כבר כתבתי בעבר כמה אני אוהבת את פסח. אולי חלק מהעניין זה שלא חוויתי אותו כאמא. פסח של אמהות הוא לחלוטין חג העבדות: עבדות לנקיון, עבדות לארוחת החג, ועבדות לצאצאים שצריך לבדר ולשמח. לשמחתי אני פטורה מרוב ההשתעבדויות האלו, כי על נקיון אני משלמת למקצוענים, והצאצאים שלי עדיין במסגרות. אבל ארוחת החג היא סיפור בפני עצמו.
כבר כתבתי בעבר על הקהילה שלנו.
כאן. אבל פעם,
כאן.
אנחנו במיקום קצת בעייתי מבחינת הקהילה, כי ישראלים מעדיפים לנהור לערים הגדולות, ולא מגיעים אלינו. ובכל זאת, צמחה לה כאן קהילה של כחמישים איש כולל כולם, מתוכם בערך עשרה ישראלים, ומתוכם בערך שלושה או ארבעה עם משפחות עם ילדים. תוסיפו לזה עוד כמה משפחות עם רקע יהודי כזה או אחר, ובסך הכל יש לנו התקבצות מוצלחת ומגוונת.
ואכן, בימינו הראשונים כאן, אהבתי מאד את הצביון המיוחד של הקהילה הזו. אהבתי את זה שכל אחד הביא איתו משהו משלו: זו אהבה לשיר, זה ידע ריקודי עם, זו הכירה פעילויות לילדים, וזה דירבק כאילו אין מחר. היה מי שאהב את הצדדים היהודיים המסורתיים, והיה מכביר "דרשות", והיה מי שאהב ניגונים כאלה ואחרים. היתה תחושה שיש לנו משהו אחר, משהו משלנו. יהדות-לייט, יהדות בטעם ישראל-של-פעם.
גדר פסח היה גולת הכותרת של הקהילה. היינו שוכרים אולם, מקשטים אותו, ומרימים הפקה. בני הקהילה היו מביאים איתם מעדנים מכל טוב, מנות מיוחדות כטעמם, ואיכשהו הכל היה מסתדר. איכשהו תמיד היה מספיק מרק, מספיק קניידלעך, מספיק סלטים, מספיק מנות עיקריות, מספיק קינוחים.
איכשהו היו תמיד מספיק אנשים ששטפו כלים, מספיק אנשים ששיחקו עם ילדים, מספיק אנשים ששוחחו עם אורחים. איכשהו, זה עבד. כולנו ביחד, וזה עבד.
אבל דברים טובים לא ממשיכים לנצח.
אני חושבת שסוד היחוד הזה היה האיזון. היה לנו מספק כמעט שווה של ישראלים, יהודים, וכאלה שאינם ישראלים ואינם יהודים. כל אחד הביא קצת מעצמו, והתוצאה היתה מאוזנת להפליא.
ואני חושבת שבדומה לישראל, גם אצלנו - האיזון הזה הופר.
אצלנו לפחות, אך אחד לא אשם בהפרה הזו. חלק מהישראלים עזבו. חלק מהאוסטרלים התגיירו. הצטרפו הרבה חדשים, איך אכנה אותם בלי להעליב? יהודונים? מבוגרים ממוצא יהודי שמבחינתם המסורתי הוא היהודי.
ולאט-לאט דברים החלו להתשנות.
המארגנת שלנו (שהיא זו שהתגיירה) החלה פתאום להזמין רבנים של חב"ד ליותר ויותר אירועים.
בעבר, הרבנים של חב"ד היו באים אלינו עם סוכה ניידת בחג סוכות, וזה היה נחמד. הם היו מביאים כיבוד ומזמינים את כולם לעלות לסוכה ולברך על ארבעת המינים, נותנים הסבר חביב-אוזן על משמעות החג וסמליו, ומניחים לנו לנפשנו עד לשנה הבאה. בעיני זו היתה חוויה נטולת-כאב למדי. כמובן שהיו גם מי שהתלוננו, ופה ושם הגיעו גם רבנים פחות מרשימים, אבל בסך הכל, כולם סבלו בשקט את הרבנים ונשארו בשביל החבר'ה.
אבל פתאום הרבנים האלו, שהתחלפו בכל פעם, התחילו לצוץ כאן כעשבי-בר, בעוד ועוד אירועים. הם באו לפורים והקריאו את המגילה בקצב של מכונת-יריה. הם באו לשבתות שהם אירגנו בעצמם והביאו בעצמם את האוכל (מטעמי כשרות) לכל הקהילה. הם באו לנצח על התשליך שלפני ראש השנה, ולתת שיעור בשבועות.
אני מודה - לי אישית זה לא כל כך הפריע. לא כל כך אכפת לקבל מנה מדודה של מסורת יהודית. הרי בסופו של דבר אני חופשיה לעשות מה שבא לי, גם בשבתות האלו, וגם נגדשה הסאה - אני חופשיה לעזוב. ברכב.
אבל מסביבי נשמעו קיטורים. אוזי לא סבל שום דבר דתי, גם לא את סוכות, ונגה חברתי התנהגה כאילו יש לה אלרגיה חריפה ליהדות. (נגה היא קיבוצניקית, אז זה לא מפתיע).
והיו גם מי שפשוט התרחקו, בלי להגיד למה, בלי להתלונן. כשנשאלו, אמרו שהם עסוקים, שזה לא מסתדר להם באותו יום, כל מני תירוצים.
הם פשוט הצביעו ברגליים.
והאיזון הופר עוד יותר.
ההזמנות לאירועים התחילו לקבל צביון אחר. במקום "והביאו איתכם מנה לחלוק עם כולם", הן התחילו לכלול "הביאו איתכם מנה צמחונית לחלוק עם כולם".
וזה כבר הציק לי. היה לי מספיק כפיה דתית בארץ. לא באתי לכאן כדי לקבל את זה בהפוכה.
העליתי את העניין בפגישה קבוצתית שהיתה לנו פעם. הרוחות, כצפוי, התלהטו. אבל הסברנו, נגה ואני, שכפיה דתית היא סדין אדום בשבילנו - אלו שגדלו איתה. ואנחנו לא מוכנים לסבול את זה כאן.
סיכמנו שכל אחד יביא, כרגיל, מה שמתחשק לו, ופשוט נשים על כל מנה שלט קטן - בשרי, חלבי, פרווה.
ואז, יומיים אחר כך, כאילו כלום, שוב שלחה המארגנת הזמנה, המבקשת להביא מנה צמחונית.
עברו מאז שנתיים. בהתחלה צייתתי והבאתי מנות צמחוניות, אבל אז נשבר לי. ראיתי שאחרים שוברים את האיסור, אז שברתי גם אני. ומה אתם יודעים. המנות הבשריות שהבאתי לא נאכלו - הן נשאבו. לפעמים הן נשאבו כל כך מהר, שאפילו המשפחה שלי לא הספיקה לטעום מהן.
העניין הזה עם הצמחונות עלה לי על העצבים. מילא הצביעות - לאכול אוכל עלק כשר שנקנה בסופר לא-כשר, עם כלי אוכל לא-כשרים, אחרי שנסעת לארוחת השבת שלך באוטו. מילא ההתעמרות באוהבי הבשר. אבל הוחלט! החלטנו, קבל קהילה, בישיבה קבוצתית, שלא ממשכים עם הפארסה הזו!
והנה הגיע סדר פסח השנה, ושוב נשלחה הזמנה. להביא מנה צמחונית.
הפעם החלטתי כן לפעול.
חשבתי עליכם.
לא עליכם אישית, אלא עליכם בכלל. על חברי לעם ישראל היושב בציון, שחיים תחת הכפיה הדתית היומיומית. אותה כפיה שקובעת לכם אילו תכנים תלמדו בבית הספר, באילו תהליכים תינשאו זה לזו, ובאילו תתגרשו, שמכתיבה לכם אילו מאכלים תוכלו לרכוש בסופרמרקט, שמגבילה לכם את התחבורה הציבורית בסופי השבוע, שמונעת מכם תקציבים למה שחשוב לכם ומפנה אותם למה שסוחט מכם עוד ועוד ועוד.
חשבתי כמה אתם חסרי אונים ומלאי יאוש מול הכפיה והאטימות הזו. וכמה קצרה ידי מלעזור לכם. והנה אני כאן, בנוחות של חיי, עומדת מול כפיה דתית דומה, ובכוחי לפעול. הרגשתי חובה שלא לעמוד עוד מנגד. הרגשתי שזו חובתי להתקומם מול העריצות המצטדקת הזו, היוהרה העיוורת הזו, ולמצוא דרך ליישב את המחלוקת - בלי לשנוא.
הפכתי וחשבתי מה לעשות, אבל לא היתה לי תשובה חד משמעית. היה לי ברור שעדיף לא לדבר ממקום של כעס ועלבון, אבל היה לי קשה למצוא מקום אחר. דנתי בנושא עם נגה, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה רעיון שהייתי שלמה איתו. לבסוף פניתי אל קרי, בת-הדוד של אוזי. היא מצד אחד בריטית, ולכן מיומנת מאד בהילכות השיח הטאקטי והמעודן, ומאידך, קרי היא לא פרייארית של אף אחד, והיא לא תיתן לאף אחד לדרוך לה על הדשא.
קרי הקשיבה בסבלנות לכל עניין הכשרות והבשר, ההיסטוריה של הקהילה, ורחשי הלב שלי. היא העלתה כמה הצעות שכבר חשבתי עליהן, והקשיבה לחולשות של ההצעות האלה. ואז היא נתנה לי את עצתה.
המארגנת שלכן, היא אמרה, נשמעת לי כמו מישהי שלא ממש יודעת לקחת בחשבון דעות של אחרים. אם תתעמתי איתה, היא תגיד לך מה שצריך כדי להשתיק אותך, אבל בסוף היא תעשה מה שהיא כבר החליטה ממילא. אז לדבר איתה זה חסר טעם ורק ישאיר אותך מתוסכלת וכעוסה.
את יכולה לשלוח מייל לכולם, ולהציע להביא בשר. לראות מה כולם יגידו. ובסוף להביא מה שמתחשק לך, לוודא שהמשפחה שלך מקבלת את חלקה - ואם אחרים רוצים את מה שנשאר - שיהנו.
חשבתי על העצה הזו, ולבסוף ישבתי וכתבתי מייל מאד עדין. ראשית הודיתי למארגנת על פועלה הענף. שנית, לא העליתי את העובדה שמעולם לא היינו צמחונים עד שהיא התגיירה. פשוט אמרתי שכיוון שסדר פסח הוא בשרי באופן מסורתי, וכיוון שברור שרבים מאיתנו אוהבים בשר, ולאור העובדה שרבים מאיתנו מבאים יותר ממנה אחת, למה שלא נעשה את הסדר גם צמחוני וגם בשרי? כיתבתי את כל מי שיכולתי, והוספתי נ.ב. שבו רשמתי את שמות אלו שלא כותבו.
להפתעתי, כמה אנשים הגיבו בחיוב. אני כותבת "להפתעתי" מפני שהתרבות האוסטרלית (והאנגלו סאקסית בכלל) נמנעת מכל סוג של עימות, ובעיקר כשהמארגנת היא אישה שמצד אחד נותנת לכולם את הלב והנשמה, ומצד שני כל כך נחושה, שאף אחד לא רוצה לסתור אף מילה שלה. אבל להפתעתי כן היו תגובות.
אחרי כמה תגובות, שכנראה יצרו עלבון גדול אצל המארגנת, היא נכנעה והסכימה שכל אחד יביא מה שמתחשק לו, אבל שתצורף תגית תפרט מה בדיוק מוגש - וכל אחד יוכל להחליט מה הוא אוכל ומה לא.
שזה, בעצם, מה שרצינו כל הזמן.
ואז הגיבה אחת החברות החדשות, גברת יהודיה אמריקאית, שכנראה גדלה בקהילות יהודיות. היא כתבה מייל ארוך וקצת יהיר, האומר שלא לרוחה לשבת לשולחן שמוגש בו בשר לא-כשר, ואם כל-כך חשוב לנו בשר, למה שלא נקנה כולנו בשר כשר?
נמנעתי מלהגיב כל עוד לא היה לי ניסוח אמפתי מספיק, ובנתיים הגיעה תגובה אחת ליצנית של חרדי לשעבר, שהבהיר חד וחלק שגם האוכל הצמחוני שנאכל לא יהיה כשר (ואף הוסיף לינקים מסבירים). אחריו הגיעה תגובה לוחמנית של אחת הותיקות, שבשר הוא אחד ממרכיבי התזונה העיקריים שלה מטעמי אלרגיות, ואז הגיע אלי הטלפון מהמארגנת.
"למה שלא נקנה כולנו בשר כשר מסידני?" היא הציעה לי, מה שהיא חשבה שהוא פשרה.
אני חושבת שעד לרגעים אלו, לא נקלט אצלה עד כמה זו כפיה. לא נקלט אצלה שלא מדובר כאן בבשר (אין לי שום בעיה להמנע מלאכול בשר ערב אחד בשנה), אלא בזכות להביא איתנו איזה אוכל שבא לנו. שהבעיה היא לא באוכל, אלא בתפיסה שהתרבות הדתית קודמת בעדיפותה על כל תרבות אחרת. ושהתובענות הזו מרחיקה אנשים - לא רק אותי, שעושה רעש, אלא בעיקר את אלו שנמנעים מללחום, שויתרו במאבק, והדירו רגליהם מהקהילה.
היתה לנו שיחה ארוכה מאד, שהתחילה בכעס גדול משתינו, ונסתיימה בהבנה - אם כי כפי שקרי חזתה, המארגנת אמרה מה שצריך כדי שהשיחה תהיה נעימה, ואחר כך שלחה מייל שבו בעצם אמרה - מספיק לריב, מי רוצה לקנות איתי מצות?
אף אחד לא הבין במה דברים נסתיימו. האם להביא בשר? האם לא להביא בשר? האם הבשר יהיה כשר?
(במאמר מוסגר, בשר כשר הוא בעיני שיא ההתעללות. לפני 3,000 שנה, השחיטה היתה שיא התחכום ובאמת מנעה מחיות סבל מיותר. אבל היום, הורגים פרות בשבריר שניה. הן מתות לפני שהן מספיקות לעפעף. נכון שזה לא להיט למות, אבל מוות כזה - הלוואי על כולם)
ואז התחילו להגיע אלי הדים של עוד ועוד אנשים, שנמנעו מלהתערב ונמנעים מלבוא - שקצה נפשם במסורתיות האדוקה הזו, שקצה נפשם בהשתלטות של חב"דניקים, שהדיון על בשר כשר החריד אותם עד היסוד, ושלמרות הצער על אובדן הקהילה שלנו, הם לא רואים שום דרך להשיב את שאבד.
אנחנו חייבים לעשות סדר לבד, אמרה לי נגה. בלי כעס. בלי טינה. פשוט, אנחנו צריכים לעשות מה שנראה לנו נכון. ומה שנראה לנו נכון - נראה נכון גם לאחרים. אבל הם פשוט חסרים את האמצעים לעשות את זה.
הסדר המסורתי לא מכוון לילדים - ואנחנו רוצים להרוויח את הילדים. זה מה שהכי חשוב לנו. אז בשנה הבאה, נעשה אותו את ואני והמשפחות עם הילדים. ודי. זה יהיה הרבה יותר נעים והרבה פחות מעיק.
וחשבתי על זה, שבאמת, המטרה שלנו היא לעורר בילדים שלנו עניין, סקרנות, ומשיכה ליהדות. לא לדחוס להם תכנים ולתכנת אותם בהתאם למסורת. ויש לנו בעיקר זוגות מעורבים, שבאמת צריך למכור להם את כל העניין הזה של יהדות. זה לא מובן מאליו.
השנה כבר מאוחר, כך אני מרגישה. אני עמוסה ואין לי הפנאי להרים סדר לבד. נגה נוסעת לארץ. החברה הכי טובה של יהלי תהיה בסדר המסורתי, וזה יספיק לה כדי להיות מאושרת. אני אסתדר בכל מצב. ואוזי - אוזי יתנחם במחשבה שזו כנראה השנה האחרונה שהוא נאלץ להאזין שוב להגדת פסח ולכמה חשוב לספר ביציאת מצריים.
אני מאמינה שדווקא השינוי הזה, דווקא ההתאמה של היהדות לנסיבות שבהן היא מתקיימת, היא-היא היהדות האמיתי. המלך דויד, שהמסורת שלנו כל כך מהללת ומשבחת אותו, הוא תוצאה ישירה של כזה שינוי. הרי מלוכה היא לא שלטון יהודי מסורתי. המסורת היתה אז נביא ותחתיו שופטים בדרגות שונות. אבל אז דרש העם מלך, ואלוהים הסכים ונתן להם מלך - בתנאים שלו. שלא תמיד הצליחו לו.
זה שינוי גדול שאנחנו נדרשים לעשות בעצמנו: במקום לצפות שאחרים יתנו לנו את הקהילה שאנחנו רוצים - אנחנו צריכים ליצור אותה בעצמנו.
אבל אולי השינוי הזה שאנחנו נדרשים לעבור, הוא-הוא החירות האמיתית.