי לאותה צרה!). ושם פגשנו את אבי-מולידי, שהתרגש עד דמע, ואת אחי, שהתגרש (והתחתן מחדש, לא עלינו, עם אחת משונה), ואת חברתי מימי התיכון העליזים, שאירחה אותנו למופת באהבה רבה, ואפילו את גנצו ההורסת שבאה לשדה התעופה וישבה איתי על המבורגר המתאים במידותיו לצ'יטה. כי מה יש לומר, אמנם ארה"ב מלאה בתרבות צרכנית מחליאה ובאווירה הרבה פחות סבבה מאשר ארץ הפלאות, אבל אוכל לא חסר פה.
ואוזי גם הכריח אותנו ללכת לדיסני.
בלעתי את התיעוב שלי ואת האוכל המתועב שלהם, אבל האפרוחית עשתה חיים שחבל. והכי כיף שהיינו עם חברתי מימי התיכון וילדיה המתוקים. בני שלוש ושש, וכל מה שהם רצו זה לבדר את האפרוחית ולשחק איתה פיק-א-בו.
עכשיו הקטנה שלי זוחלת, עומדת (אם כי לא לבד), מקשקשת מילים כמו "בה-בה-בה" ו-"דה-דה-דה". וכיף איתה שחבל על הזמן, כי היא כמעט ולא בוכה, ועושה קולות חמודים, ואוכלת כפול מכלל משקלה, ורוקדת למשמע מוזיקה, וצוחקת כשמנשקים לה את הצוואר.
ונכון ללפני שעה - מנופפת לשלום. ברברה לימדה אותה. איזה מזל שיש ברברה.
יאללה, הלכתי לזלול דג שלנו מה נחמד הוא.
ביוני אשוב במלוא עוזי.
נשיקות.
| |
|  כינוי:
קואלה בחומוס בת: 47 |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
