קואלה בחומוס

פסק זמן

אוזי יצא לסדנת כתיבה של שני לילות במקום מרוחק.  בהתחלה התעצבנתי שהוא נוסע - זה הזכיר לי את אישתו לשעבר ואיך שהוא היה מבלה בנפרד ממנה לעיתים קרובות. 

גם נשארתי לבד עם האפרוחית ובלי אוטו, אבל זה לא כל-כך הפריע לי.  הגן של האפרוחית הוא במרחק הליכה, ובערב, כשהיה קר מדי להחזיר אותה בעגלה, חמתי עזרה לי ולקחה אותנו עם האוטו שלה.

אחר כך התחלתי להתרגש מזה שאני אשאר לבד בבית.  לא הייתי בבית לבד כבר המון זמן, והשהות בישראל הורכבה מ-98.7% של זמן במחיצת אחרים (השאר כלל שהות בשירותים ואיזה שתי מקלחות).  אז מאד רציתי לבלות ערב לבד בשקט.  קצת התבאסתי שהקטנה נשארה בבית, אבל היא פרשה לחדר שלה די מוקדם בערב, אז בכל זאת היה לי קצת זמן לבד.

ואחרי יום וחצי בנפרד, שדווקא היה לי בסדר, ונוח והכל, התחלתי להתגעגע לאוזי, ורציתי שכבר יחזור.  כל הזמן בדקתי את השעון וקיוויתי שהוא ייצא מהסדנה מוקדם יותר ויחזור הביתה מוקדם.

כנראה שפסק זמן עובד לקרב לבבות לפעמים.

עבודה

אני קצת בלחץ.

אני צריכה לכתוב סקר בעברית (על בסיס סקרים קיימים באנגלית) ולשלוח אותו עוד החודש למרואיינים ישראלים

אני צריכה להגיש מאמר על התזה שלי בתוך שבוע. או לפחות לבקש הארכה

אני צריכה לתקן 17 פרקים בחוברת הלימוד שאני עובדת עליה תוך חודשיים

אני צריכה להגיש בקשה לועדת האתיקה כדי שיהיה לי מותר לראיין  לדוקטורט

אני אמורה להתחיל 3 קורסים חדשים בעוד שבועיים

אני אמורה להתחיל לראיין ולנתח ראיונות בעוד חודשיים על פרוייקט שלא שלי

אני אמורה לעבוד על הדוקטורט תוך כדי

ועכשיו אני כותבת פוסט.

~אנחה~

דילמת האמא הפולניה-לייט

ברברה, המטפלת של האפרוחית, אפתה לה קאפקייקס כדי לקחת לגן לכבוד יום הולדת השנתיים שלה. 

היא ביררה איזה עוגה מותר (בלי אגוזים, בלי ביצים) והכינה, הכינה לה שני נרות בצורת ברווזים, ולקחה את זה לגן.

אני בכלל לא חשבתי על זה.

האם להתבאס מעצמי שאני אמא בלתי משקיענית, או לשמוח שיש לי מטפלת שהיא סופר-דופר משקיענית?

קור ומיקום

אני שונאת שקר לי.  אילו יכולתי, הייתי גרה בישראל חצי שנה ובאוסטרליה חצי שנה.

אנחנו שמחים לנסוע לכנסים באירופה ובארץ בחורף שלנו (קיץ שלכם), כי זה מקצץ לנו את החורף.

השנה, אוזי חזר מהנסיעה ואמר שגם בשבילו הקור הזה  הוא כבר יותר מדי, ושהוא רוצה, כמוני, להיות בישראל כשחורף כאן.

אז אולי לא חצי שנה, אבל כמה חודשים בשנה הוא רוצה להיות בישראל.

עכשיו , כשזו מטרה משותפת, יותר סביר להניח שנשיג אותה.

השלמה רגילה

טעמתי בארץ חומוס צבר, חומוס אחלא, וחומוס מהחומוסיה הכי טובה במשגב (ככה אמרו לי המארחים).

אבל את החומוס שאני עושה לבד אני אוהבת יותר.

אגב, גם האפרוחית אהבה חומוס.  ועדיין כשנשאלה מה היא מעדיפה, היא אמרה: "וג'ימייט".

אוסטרלים.

השלמה הפוכה

בביקורים הקודמים שלי בארץ, במשך רוב הביקור נשמתי לרווחה ואמרתי לעצמי - איזה מזל שאני כבר לא גרה כאן.

הפעם זה היה שונה.  רוב הזמן חשבתי לי - דווקא ממש נחמד כאן.  הייתי יכולה בשמחה לחזור לגור כאן.

די חששתי מהחזרה, כי מה שקורה בשדרך כלל זה שאני חוטפת דיכאון שאני באוסטרליה הקרה והמבודדת.

אבל הפעם זה לא קרה.  במקום זה, אני כל הזמן מבחינה בדברים שיש כאן ואין בישראל, וחושבת לי - איזה מזל שאני גרה כאן ויש לי את כל הדברים האלה, כמו מלגה סבבה, כמו שירות טוב, כמו איכות חיים גבוהה, כמו מים ואוויר נקיים, כמו בית גדול עם חצר גדולה, דברים כאלה.

מה שמעניין זה שרוב החברים שלי, כשאמרתי להם שאני מתגעגעת לארץ והייתי רוצה לחזור, הצביעו לי על החסרונות והבעיות בארץ, ואף הדגישו שהכל רק הולך ומידרדר.

פניני אפרוחית

סיפרתי את זה גם בפייסבוק, אבל אספר גם לכם.

אפרוחית:  "אמא, מים"
אני: "איך מבקשים?"

אפרוחית: "עם קש".

חוזרים מחגיגת יום העצמאות, שם רקדנו ריקודי-עם, ובעיקר את האהוב על האפרוחית: "שאבתם מים".

האפרוחית מדווחת לאחותה: "we danced about water".

יאללה.  אני אחזור לעבודה.