ביום ראשון היה תאריך הלידה המשוער. שישה אחוז מהתינוקות מצייתים לו, והשאר מגיעים לפני או אחרי.כבר היו לי שני אירועים שחשבתי שהנה-הנה זה מגיע: צירים חזקים יותר מצירי הדמה, גב כואב, לחץ בכל איזור האגן, כל העסק. אבל אחרי כמה שעות הכל התנדף. הלכתי לישון בלי תינוקת, בלי צירים, ובלי אמון מצד הסובבים אותי.
אז הודעתי לגברת, שלהבא, עד שלא ירדו לי המים ועד שאני לא זוחלת על הרצפה מרוב כאבים, אני מתעלמת ממנה ומכל הצירים שלה.
אולי היא מתעכבת כי התינוקות שלי אוהבים להתבשל קצת יותר (גם האפרוחית התעכבה לה), ואולי היא מנסה לתת לי עוד קצת זמן לתפוס את מה שנשאר מהקיץ, ומהבריכות.
ביום ראשון, תאריך הלידה המשוער, ניצלנו את מזג האוויר היפה יחסית ויצאנו לשוט בקייאק הגומי שלנו ב
מינאמרה. האפרוחית היתה מלאת התלהבות מהרעיון, עד שנכסנו לקייאק עצמו. או-אז פרץ מהאפרוחית כל הטבע הבריטי שלה, והפך אותה ליצור מתבכיין וקטרן.
יהיו בכן כאלו שיגידו שלא טבע בריטי הוא, כי אם פולני, ועל כך אגיד לכן:
הפולנים הם חקיינים עלובים של האומה הבריטית. כל מה שהפולנים עושים, הבריטים עושים הרבה יותר טוב. האוכל התפל, רגשי האשמה, והתלונות - חברים, הפולנים הם חובבנים. מקצוענים אמיתיים זה מהממלכה המאוחדת.
אחרי סיבוב שיט קצר, שהותיר אותי מרוצה מאד מעצמי שניצלתי את מזג האוויר ואת ההזדמנות הזו להפעיל את פלג הגוף העליון, האפרוחית התרצתה ובילתה את שאר הטיול בהשלכת אבנים למים.
אחר כך חזרנו הביתה, והצעתי שאחר הצהריים נלך ל
בריכות החוף. בימים כתיקונם, המים שם קרים לי מדי, אבל עכשיו אני מלוהטת כתנור ספירלה, ולכן המים הקרים דווקא עושים לי נפלאות. לאוזי והאפרוחית הצעתי שילכו להינות ממגרש המשחקים הסמוך בעודי שוחה.
לפני שיצאנו, בדקתי את הרדאר, וזה הראה שמים נקיים מכל גשם. כמובן שעם הגיעי אל הבריכות, פרץ לו גשם זרזיפי מעצבן.
לא שזה שינה לי הרבה, כי מי הבריכה היו בערך באותה טמפרטורה כמו מי הגשם, אבל ריחמתי על אוזי והאפרוחית.
לשמחתי, כעבור כמה דקות התבהרו השמיים, והייתי חופשיה לנפשי לשחות יחד עם עוד כמה סינים חולי נפש.
מעקב הריון
בבית החולים הציבורי, מעקב ההריון נעשה על ידי המיילדות. מי שבמשמרת.
אבל בגלל שאני מנסה להמנע מקיסרי הפעם (בהיפוך גמור ל
עדיקושקה שלנו) הקצו לי את המיילדת הראשית, ומאז היא עובבת אחר הריוני, מקדישה לי כשעה בכל פעם להשכלה ולשאלות, מעודדת ומדריכה.
ביום שני הגעתי לביקורת שיגרתית, ובגלל שלא הרגשתי בנוח עם רמת הפעילות (הנמוכה) של הקטנה, היא חיברה אותי למוניטור.
הקטנה, כמובן, ישנה, ולכן היתה נטולת פעילות.
אני אתן לך מיץ קר לשתות, אמרה אליסון. למרות שכל המחקרים אומרים שזה לא עובד, אנחנו תמיד עושים את זה.
וזה תמיד עובד.
ואכן, המיץ העיר את הקטנה מספיק כדי להציג פעילות מרשימה.
הכל נראה בסדר, אמרה לי אליסון. התינוקת כבר למטה. הראש קבוע בתוך האגן. היא פונה לצד (ולא אחורנית). לחץ הדם שלך סבבה. הדופק שלה פיגוז.
לכי הביתה ותתחילי ללדת.
אמא שליאחרי שהתרברבתי בפוסט הקודם על יחסי עם אמא שלי וכמה הם השתפרו, הזדרזו ובאו החיים להזכיר לי את המציאות.
היתה לנו שיחת יום שישי איומה. אמא שלי פתחה בכעס ותוכחה על שנסעתי לילה לפני כן לעיירת נופש עם אוזי, והמשיכה בנזיפות על שאני מתרועעת עם ערבים, ואף מכניסה אותם לביתי (!).
בהתחלה המהמתי. לא התווכחתי עם אמא שלי, לא ניסיתי להראות לה שהיא טועה, ואפילו לא הצבעתי על העובדה ששני הדברים הסתיימו בתוצאה חיובית: אני בריאה, שמחה, ומתפקדת. מי שמכיר אותי יודע, שהעמידה הזו מנגד מאד-מאד קשה לי (אם כי הולכת והופכת קלה יותר ויותר), אבל עמדתי בזה בכל זאת.
אחר כך אמא שלי עברה לשפוך קיטונות של רותחין על אחרים. אחרי הקשבה של כמה זמן, עברתי לנתב את נושא השיחה, והצלחתי בזה לזמן-מה. דיברתי על האפרוחית (נושא חיובי באופן כללי) ועל דברים אחרים, וזה החזיק מעמד לכמה זמן, אבל אז אמא שלי חזרה למסע התוכחות שלה. הפעם שגיתי והצעתי שלא נדבר על הנושא הזה.
זה רק הרגיז את אמא שלי עוד יותר. לא הצלחתי להרגיע אותה, ובמקום זה היא עברה להתנערות של בני נוער והציעה ש"לא חייבים לדבר על שום דבר, ולא חייבים לדבר בכלל!". השיחה הסתיימה בדברים האלו.
אמא שלי היא אדם אכול חרדה. אני רואה את זה עכשיו, אבל היא חיה עם החרדה הזו שנים. החרדה הזו בפעולה רק כשמדובר בי.
לאמא שלי אין שום בעיה לנסוע לרוסיה (רוסיה האמיתית, לא הונגריה. רוסיה שבה אנשים נרצחים לאור היום בעבור חופן דולרים) כדי לחלץ את כספי הפנסיה שלה, כשהיא בקושי מדדה אחרי ההחלמה מהשבר בירך. אין לה שום בעיה לנסוע לכפר ערבי לקנות עצים להסקה או משהו אחר. אבל כשמדובר בי, אמא שלי היתה רוצה יותר מהכל לנעול אותי בחדר מרופד בבונקר מאובטח מתחת לאדמה, ולהיות משוכנעת ששום דבר לא יקרה לי. מטוב ועד רע.
בהתחשב בעוצמת החרדה הזו, זה די מרשים שאמא שלי הצליחה לאפשר לי להיות בצופים במשך שנים, לתת לי לנסוע לטיולים ומחנות קיץ, לנסוע באוטובוס בעצמי מגיל שמונה, ולנסוע בעצמי בין ערים מגיל שתים עשרה.
קיוויתי שאלד לפני סוף השבוע הבא, כדי שהתקשורת איתה תהיה אינפורמטיבית באופן לגיטימי. אבל הקטנה, כאמור, למעט שתי אזעקות השווא, החליטה להיצמד למקום מושבה הנוכחי. אז לא היה לי תרוץ. התקשרתי ביום שישי, אחרי ארוחת ערב עם חברים, שנגמרה מאוחר. אמרתי שאתקשר מחר, ואמא שלי שוב ניסתה את מזלה: אם אין לך משהו מיוחד להגיד, את לא צריכה להתקשר.
אני אתקשר מחר, אמרתי.
ואכן, למחרת ניצלתי את תבונת הבריטיים ושוחחנו על מזג האוויר. (תגידו לי, מה זה החורף הזוועתי הזה שעובר עליכם? אמא שלי מדווחת מינוס ארבע מעלות. מינוס? ממתי יש לכם מינוס? תמיד חשבתי שזו טמפרטורה תיאורטית בישראל.) אחרי חצי שעה של מזג האויר, שוחחנו על האפרוחית. ואמא שלי שוב העלתה את עניין הנסיעות, אבל הרבה יותר בעדינות ואפילו בתחינה: "אל תסעי יותר, טוב?"
בסדר, אמרתי לה. אני לא מתכננת עוד נסיעות עד הלידה.
לא אמרתי לה כלום על הנסיעה המתוכננת לארה"ב ועל זו לישראל. נכון שיש איתה התקדמות, אבל יש דברים שהם מעל לכוחותיה.
פניני אפרוחית
פורים
הקהילה, כתמיד, ערכה הצגת פורים. היא אמנם יחסית מבדרת למבוגרים, אבל לבני השנתיים וחצי - קצת פחות.
האפרוחית פנתה אלי: "אמא, אני רוצה ביסקוויט".
בסדר, עניתי לה. כשהצגה תיגמר, נלך לחפש לך ביסקוויט.
האפרוחית קיבלה את הדין וחזרה לצפות בהצגה.
ואז ניגש אלינו ג'ו, הבן של חברתי ג'יל. "אמא, אני יכול ללכת לשחק?"
ג'יל היא אמא מאד רגועה, וגם בעלה גרהאם הוא בחור נינוח. הם בוודאי היו מסכימים לבקשה (הסבירה), אם הם היו מספיקים לפתוח את הפה לפני האפרוחית. אבל לזו היו דעות מוצקות משלה.
"לא!!! ג'ו-ג'ו, אתה צריך לשבת ולחכות שההגצה תיגמר!"
ההורים של ג'ו הסתכלו זה בזו במבוכה. אם הפעוטה בת השנתיים וחצי חושבת שזה לא מנומס ללכת באצמע ההצגה....
האפרוחית הרגישה שהמסר שלה לא נקלט, ולכן חזרה עליו. "אתה צריך לחכות שההצגה תיגמר, ג'ו-ג'ו. ואחר כך לשחק", היא התעקשה.
"זה באמת כמעט נגמר", אמר אבא של ג'ו. "אולי תחכה עד הסוף", אמרה לו אמו.
ג'ו, שהוא בן החמש הכי רגיש ובוגר שאני מכירה, התיישב בצייתנות וחיכה לסוף המחזה.
בסוף המחזה הושמעו שירי פורים, והאפרוחית גררה את ג'ו לרקוד איתה.
אחרי שהמוזיקה גוועה, ג'ו פנה אל האפרוחית.
"יהלי", הוא אמר לה, "אני יכול ללכת לשחק?"
האפרוחית נראתה מבולבלת מעט מהסמכות שניתנה לה. "כן", היא ענתה.
"את רוצה להצטרף אלי?" שאל ג'ו.
ושניהם צעדו יחד לעבר הטרמפולינה.
אני חושבת שמצאנו את השידוך שלה.
כעס
בדרך לפורים, נסענו לחפש מעדניה כדי להביא משהו לאירוע. החיפוש לא עלה יפה. אוזי הפך מתוסכל וכועס.
אפרוחית: "אבא, אל תהיה כועס אלינו. we are not being naughty".
האפרוחית אוכלת צהריים. היא טובלת את המזלג שלה בכוס. אני מתרה בה. היא עושה זאת שוב, כמעט.
אני: יהלי, אני לא מרשה לשים את המזלג בכוס. אם עוד פעם אחת את עושה את זה, אני לוקחת לך את הכוס.
אפרוחית: I'm just pretending it, Eema. אל ת-כועסת עלי.
אני: ~צודקת, מה יש להגיד~ טוב בסדר. אני לא אכעס.
משא ומתן
האפרוחית: אני רוצה עוגיה!
אני: איך מבקשים?
אפרוחית: בקשה!!!
אני: אני לא חושבת, מותק. את עוד לא אכלת ארוחת ערב.
אפרוחית: אחרי שאני אוכל ארוחת ערב, אני אוכל עוגיה.
אני: ~נשמע הוגן~ אוקיי. ואיך מבקשים?
אפרוחית: בקשה!!!
אוזי מכין לעצמו שוקו חם.
אפרוחית: אני רוצה שוקו חם!
אני: או לא. שום שוקו חם.
אפרוחית: כשאני אהיה גדולה, אז אני אשתה שוקו חם. אוקיי?
אני: ~מאיפה הגישה הזו?~ אוקיי.
אפרוחית: אני רוצה סוכריה!
אני: איך מבקשים?
אפרוחית: בקשה!!!
אני: בסדר. אחרי ארוחת הערב, את יכולה לקבל סוכריה. (מזל שיש לי ממי ללמוד)
אחרי ארוחת הערב
אפרוחית: אני רוצה עוד סוכריה בקשה!!!
אני: ~מה פתאום עוד סוכריה?! אבל היא ביקשה כל כך יפה... ובעברית...~
אני: עוד סוכריה את רוצה?
אפרוחית: כן!!!
אני: בסדר. עוד סוכריה ואז את רצה לאמבטיה.
אפרוחית: אוקיי!!!
אפרוחית באמבטיה.
אוזי: מה יש לה בפה?
אפרוחית: סוכריה!
אני: עדשה.
אוזי: עדיין?!
אני: היא כנראה מושכת את התענוג.
אוזי: היא לא קיבלה את אורך-הרוח הזה ממך.
אני: בהחלט לא. איפה השוקולד שלי?
ניחומים
אנחנו אצל השכנה ממול. לוסי בת גילה של האפרוחית.
האפרוחית מוצאת צעצוע כלבבה - רצועה כחולה. היא מציגה אותה בגאווה.
לוסי פורצת בבכי וזעקות. I want it back!!!
הכללים שלנו אומרים שאם ילד חטף צעצוע לילד אחר, הוא צריך להחזיר. אבל ילד שבחר לעצמו צעצוע, זכותו לשחק. לפי הכללים, זכות האפרוחית לשחק. אבל אנחנו מתארחות... ולא נעים... לשכנה בטח לא כיף לשמוע צרחות....
אני: יהלי, אולי תתני ללוסי את הרצועה? תראי איך שהיא בוכה, תראי איך שהיא עצובה.
האפרוחית ניגשת את לוסי נותנת לה את הרצועה.
ואז לוקחת את ידה של לוסי.
אפרוחית: would you like me to comfort you?
נראה לי שהכל תודות לברברה המטפלת*.
*לשבחי ייאמר שאני בחרתי את המטפלת.
כבר כמה שבועות שאני לא מצליחה להתרכז בעבודה. כולם אומרים לי שזה בסדר וזה מובן. ובכלל, כדאי שאני אעריך את זה שאני לא חייבת להתרכז בעבודה ויכולה להרשות לעצמי לנוח לפני שמתחילה התקופה המטורפת הזו שמתלווה לתינוקת חדשה.
אולי באמת כדאי שאלך לנוח. רק לחשוב על זה מעייף אותי.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
