קואלה בחומוס

לספר.  לפרוק הכל.  לכתוב את קורותי ולתעד את כל מה שהתרחש כאן.  להכניס את כל התהליך שלי, את המחשבות והמעשים והחששות והתקוות, הכל לתוך מדיה מילולית כתובה ומנוסחת, להעביר את המסר בשלמותו כך שאדם זר לחלוטין יוכל לעכל אותו על כל חלקיו.  לאפשר לאחרים הצצה מעמיקה לתוך המתרחש כאן בעולמי. 

לשם מה בעצם?  באיזשהו שלב כל בלוגר שואל את עצמו "לשם מה אני כותב", ואחרי כמה זמן, אם הוא ממשיך לכתוב, הוא שואל את עצמו שוב: "לשם מה?"  "האם עלי להמשיך לכתוב?"

מה שאני כותבת מחלל את פרטיותם של אחרים, כי מה שאני עוברת כבר לא עובר עלי אלא עליהם.  כנראה באמת הפכתי אוסטרלית אם הפרטיות כל כך חשובה לי.  והרי רוב קוראיי הם בישראל, חצי עולם מכאן.  מה זה משנה אם הם יידעו על חייהם של אנשים זרים לחלוטין בארץ מרוחקת, שלעולם לא יצטלבו איתם דרכיהם?

מי שעומדת לנגד עני כדוגמה היא צופה מהצד האהובה עלי.  באומץ וביושר אדירים היא מפרטת את כל הקורה, את כל אשר קרה.  לה עצמה ולמשפחתה.  ואלו הרי אנשים שיש סיכוי שפעם תפגשו. ברחוב, בראיון עבודה, באוטובוס.  אז מה אני כל כך פוחדת לחשוף אנשים בשמות בדויים מהצד השני של העולם?

בריאות הנפש.  מהי נפש בריאה?  מאיר שלו כתב ב"רומן רוסי" (או בפונטנלה?) שהשגעון הוא החלטה דמוקרטית פשוטה בין אלו שחושבים שאתה שפוי ובין אלו שחושבים שאתה משוגע.  כל עוד אתה עומד בסטנדרטים של הסובבים אותך, אתה שפוי.  ומה אם הסובבים אותך אינם שפויים? 

הגדרה אחרת של טירוף היא לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה.  מייחסים אותה לאיינשטיין, אבל אותו איינשטיין עצמו גם אמר שאי אפשר לחזור על אותו הדבר פעמיים, כיוון שבפעם השניה זה כבר לא אותו הדבר.  הרי כל הגישות הטיפוליות הרווחות מתעקשות על עיקביות.  מטיפות לנסות שוב ושוב, בעקביות, להציע לילד, לבן בזוג, להורה הסורר, את אותו הדבר, ולהמתין שיסכים.

האם טירוף הוא אובדן קשר עם המציאות? האם הוא אובדן היכולת לבצע פעולות בסיסיות הנחוצות לתפקוד יומיומי? האם הוא שבר בלתי-נסבל בהתנהלות מול אנשים משמעותיים בחיי היומיום?  התנהגות שאינה נאותה למצב הקיים?

בשבילי, אם התשובה ליותר משאלה אחת כאן היא "כן", הרי שיש מקום לשקול את שפיותו של האדם בו מדובר.

כשחמתי התקשרה אלי ואמרה לי שהנכדה שלה, תמרה, הוזה, לא האמנתי לה מייד.

חמתי היא אישה שנוטה לאובר-דרמטיזציה.  אמנם יש לה רקע בסיסי בתחום בריאות הנפש, אבל היא לא עסקה בו מזה עשורים.  הזכרון שלה רעוע, ובחירת המילים שלה לא תמיד הולמת.  אז ביקשתי קצת פרטים.

חמתי, למרות הכאב והתסכול על שלא מאמינים לה, פירטה באוזני איך תמרה מדברת על האקס שלה.  שהוא רודף אחריה וינסה להרוג אותה.  שהוא מתעללת בבן שלו מינית.  היא אמרה לי שתמרה הלכה למשטרה והגישה תלונה, ושאף אחת מהאקסיות של הבחור הזה לא מסכימה איתה.  זאת למרות שכולן שונאות אותו בדרכיהן ומסיבותיהן-שלהן.

אני מאמינה לך, אמרתי לה.  תני לי לברר פרטים על איך מתמודדים עם זה, ואני אחזור אלייך.

וכך התחילה לנו סאגת "מאשפזים את תמרה", שנמשכה כמעט שלושה ימים תמימים.

הסאגה הזו, חשוב לציין, היא רק צעד אחד בתהליך ארוך, שייקח חודשים, ואולי שנים, לשיקום ובנייה של האישה הצעירה, המוכשרת, והמופרעת הזו.

כשהודיעו לי, תמרה התארחה אצל האקסית של הדוד שלה.  הדוד הוא האח השיכור מהפוסט כאן, והאקסית רק לאחרונה הפרידה את דרכיהם.  מאז שהם נפרדו, הוא עבר לגור בדירה נפרדת.  משתם החוזה שלו, הוא לא הצליח למצוא דירה אחרת ועבר לגור אצל חמתי.

אציין רק שחמתי היא אלכוהליסטית-לשעבר, שלא נגעה במשקה מזה 30 שנה.  לארח את בנה השיכור והמחשש בבית מהווה חוויה מאתגרת.

האקסית נשארה ביחסים טובים עם כל המשפחה, שהרי איש לא מאשים אותה על שסילקה את השיכור מחייה.  היא אירגנה ארוחת-ערב של בונדינג והנאה לתמרה ולבת הגדולה, כי הגדולה, מאז שהפכה לאמא, מתקשה להתחבר מחדש עם כולם.  אלא שהארוחה לא עברה כמצופה.

תמרה חזרה מהעבודה נסערת מאד, ודיברה בפרצים ארוכים, לא תמיד מובנים.  היא היתה מלאה בתיאוריות מופרכות על האקס שלה, על הבן שלו, על עצמה.  היא דיברה ודיברה ודיברה, ובת-הדודה שלה, הבת של הדוד השיכור, ברחה ממנה בבעתה.  "היא משוגעת!"  היא הביאה אותה ביצאת "המלך הוא עירום".

איך כולם שרדו את הלילה הזה אני לא יודעת.  אבל למחרת בבוקר, האקסית של השיכור הודיעה שתמרה לא יכולה להשאר אצלה לעוד לילה.  מישהו היה צריך למצוא פתרון ולהעביר את תמרה חזרה לבית חמתי.  חמתי משום מה לא היתה זמינה, ואילו השיכור והגדולה פשוט ישבו איתה וחיכו.  אין לי מושג למה הם חיכו.  לשניהם יש רכבים. 

הגדולה התקשרה אל אוזי וביקשה שיבוא לאסוף את תמרה, אבל אוזי, מבין כל החבורה העליזה הזו, הוא היחיד שעובד במשרה מלאה.  אמנם הוא מרצה, ולכן סדר היום שלו גמיש, אבל באותו היום היתה לו הרצאה וזה לא משהו שאפשר להזיז.  בשלב הזה חמתי יצרה איתי קשר וביקשה עזרה.

דיברתי עם הגדולה, וזו הדהימה אותי.  "היא בסדר גמור", אמרה לי זו.  "היא רק צריכה שמישהו יהיה איתה.  וגם שלא יהיו ילדים בסביבתה.  אבל חוץ מזה היא בסדר גמור".

שאלתי אם תמרה אכלה משהו, נגיד, בשבועיים האחרונים, והגדולה ענתה לי שלא, כי היא לא רוצה.  "אבל באמת", היא חזרתה לתדהמתי, "היא בסדר".

שאלתי על מה תמרה מדברת, והגדולה פירטה לי רשימה ארוכה של הזיות פרנואידיות ומטורפות לחלוטין.

"גדולה", אמרתי לה, "מה שאת מתארת לי זה ממש לא בסדר.  מה שאת מתארת לי זה אפיזודה פסיכוטית.  היא ממש ממש לא בסדר.  הבחורה הזו צריכה בית חולים, דחוף.  מישהו מכם יכול לקחת אותה?"

הגדולה ענתה שלא סביר שתמרה תשתף פעולה עם מישהו מהם, (מה שנשמע לי הגיוני), ולכן הם מחכים.

השיחה הזו עם הגדולה השאירה אותי תוהה, לפי אחת מהגדרות הטירוף, עם אילו מן אנשים הגדולה מסתובבת, שבחורה בת עשרים וחמש שלא מדברת לעניין אבל בשטף, שלא מבחינה בין מציאות ודמיון, שלא מסוגלת לאכול, ושצריכה בייביסיטר צמוד, נראית לה בסדר.

בערב חמתי סוף סוף נסעה ואספה את תמרה ואת בנה השיכור אל ביתה.  דיברתי איתה ואמרתי לה את כל מה שלמדתי:  שהיא צריכה להתקשר לשירותי החירום ולבקש אמבולנס כדי שיקחו אותה לבית החולים.   חמתי הבטיחה שהיא תשגיח על המצב וכשיבוא הרגע, היא תזמין את שירותי החירום.

לא ידעתי אם היא תעמוד בזה, אבל חמתי הפתיעה אותי בנחישות נדירה.

אוזי נסע לשם בערב, בסביבות שמונה.  שתי יחידות אמבולנס ושתי יחידות שיטור חיכו לו בדירתה של חמתי.  תמרה עטתה על עצמה חזות מבדרת, חביבה, חברותית.  היא דיברה בשטף וצחקה עם צוותי החירום.  כן, היא יודעת שהיא מדאיגה את כולם.  כן, הכל בסדר איתה.  לא, היא לא עומדת לפגוע בעצמה, ולא, היא לא עומדת לפגוע באף אחד אחר.  כן, הצוות צודק, היא באמת שכחה לקחת אחד מהכדורים שלה.  כן, היא מסכימה לקחת אותו עכשיו.  הנה, היא לקחה אותו.  כן, היא תקפיד מעכשיו לקחת את הכדורים בזמן.  כן, היא בסדר, היא רק היתה קצת לחוצה לאחרונה, אבל היא בסדר גמור.   אוקיי, בסדר, היא מסכימה לבוא איתם לבית-החולים, רק כדי שיעיפו בה מבט, אבל היא באמת לא צריכה את זה.

הצוות לא לקח אותה נגד רצונה.  אולי מפני שהם חשבו שהכדור האחד הזה החסר יתקן את המעוות, ותמרה תחזור לאיתנה. 

אין ספק, אמר לי אוזי, שהיא יודעת יפה מאד לעשות הצגות. 

תמרה הגיעה עם הצוות לבית החולים, אבל ההמתנה בחדר המיון היתה ארוכה, ותמרה, שאינה מן הסבלניות גם בימים כתיקונם, עזבה בניגוד לעצת הצוות, אחרי שחתמה על כל הניירות המתאימים המזכים אותם מאשמה ומאחריות לגורלה.

באחת וחצי בלילה אוזי חזר הביתה.  הוא נכשל בנסינותיו להביא את תמרה לאישפוז, והוא קיבל עדויות משלו לטירוף שלה.  יש לי הוכחות שאני צודקת לגבי האקס שלי, היא אמרה.  אני יודעת שהוא מתעלל בבן שלו.  ה"הוכחות" האלו התבררו כשני שירים שהם הקדישו זה לזו בפייסבוק כשעוד יצאו יחד.  אבל תמרה היתה נחושה ועקבית שזה מוכיח הכל.

ולי נראה היה שהוא לא מבין את גודל המשבר.  מאידך, אם נחזור להגדרת הטירוף הכוללת את הסובבים, הרי שחוץ ממני ומחמתי, כולם עמדו בדעה דומה לשלו.  מה הסיפור?  הכל יהיה בסדר, שי'ל בי רייט, כמו שאומרים במחוזותינו.  אין ממה להתרגש, סתם בחורה סרוטה קצת עושה עניינים, מה יש.  יעבור.

חמתי בילתה את הלילה בבית האקסית של השיכור, והשיכור נשאר בבית עם תמרה.  תמרה התקשרה אלינו מוקדם בבוקר, ודיברה בשטף מטורף.  היא הסכימה ללכת לבית החולים, ואוזי אמר שייקח אותה אחרי הישיבה שלו באמצע היום.

כאן חטפתי קריזה.

אוזי, אמרתי לו, יש כאן בחורה צעירה שצריכה המון עזרה.  היא היתה על כדורים נגד דכאון ונגד חרדה, היא הפסיקה איתם, התחילה אותם מחדש, היא עישנה חשיש בכמויות שיכולות להעיף סוס קטן, היא לא אכלה שום דבר מוצק במשך שבועיים.  אף אחד מאיתנו הוא לא מומחה בבריאות הנפש.  היא צריכה שמישהו שהוא כן מומחה יראה אותה ויגיד מה עושים איתה.  אם מישהו כזה יראה אותה ויגיד שהיא בסדר והיא צריכה רק להמשיך עם הכדורים - סבבה.  אבל מה אם לא?  מה אם היא צריכה כדורים אחרים?  מה אם היא צריכה עירוי נוזלים?  מה אם היא צריכה משהו אחר?  אני יודעת מספיק על זה כדי להגיד לך שאני לא יודעת מספיק.

היא מסכימה עכשיו ללכת איתך לבית החולים - בוא ננצל את זה וניקח אותה.

אבל יש לי עבודה!  מחה אוזי.  יש לי פגישה באמצע היום ואני עוד צריך להתכונן אליה, וממש לא בא לי לשבת עם תמרה המשוגעת בחדר ההמתנה של חדר המיון.

אתה לא יכול להתכונן תוך כדי המתנה?

לא, אמר אוזי, אני חייב להדפיס דברים בשביל זה.

אני אדפיס ואביא לך אותם, אמרתי לו.  ואם לא תיכנסו לרופא עד זמן הפגישה אני אחליף אותך.  מצידי הייתי עושה את הכל בעצמי, אבל אתה היחיד שהיא תלך איתו, אז אין לנו ברירה.

אוזי הסכים, אבל עד שהגענו אל בית חמתי, תמרה כבר חזרה בה.  היא היתה מלאת רוח קרב, ואני הייתי בעצבים עליה, על אוזי, ועל כל שאר המשפחה המופרעת הזאת, שלא קולטת עד כמה המצב רציני ומנפנפת אותי כאילו שאני היא המשוגעת.

תמרה חזרה שוב ושוב על אותם נאומים.  היא בסדר גמור.  היא תלך לבית החולים, אבל רק כשהיא תהיה מוכנה.  היא תאכל משהו, אבל כשהיא תהיה מוכנה.  היא בסדר גמור והיא לא ילדה קטנה.  היא מאד משתדלת לא להתעצבן כי היא יודעת שאנחנו מודאגים, אבל אנחנו מטריפים אותה.  אנחנו מתנהגים אליה כאילו שהיא ילדה קטנה ולא מבינים שהיא אחות.  היא אחות והיא יודעת בדיוק מה קורה איתה.  ושנפסיק כבר להטריף אותה כי גם ככה מאד קשה לה.

מה שנכון, תמרה עובדת כסייעת לאחות מזה כמה חודשים.  הקורס, אותו סיימה לפני חצי שנה, נמשך כשנה ודרש את היכולת הקוגנטיבית המאפיינת משחק איקס-מיקס-דריקס.  מאידך, תמרה באמת עבדה מאד קשה ועמדה במשברים תכופים ומכאיבים במהלך הקורס.  חבר אחד עזב אותה, פינו אותה מהדירה, היא נכנסה להריון בלתי-צפוי והפילה, מישהו חיבל לה באוטו - ולמרות כל זה היא התעקשה והשלימה את הקורס.  היא מצאה עבודה בבית חולים לחולי דמנטיה סופניים ועשתה עבודה נהדרת.  למרות כל זה, ולמרות התקווה העצומה שהעבודה הזו נתנה לה, היא לא ויתרה על סגנון חיים פרוע ומלאה בשתיה אלכוהולית, בחשיש, ובמסיבות עם חבריה שגם הם מחששים ושותים.

על עניין החשיש - יש מי שיגיד שסמים קלים זה בסדר וכו' וכו', ואני יודעת שזה הולך ונהיה יותר ויותר נורמטיבי.  אבל בחורה שיש לה גם ככה נטיות התמכרותיות, שאין לה מנגנונים אמיתיים להתמודד עם משברים, ושנמצאת על תרופות נגד דכאון - וואלה, לא נראה לי.

הגדולה הביאה איתה את חמתי.  חמתי נראתה כמו תמיד - מודאגת, ויחד עם זה חביבה ונוחה לבריות.  לחמתי, וזה משהו שלמדתי להכיר בו ממש לאחרונה, יש תעצומות נפש מעל ומעבר למה שאני מכירה בבני-אדם.  היא עוברת דברים איומים ובלתי נסבלים כחלק משגרת יומה, אבל זה לא מוחק את החביבות שלה ואת יכולתה להעניק לאחרים.  לדוגמה, מזה כמה שבועות שבנה השיכור גר אצלה.  הוא ותמרה שותים ומעשנים בביתה, מתווכחים איתה, ומתייחסים אליה בזלזול, וחמתי מדברת על הקושי, אבל ממשיכה להיות חביבה אלי, לקנות מתנות לאפרוחית, לחשוב על כולנו.  לשם השוואה, בימים שהיו לנו בעיות עם הקטנה, אני הייתי סמל ההסבלה, וקיטרתי לכל העולם ואחותו על מר גורלי.  לא הצלחתי להיות נחמדה בגרוש.  אבל חמתי - כמה כוחות יש לה להחזיק את כל הסבל הזה מחד, ולהמשיך בדרכה השפויה מאידך?

הגדולה הוכיחה שאין לה שום בעיה עם תמרה בדרך האולטימטיבית: היא הביאה איתה את הבת שלה.  שאלתי אותה אם היא בטוחה, והיא משכה כתפיים.  "אם זה יהיה יותר מדי, אני אלך".

אני ניסיתי לשכנע את תמרה ללכת איתנו לבית החולים, אבל היא לא שינתה את המנטרות שלה: היא בסדר גמור, היא תאכל כשהיא תרצה לאכול, היא תלך לבית החולים כשהיא תרצה ללכת, היא אחות והיא יודעת בדיוק מה קורה, הכל ברור לה עכשיו, היא רואה את זה, והיא מבינה שאנחנו מודאגים, אבל אנחנו חייבים להפסיק להתנהג אליה כמו אל ילדה קטנה, כי אנחנו מטריפים אותה.  בנוסף היא התעקשה שהיא צריכה לדבר עם הבוסית שלה.  היא היתה בעבודה כשההתקף התחיל, והבוסית היתה זו שאמרה להגיש תלונה על האקס.  היא רק רוצה להכנס לאוטו שלה, לנסוע לבד, לשמוע מוזיקה, ולדבר עם הבוסית.  זה כל מה שהיא רוצה.

חמתי (רק בריאות על ראשה) החביאה את מפתחות הרכב של תמרה.

נסיונותי, מגושמים וכוחניים, לשכנע את תמרה לבוא לבית החולים לא נשאו שום פרי (כצפוי).  תמרה נכנסה ויצאה מחדרה, ירתה אלינו נאומים, ואף השתמשה בנסיון האישפוז הכושל מאמש כחוויה מעצימה: אתם יכולים אפילו להתקשר לאמבולנס, לא איכפת לי, היא הצהירה, הם לא יכולים לקחת אותי בכוח ואתם יודעים את זה.  אתם לא יכולים להכריח אותי.   אם הם יבואו, אני אתנהג יפה והם לא יקחו אותי ואתם לא יכולים לעשות שום דבר.

למרבה הזוועה, תמרה המשוגעת צדקה במאה אחוז.  מה זה אומר לכם על מערכת החירום האוסטרלית?  מה זה אומר, אם היא עומדת בקנה אחד עם דעתה של פסיכוטית?

תמרה, שאלתי אותה בקור, אם כי בעצבים.  מתי בפעם האחרונה אכלת?  מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה אמיתית?

תמרה הסתכלה בי, ולרגע חשבתי שהיא באמת מנסה להזכר.  אחרי שתי דקות של שקט ומבטים חודרים הדדיים, היא אמרה: אני לא מדברת איתכם יותר.  ואז התפרצה שוב עם אותן מנטרות: אני אוכל כשאני אהיה מוכנה, אני אלך לבית החולים כשאני אהיה מוכנה, ואתם לא יכולים להכריח אותי!

אבא, אבא!  התפרצה הגדולה, היא אכלה אתמול כמה נגיסות של טוסט עם ווג'ימייט!

מעבר לעובדה שלדעתי כל מי שאוכל ווג'ימייט מרצונו, ראוי לו שייגש להסתכלות, הייתי בשוק מזה שהגדולה חושבת ש:

א. כמה נגיסות של טוסט נחשבות ארוחה

ב. האוכל הוא בכלל העניין פה.

גדולה, אמרתי לה בשאריות אחרונות של סבלנות, זה לא העניין.  זה לא אם היא אכלה או כמה היא אכלה.  זו התגובה שלה.  זו לא תגובה של בנאדם נורמלי.  היא צריכה עזרה.

הגדולה והשיכור נסעו, ואוזי התכוון ללכת לפגישה שלו.  חמתי התעקשה שהיא לא צריכה שאשאר איתה.  אני אהיה בסדר, היא אמרה.  אתם עסוקים ויש לכם עבודה.  לכו ואני אשאר איתה כאן.  אני יודעת מה הגבולות שלי, היא הבטיחה לי.  אני יודעת מתי זה יותר מדי בשבילי ואני אצור איתך קשר. 

אנחנו רק במרחק של חמש דקות נסיעה, הזכיר לי אוזי.

אז נסענו.  אוזי הלך לפגישות שלו, ואני עבדתי על ספרי הלימוד שלי.  אבל למזלי, הוירטואליה הושיטה לי את העזרה שהייתי צריכה יותר מהכל.

גנצו אהובתי, שבילתה את השנה האחרונה במחלקה הסגורה (כמטפלת, חברים.  לא כאחת החולים.  נכון, גנצו היא אדם צבעוני, אבל לפחות על סעיפי התפקוד ובעיקר בתפקוד החברתי היא עוברת בצבעים מעופפים, כמו שאומרים אצלה במדינה, אז לפי מבדק השגעון הזה היא סבבה), היתה על הצ'ט.  ואף על פי שהיה לה מה לעשות גם בלי קירצוציי הבלתי-נלאים ומעללי המשפחה המטורפת שהתחתנתי איתה, היא זיהתה את מקרה החירום והשפיעה עלי מתבונתה.

גנצו, כפרה עליה, הצביעה לי על חוזקיה של תמרה.

זה נכון, היא אמרה לי, שהיא איכזבה אותך.  זה נכון שהיא פידחה בענק.  היא התמודדה עם קשיים ומשברים בצורה הרסנית.  היא פנתה לסמים ולאכוהול במקום להתרכז בדברים הבריאים בחייה.  אבל היא כן עשתה דברים בריאים.  היא גמרה את קורס האחיות.  היא עשתה הפלה.  היא גילתה מה קורה עם החבר ההוא והלכה משם.  זה נכון שעכשיו היא מתפרקת לגמרי, אבל היא עושה את זה לידכם.  ליד המשפחה שלה.  ליד מי שתומך בה ואכפת לו ממנה.

את רוצה שכל המשפחה שלך תתיצב לצידך, תיכף ומיד, כי זה הכוח שלך - כוח של מכבש דרכים.  אבל את חייבת להבין שלמשפחות יש קצב משלהן.  לאנשים יש קצב משלהם.  הם חיבים לעבור את התהליכים בדרך שלהם ואי אפשר לדחוף אותם לשם בכוח.

את צריכה לשדר לה שאת מכבדת את כל ההישגים שלה, הנחתה אותי גנצו, ולהגיד לה שאת מאד דואגת, ושאת רוצה שהיא תיבדק כדי לראות שהיא בסדר.  ואם היא טוענת שאתם מטריפים אותה, אז תגידי לה שזה ייפסק ברגע שהיא תלך לבית החולים. 

חמושה בהנחיה ובעידוד של גנצו, הצעתי לאוזי שנלך לחמתי.  אני אוציא אותה קצת מהבית, אמרתי לו, ואתה תישאר שם עם הלפטופ ותעבוד.  תמרה אומרת שהיא רוצה ללכת לישון עכשיו.  אז כולנו נרוויח.

תמרה, אמרתי לה, אנחנו נלך עכשיו.  אנחנו נחזור.  אני יודעת שקשה לך מאד.  אני יודעת שעברת עכשיו תקופה מאד קשה, אבל את עמדת בלימודים שלך וסיימת את קורס האחיות.  ואת עכשיו אחות מצויינת.  כל הצוות אוהב אותך, וכל החולים אוהבים אותך.  ואני יודעת שאת מאד דואגת לסבתא שלך.

פניה של תמרה אורו.  היא חיבקה אותי חזק חזק. זה נכון!  היא אמרה לי שוב ושוב, זה נכון!

אוזי הסכים, וגם חמתי הסכימה.  הבאתי לתמרה מתנה קטנה, והיא נראתה מפוייסת.  אולי היא גם הרגישה את השינוי בגישה שלי: שוב לא רציתי שהיא תלך לבית החולים תיכף ומיד.  רציתי שהיא תאפשר לי להתקרב אליה קצת, תיתן לי לשכנע אותה, ואם לא - אמא שלה היתה אמורה להגיע למחרת.  אז כל מה שנשאר זה להרוג זמן עד אז, ואמא שלה, ובזה הייתי משוכנעת, כבר תצליח לגרור אותה לבית החולים, בין אם היא רוצה ובין אם לא.

יצאנו, חמתי ואני, לקצת תראפיה קמעונית - חנות הצדקה האהובה עלינו.  קנינו שמלה לאפרוחית, וצלחת לאפרוחית, וספר לאפרוחית.  אולי זה לא מקרי שהרכישות היו אל הנכדה עם הכי הרבה פוטנציאל שיש לחמתי.  ומשם נסענו לנמל, לכוס קפה אל מול המים.  דיברנו על תמרה, על חמתי, על האישפוז שהיא עברה כשהיא רק התחילה להגמל מהאלכוהול, וכמה קשה היה לה.  דיברנו על התקווה שיש לי לתמרה: זה שהיא כן גמרה את קורס האחיות למרות כל הקשיים.  זה שהיא כן עזבה את החבר הבוגדני למרות שלא היה לה מישהו במקומו.  זה שהיא כן התעקשה לעבוד בתור אחות סיעודית, ועשתה עבודה טובה.   שיש תקווה שמכאן תיפתח לתמרה הדרך לטיפול אמיתי.

חזרנו לבית חמתי, שם אוזי ישב עם העבודה מסביבו, ותמרה בחדר השינה שלה.  היא ישנה, אמר לנו אוזי.  היא רק עכשיו הלכה לישון.  היא דיברה כל הזמן, לא הספקתי לעשות שום עבודה.  וגם הקלטתי אותה, חשבתי אולי להשמיע לה את זה אחר כך.

אני אוהבת את אוזי.  זה לא תמיד קל לי ולא תמיד טבעי לי, אבל יש בו המון איכויות נהדרות.  הוא אדם מלא תשוקה ואנרגיה, ויש לו כוחות עצומים וחיוניות רבים.  הוא אמין מאד ותמיד אפשר לסמוך עליו שיעזור גם ברגע הכי קשה.  הוא תמיד יימצא דרך חיובית להתמודד עם האפרוחית, גם כשהיא מעלה את הקריזה.  והוא מאהב מצויין.  אבל כל ההתנהגות שלו כלפי תמרה מאד איכזבה אותי.  עכשיו אני יכולה להגיד שהוא ככל הנראה לא מבין לא את חומרת המצב, לא את המהות של מחלת הנפש, ולא את מידת החמלה שדרושה כאן, למול הסבל אדיר-המימדים הזה.

אוזי סבל לא מעט ממחלות הנפש של המשפחה שלו.  הוא נאלץ לאשפז את אמא שלו, אי-אז בתחילת ימי הגמילה שלה.  הוא היה צריך לחלץ את אחיו השיכור ואחותו השיכורה פעמים רבות, בהתאם לצרות שהם נכנסו אליהם: חובות של מלווים בריבית, צווי בית משפט, מאבקי חסות, חיפושי עבודה, ועוד היד נטויה.  גם את תמרה הוא נאלץ לחלץ פעמים רבות מכל מני התמכרויות לכל מני סמים, וכל מני מעברים לכל מיני בתים.  אני לא הייתי עדה כמעט לאף אחד מאלה, מפני שהם קרו לפני זמני.  אבל אוזי זוכר את כולם ומאס בהם.

היא לקחה את הכדורים שלה היום?  שאלתי את אוזי.  הרי אתמול זו היתה הבעיה, שהיא לא לקחה את הכדורים.  אני חושב שכן, ענה אוזי. 

עברנו על קופסאות התרופות, ונראה היה שקופסת הואליום ריקה.  צריך להשיג עוד מרשם, אמרתי לחמתי.  ואיכשהו אוזי אמר שהיא לקחה חמישה כדורי ואליום.

חמישה כדורים?  אמרתי לו, בלתי-מאמינה.  מותר לה לקחת אחד או שניים במכה.  היא לקחה חמישה כדורים? אתה בטוח?

כן, אמר אוזי, היא אמרה לי כמה פעמים.  היא אמרה שהיא לא הצליחה לישון והיא לקחה חמישה כדי לישון.

אז היא ישנה עכשיו?  עם חמישה כדורי ואליום?  עדיין לא האמנתי שאוזי אומר לי את כל זה ולא נדלקות לו נורות אזהרה.

ומאיפה בכלל היו לה חמישה?  אתמול היו לה רק שניים? שאלה חמתי.

אולי היו לה עוד בחדר, אמר אוזי.

אז אולי היא לא לקחה רק חמישה, אמרתי לו.  אנחנו צריכים עזרה - היא לקחה יותר מדי ואליום והיא הלכה לישון.

אז מה? שאל אותי אוזי.

אז מה?! התחלתי לכעוס, אז ככה אנשים מתאבדים!  הם לוקחים יותר מדי ואליום והולכים לישון!  אני לא יודעת מה קורה פה, אנחנו צריכים עזרה. 

התקשרנו למוקד ההרעלות, לצוות איבחון בריאות הנפש הנייד (שכבר קבענו איתם פגישה למחר) ולמוקד החירום.  כולם היו באותה עמדה נחרצת: חמישה כדורי ואליום הם לא קטלניים, אבל יש סיכון שהם יפגעו בתפקוד מערכת הנשימה ואף יעצרו אותה.  אם היא לקחה יותר מדי כדורים, היא צריכה לראות רופא.

אפילו שאני זו שהתעקשה על להגיב למנת-היתר הזו של הואליום, לא יכולתי להביא את עצמי להתקשר לשירותי החירום.  ידעתי שהיא לא באמת בסכנת חיים.

אוזי התקשר.

צוות האמבולנס הגיע, ותמרה התעוררה וקמה אליהם, חביבה וחייכנית.  אחד החובשים פילרטט איתה והיא ציחקקה וזרחה אליו.  השני היה מנומס יותר אבל גם הוא נראה שבוי בהצגה שלה - בסך הכל בחורה נחמדה שקצת מבולבלת.

לקחתי אותו הצידה.  תשמע, אמרתי לו.  מה שאתה רואה עכשיו זה גירסה מואטת של מה שאנחנו רואים כבר יומיים.  הבחורה הזו לא אכלה כלום כבר שבועיים.  היא מדברת בלי הפסקה ובלי הגיון.  משהו איתה לא בסדר.  היא מסרבת ללכת לבית החולים, אבל היא צריכה לראות רופא.  בבקשה.  אולי יש משהו שאתה יכול לעשות.  אנחנו צריכים עזרה!

תראי, אמר לי החובש, היא באמת לא לגמרי בסדר.  אני רואה.  אבל היא לא מעבר לגבול שאני יכול לאשפז אותה בניגוד לרצונה.

אוקיי, אמרתי לו.  איפה הגבול אם ככה?

זה תחום אפור, ענה לי החובש.  כרגע היא עוד לא שם. 

האצבעות שלי רועדות כשאני מקלידה את זה - אני כל כך כועסת.  אני לא מאמינה שאנשים שהתגייסו לעבודה הזו כדי לעזור לאחרים עשו מעשה כל כך נפשע ונטשו אותנו בשעת צרה ונזקקות כזו.  אני פשוט לא מאמינה שהמערכת האוסטרלית בנויה ככה ששיקול דעת בסיסי לא יכול להספיק כדי לאשפז בחורה שבאופן ברור ירדה מהפסים.

החובש החתים את תמרה על טופס שמשחרר אותו מכל אחריות להשלכות של העזיבה שלו.  כשהוא כבר עמד בדלת, המסיכה של תמרה התחילה להתרופף.  היא השכיבה ראש על הכרית ומילמלה לעצמה.  החובש התעכב, עם יד על הידית, וראיתי את ההיסוס שלו.  ראיתי שהוא יודע שמשהו כאן מאד לא בסדר.  אבל הוא כבר החתים אותה על הטופס.  הם כבר הודיעו בקשר שהם פנויים למקרה הבא.  הוא כבר היה, פיזית, עם רגל אחת בחוץ.  הוא יצא בלי להסתכל לי בעיניים.

היא תישן עכשיו, אמרה לי חמתי.  ככה החובשים הבטיחו.  הם תיחקרו את תמרה והסתבר שהיא לקחה עשרה כדורי ואליום.  היא תישן עכשיו, אולי אפילו כל הלילה.  לכו הביתה, אני אתקשר אם יהיה צריך.

אולי היא תישן, חשבתי לי.  לאוזי כבר נמאס מכל זה ואני בכלל שכחתי שיש לי חזרות למקהלה של יום שישי.  ואת האפרוחית לא ראיתי מאז הבוקר.

חזרתי הביתה מהמקהלה, אוזי והאפרוחית כבר היו מקולחים ומוכנים לשינה.  נישקתי אותה וקראתי לה סיפור.  אפילו שהיא רצתה סיפור באנגלית.  היה לי יותר חשוב לקרוא לה מאשר להתעקש על העברית.  חיבקתי אותה וחשבתי לי - ילדה שלי.  איך אני אשמור עלייך מהעולם הזוועתי הזה שם בחוץ?

חמתי התקשרה.  היא חושבת שאני הולכת למות, היא אמרה.  היא התקשרה והזמינה אמבולנס.  אני לא יודעת אם הם יבואו או לא.  אני לא יודעת מה לעשות.

אנחנו כבר באים, אמרתי לה.

אוזי רתח.  אני רק עכשיו התקלחתי!  אני אסריח מסיגריות! והקטנה בדיוק הכינה לנו ארוחת ערב!

ארוחת-הערב כללה בשר שעשה לי בחילה, ותפוח אדמה שלא התבשל דיו. או בכלל.  לא היתה לי תשוקה עזה לסיים אותה.  או להתחיל אותה.  אבל זה לא היה העניין.

אוזי, אמרתי לו.  אמא שלך אף פעם לא מבקשת עזרה.

אוזי נאלץ להסכים.  הגענו לבית חמתי והאמבולנס כבר חנה שם.  החובשים עמדו חמורי-סבר בסלון של חמתי ושאלו מה קורה פה.  תמרה נכנסה ויצאה מהחדר שלה, ירתה נאומים ונבואות זעם על מותה של חמתי.  היא לא נראתה בשליטה ולא נראתה חברותית במיוחד, אבל אני כבר לא האמנתי בצוותי האמבולנס.

כמה זמן היא כבר ככה? שאל החובש.  בערך יומיים, הסברתי.  סיפרתי לו על הכדורים ועל צוותי האמבולנס הקודמים.  היא צריכה לראות רופא, אבל היא לא תחכה בחדר המיון ולפסיכיאטרים הפרטיים אין תור בחודש וחצי הקרובים. 

אני יכול לקבוע לה איבחון בבית החולים עכשיו, אמר לי החובש. 

התקשיתי להאמין בשפיות של הצעתו.  הרי ניסינו את הדבר הזה שוב ושוב.  צוות אחר צוות, הם הלכו והשאירו אותנו לבד עם תמרה.  האומנם אותו המעשה יביא לתוצאה שונה?

היא לא תחכה, אמרה חמתי.  היא תקום ותלך.

אני יכול להזמין משטרה, אמר החובש.  והם יכריחו אותה להישאר שם, גם בניגוד לרצונה.  היא באופן ברור זקוקה לעצה רפואית, וזה כרגע לא משנה מה היא חושבת.

חמתי ואני שתקנו בהלם כמה שניות, ואז התעשתתי. 

כן, בבקשה, אמרתי לו.  זה מה שאנחנו צריכים כבר יומיים, אבל אף אחד לא שיתף איתנו פעולה.

החובש הזמין משטרה בקשר.  החובשת הלכה לבדוק בחדר של תמרה שהכל בסדר, ותמרה שוב ירדה מהפסים.  החובשת התנצלה, וניפנפתי אותה.  זה בכלל לא משנה, אמרתי.  מה שחשוב זה שהיא תקבל עזרה, ומהר.

שני שוטרים נמוכים-להדהים הגיעו, ועטו כפפות עור שחורות.  על חגורתם היו תלויות אלות או פנסים, קשה לקבוע.  הם אחזו בזרועותיה של תמרה, אחד בכל צד, אחד בכל יד.  הם קראו לה "דול", ונראו קשוחים ואדיבים כאחד.  תמרה נראתה כמו חיה כלואה, שהבינה שאין טעם להתנגד.  הם הובילו אותה אל האמבולנס, וכולם נסעו אל בית החולים.  שלושתינו נסענו באוטו שלנו.

שלחתי סמס לכל שאר המשפחה, והודעתי שאנחנו בדרך לבית החולים.  הגדולה ענתה לי: "אבל מה קרה???"

בית החולים בעיר שלנו בנוי כמבוך לילדים מחוננים.  בנוסף למבנה המפותל והבלתי-אינטואיטיבי, הדורש ממך לעיתים תכופות לפנות ימינה כדי להגיע שמאלה או לרדת למטה כדי למצוא את המעלית שעולה למעלה, יש לו גם שלטים מטעים המנחים אותך לכיון אחד בעוד שמה שאתה מחפש נמצא בדיוק בכיוון ההפוך, או לחילופין הכניסה אליו נמצאת בדיוק בצד השני של הקיר שכדי להגיע אליה צריך להקיף את כל בית החולים, נגד כיוון השעון.

אחרי שעמדנו בגבורה בכל סימני-הדרך האלה, מצאנו את דרכינו אל חדר המיון, שם הכניסו אותנו בדרך צדדית ל"חדר השקט".  זהו החדר היחיד בחדר המיון שבו מקרים כמו תמרה יכולים לשכב על המיטה ולנוח בעודם ממתינים לעצה רפואית.  תמרה יצאה לפרקים וניסתה להיראות אסופה וחייכנית, אבל הבקשות שלה סוף סוף קיבלו את המשקל של בקשות של אדם חולה נפש.  היא ביקשה כרית נוחה, ואוזי אמר לה שאין לנו כריות.  שהיא תצטרך לבקש מהאחות שעוד מעט תבוא.  החובשת נעלבה - זו דווקא כרית טובה!

אחד השוטרים שוחח איתי.  זה כל כך מצער, הוא אמר.  היא כל כך צעירה.

היא באה מרקע לא כל כך טוב, אמרתי לו.  יש הרבה אלכוהוליזם במשפחה.  יש סמים.  יש הרבה פירוקים וקשיים.  הלוואי וזה יעזור לה להחלים.

שומרי הבטחון של בית החולים, בדרגות מרשימות של משקל עודף, התיישבו על הכסאות והחליפו את הושטרים והחובשים.  הרשם הפסיכיאטרי ירד ולקח היסטוריה פסיכולוגית של תמרה.  אוזי וחמתי ניסו לתת אותה, אבל אני השתלטתי.  אני יודעת שזה אולי לא היה מקומי, אבל אני כבר ארבע שנים צופה בתמרה.  ארבע שנים אני לומדת אותה ומנתחת אותה.  ארבע שנים אני מרכיבה את הפאזל של חייה.  כשגמרתי לתת לו את הרישום, הפסיכאטר שאל אם יש לי רקע בתחום.  אמרתי שלא.  שאני סתם חובבת. 

זה ייקח עוד כמה שעות, הוא אמר.  יבדקו אותה גופנית וישללו בעיות גופניות.  אחר כך יבדוק אותה הרשם הפסיכיאטרי של המחלקה.  ורק אז יעבירו אותה למחלקה לבריאות הנפש ויאשפזו אותה.  לכו הביתה לישון.  מחר תבואו ותדברו עם הצוות.

הלכנו הביתה.  הלכנו לישון.  הבוקר הגיע ולא יכולתי לישון יותר.  קמתי עם האפרוחית ובילינו יחד את הבוקר.   הצבתי לה גבולות בלי חשש, כדי שלא תתרגל לחשוב ש"אי אפשר לעשות לה כלום", אבל נישקתי אותה הרבה ואמרתי לה כמה שהיא יפה וחכמה ומצחיקולית. 

התקשרתי לחמתי והיא אמרה שהרשם הפסיכאטרי התקשר אליה באחת וחצי בלילה, כדי שוב לקחת היסטוריה פסיכיאטרית.  "הוא רצה ממני תאריכים וטווחי זמן", היא אמרה לי, "ואני פשוט לא זכרתי". 

באחת וחצי בלילה, אני חושבת שאפשר לשמוח אם הבנאדם זוכר את השם שלו.

נסענו יחד לבית החולים.  אחרי תעיה וצעידה ממושכת במסדרונות המפותלים, מצאנו את המעלית הסודית המובילה אל אגף בריאות הנפש. הגענו אל המחלקה ושם ניסינו להיכנס לראות את תמרה.  האחות, שגם שמה תמרה, פתחה לנו את הדלת, ושמענו את תמרה שלנו צורחת על הצוות.  "היא בדיוק עוברת אפיזודה קלה כרגע", היא אמרה לנו בחיוך מתוק וידידותי, "אז אולי תשבו קצת להמתין בחדר ההמתנה, ואני אקרא לכן."

ישבנו שם, וחמתי סיפרה שאמא של תמרה מאשימה אותה.  "היא אומרת שזו אשמתי, שהייתי צריכה לקחת ממנה את התרופות שלה". 

הסתרתי את הקריזה שלי.  אמא של תמרה, עם כל הכבוד, גרה בקווינסלנד.  מרחק של שעתיים טיסה ועוד שעתיים נסיעה, במקרה הטוב.  בדיוק לפני שבוע תמרה ישבה אצלנו בבית ודיברה על כמה שכואב לה, שאמא שלה כל כך עצלנית שהיא לא טורחת לתחזק את הקשר איתה.  היה יכול להיות לנו קשר טוב, היא אמרה בכאב ישיר ונדיר, אם היא לא היתה מתעצלת להתקשר אלי, או לדבר איתי, או להפסיק לשתות, ופשוט לבלות איתי זמן.  חמתי היא אישה מותשת בת 70 שמגדלת את תמרה מזה 7 שנים, ואחרי כל זה עוד יש לה את החוצפה להאשים?

אני בטוחה שלא קל לבת שלך, אמרתי לחמתי.  זה מפחיד מאד כל העניין הזה.  והבת שלך בטח מלאה רגשות אשמה והיא צריכה להאשים מישהו אחר כדי לא לעמוד מול זה בעצמה.  את לא עשית שום דבר רע.  את עשית כל מה שיכולת בשביל תמרה, ואז עשית עוד קצת.  אם היא שוב תאשים אותך, תתקשרי אלי ואני אזכיר לך את כל זה.

נכנסנו לדבר עם הפסיכיאטר.  שוב נתנו לו היסטוריה מפורטת של תמרה.  הוא אמר שכרגע מנסים לייצב את מצב הרוח של תמרה.  שהיא פסיכוטית, ושיש לזה כמה גורמים אפשריים.  הכדורים שהיא היתה עליהם עד כה לא בהכרח מתאימים למצב הנפשי שלה, ולא פסיכיאטר רשם אותם אלא רופא כללי.  החשיש לא היה רעיון טוב, ויש גם עניין של נטיות טבעיות והיסטוריה רפואית.  ייקח לה כשלושה שבועות להתייצב, ועוד שלושה שבועות להיפטר מהסימפטומים של הפסיכוזה.  החלמה מלאה אפשר לצפות רק בעוד שמונה חודשים, ובמהלכם היא תצטרך להיות בטיפול פסיכיאטרי מקיף.  טוב שקבעתם לה תור לספטמבר, וטוב שבחרתם את הפסיכיאטר שבחרתם, הוא אמר (בחרתי אותו על סמך המלצה), זה הכל ייפול בדיוק למקום כשהיא תצא מכאן.  היא תישאר כאן לשבועיים או שלושה, עד שנהיה בטוחים שהיא יכולה להתמודד עם העולם החיצוני.  כרגע אין על מה לדבר בכלל.

נכנסנו למחלקה לראות את תמרה, אבל היא היתה אגרסיבית וכועסת.  היא צעקה עלינו שאנחנו משגעים אותה ושלא נותנים לה לעשן ושהיא אחות, ולמה אנחנו עושים לה את זה.  הצוות הרפואי נכנס מיד לחדר הביקור, כדי להגן עלינו אם יהיה צורך.  חמתי נישקה אותה ויצאה מהחדר בדמעות.  אני אמרתי לה שאנחנו נחזור ושאני מקווה שהיא תרגיש יותר טוב.  תמרה ירתה בי מבט מטורף ולא אמרה כלום.

אמא של תמרה הגיעה ונכנסה לבקר אותה, ותמרה לא שינתה ממנהגה.  אמא שלה היתה המומה כאילו סטרו לה.  היא דיברה עם חמתי כל הלילה והודתה בזה שהיא אלכוהוליסטית, לראשונה. 

השיכור חזר להתגורר בבית האקסית שלו, שכנראה הרגישה שזה בלתי-הולם לסלק אותו.  "אני גמרתי עם זה", הוא הודיע. 

חמי, האבא של אוזי, התקשר אלי כעוס ונדהם, והתחנן שאספר לו מה קורה.  הוא אמר שכולם מסתירים ממנו הכל והוא לא מבין למה.  אוזי פתח את זה איתו ואמר לו שכדי לשמעו מאחרים הוא צריך להיות פחות שיפוטי.  אחרי כמה שעות, חמי התקשר לחמתי ושוחח איתה ארוכות, תוך נסיונות כנים לעודד אותה. 

הקטנה התוודתה שהיא קצת קרת-לב כלפי תמרה, מפני שהיא הביאה את זה על עצמה, וחזרתי לה על מה שגנצו אמרה לי: שביחד עם כל הנזקים שהיא עשתה לעצמה היא גם ניסתה בכל כוחה דברים בריאים ומבריאים, ומאד קשה בבת אחת להיפטר מהרגלים ישנים, גם כשהם מזיקים. 

הגדולה הפסיקה לטעון בקול שתמרה בסך הכל בסדר, ורק צריכה שיקשיבו לה.

אוזי סיפר לי על כל הפעמים שהמשפחה שלו שאבה ממנו כוחות ומשאבים כדי שיציל אותם מעצמם.

תמרה פערה את פצעי המשפחה והכריחה את כולם לעמוד מולם בלי מגנים ובלי מחסומים.  היא הוציאה לאור את ההתעללויות, הבריחות, האובדנים והמחלות ששלטו בכולם, והבהירה שהיא לא תמשיך לעכל אותם עוד בשקט.  המוגלה המשפחתית הזו כעת מפעפעת וגולשת על גדותיה, עד שיימצא לה מרפא.