קואלה בחומוס

להשלים עם האיש שבחרתי לחיות איתו, כמעט בניגוד לרצוני הטוב.  להשלים עם זה שהגוף שלי בחר בו, ולמרות כל כמה שאהבתי את האקס, הגוף שלי חזר ואמר חד-משמעית שזה לא מה שהוא רוצה.  לא עזרו השידולים והתחנונים והתרמיות.  הגוף שלי ידע שאמנם היינו צוות טוב וחברים טובים, שהבנו זה את זו ושהוא נתן לי מקום ומרחב והבין והכיל כמו שאף אדם אחר לא יוכל לעולם, אבל הגוף שלי חזר ואמר, וגם עכשיו הוא אומר, אם אני חושבת על האקס - "תודה, אבל לא-תודה".

ואפילו עכשיו, כמעט שש שנים אחרי הפעם הראשונה בהחלט, הגוף שלי חוזר ואומר לו "כן", "כן" ושוב "כן", ורוצה בו, ומתרגש ממנו, כמו שמעולם לא היה עם האקס.  הגוף שלי שמתעלם מכל המסרים האחרים, שלא אכפת לו ממריבות, והוא תמיד נכון לסלוח ולוותר ולהתנחם.  הגוף הזה שכמה אליו ורוצה בו, לפעמים בניגוד גמור לכל השאר שלי.  גם כשאני בשיא הכעס וגם כשנדמה לי שכל הקשר הזה הוא שגיאה מהיסוד, הוא פשרה של עניים, הגוף הזה חוזר ואומר לי - אבל זה מה שאני רוצה.

ומכריח אותי למצוא את המיטב שיש ביננו.  להשתנות ולהשתפר ולגדול כך שהקשר לא יכאב ולא ירגיז ולא יציק, אלא שיהיה מלא בהערכה ובהבנה, ובכבוד, ובמקום גם לאחר, לשונה ממני, לכל-כך שונה שלפעמים אני לא מצליחה מתוך צרות-האופקים שירשתי לראות את הטוב שבו.

ועם הזמן זה הופך יותר ויותר קל לראות את הגדולה שלו, את היופי שלו, אבל הטוב שבו.  את זה שהוא מצליח, למרות כל הקיטורים והתלונות, לעודד ולשמח ולהצחיק את הבנות.  שכיף להן איתו, למרות שהוא מקפיד לחזור ולקטר שקשה לו איתן.  להעריך את זה שאת הקושי הוא לא מוציא עליהן.  להעריך את זה שלמרות שהוא מתלונן ומתעייף ומזדקן, הוא קם אליהן בלילה להחזיר מוצץ תועה או לגרש חלום רע.  שהוא מבשל בכל שבוע ובכל פעם משהו חדש שעוד לא ניסינו קודם, ולא מתעצל ומנסה מכשירים חדשים ומתכונים חדשים ושיטות חדשות, ולא מתייאש גם אם זה מתפשל ומנסה משהו אחר.

על שהוא נשאר איתן בערב אם לי יש פגישה או אירוע או הרצאה של אלה גאנדי, הזמדנות של פעם בחיים, כמו אתמול בערב, או אם אני סתם רוצה לצאת להליכה כמה פעמים בשבוע, ומתעקש ללכת ולשחק סקוואש כדי לשמור על הכושר.  על זה שהוא עושה עם יהלי תחרות מילים בעברית - ומנצח, אבל עדיין מפרגן לה שהיא יודעת יותר מילים ממנו.  על שהוא יארח חברים שלי, ויבשל, ויעזור, ויתמוך - ואחרי כל זה יגיד, הכי חשוב זה שאת תהיי מאושרת.

קל יותר להשלים גם עם זה שאולי לעולם לא יהיה לנו עוד תינוק, כי הוא כל כך לא רוצה לעבור את השלב הזה שוב.  להשלים עם זה שאולי המשפחה הגדולה שתמיד דמיינתי לי תישאר במחוזות הדמיון, ואני אצטרך במציאות להמשיך ולהתאמץ לעשות כמיטב יכולתי רק עם השתיים שכבר יש לי, שכבר איתן אני מרגישה שאני בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל למים.

להשלים עם העבר שלי עם אנשים שפגעתי בהם, נלחמתי בהם, נאבקתי בהם, ניצלתי אותם, התעלמתי מהם.  להשלים עם זה שזה היה המירב שהייתי מסוגלת לו אז, והיום הייתי עושה אחרת.  להשלים עם בחירות שהביאו לי וגם לסביבתי סבל גמור וכאב, ולקוות שבפעם הבאה אשכיל לזהות אותן מבעוד מועד, ולעצור אותן.

אני משלימה אפילו עם הבדידות שהורישה לי אמא שלי.  עם הריחוק שהיא מתעקשת עליו בימים אלו.  מודה בתבוסה ומודה על שאין לי חובה להיאבק.  שההחלטה על הניתוק הפעם היא שלה, ובכך מונעת ממני את נקיפות המצפון ואת נזיפות הסובבים.

אין להודות בתבוסה, אמרה אלה גאנדי אתמול.  סבא שלי אמר לעולם לא להודות בתבוסה, לעולם לא לוותר.  לעולם לא להניח לתקווה ולעולם לא להפסיק ללחום.  

ואולי הלחימה היא המאבק היומיומי להכיר בערכנו-שלנו כפי שאנחנו, להכיר ביופי של כל מה שסביבנו, ולא לפחוד ממאבקים שעוד יבואו.  לא לפחוד מהסבל שלפנינו - כיוון שכבר שרדנו סבל בעבר, ויצאנו ממנו מחוזקים.  להאמין בעצמנו, בטוב שבתוכנו שמניע אותנו להאיר עוד.  להמשיך קדימה, תמיד קדימה, כנגד כל הכוחות שמכים בנו והודפים אותנו, ולעלוז, לשמוח במאבק הזה, שנפל בחלקנו.  

להכיר תודה על שהזדמן לנו המאבק הזה, שנפלה בחלקנו הזכות ללחום עוד יום אחד - ולגדול מהקרב הזה עוד קצת.

---

אני נלחמת בימים אלו בתחושת האפסות וחוסר הערך שלי כלפי עצמי מדי יום.  כותבת מאמר ונלחמת כל היום במחשבות שהוא לא טוב מספיק, לא מעניין מספיק, לא יתקבל.  מזכירה לעצמי שהוא צריך קודם כל להיות כתוב.  וכל השאר כבר לא בידי.

נלחמת בתחושה של רוע וזדוניות.  מתעקשת עם הקהילה נגד ההתחרדות שלה, בנחמדות.  אבל בנחישות.  ונחושה גם לא להיגרר לפגיעות, אבל להמשיך קדימה להלחם בכפיה דתית.  כן.  כאן אצלנו.

נלחמת בדעות הקדומות שלי שמונעות ממני לראות את הערך בבני המשפחה של אוזי.  באח השיכור שהתפכח אבל עדיין לא מוצא את עצמו, ופוחד לחפש.  בבת הקטנה, שמבלה את ימיה בעבודה זמנית ובקניות, ונטשה את לימודיה.  באחיינית שמעבירה את הזמן בעבודה ובחלומות על ללדת ילד.  מתקשה למצוא בהם את האור הזה שיש בכל אדם, וברור לי שהקושי הזה נובע ממני.  מהנוקשות שלי לגבי התפישות שלי את בני האדם וערכם.

נלחמת למצוא איך לתווך ולפשר בין הבנות, כדי שיגדלו להיות חברות, ולא סתם שארות בשר.  נלחמת בכעס שעולה בי כשדברים לא הולכים כרצוני, נלחמת למצוא בי מחמאות ועידוד, גם בימים של עייפות וקושי ויאוש.

נלחמת להקים ולשמר קישרי חברות, ומודה בכל יום על כל הצלחה קטנה.  

נלחמת לתעד בפייסבוק כל יום ביומו - ועכשיו כבר כל שבוע - כי הימים האלו הם כל כך יקרים ולא יחזרו לעולם.  ואני יודעת שהתיעוד לא ישמר אותם, אבל אולי רק קמצוץ קטן מהם שישאר לנו לימים אחרים יספיק.