כאן מספרים לי סיפורים על זה שבישראל יש שיוויון מלא לנשים, בגלל שהן משרתות בצבא, אבל לי ולכן אי אפשר למכור מעשיות כאלו.
כבר שכחתי כמה חשופה להתקפות הייתי בישראל. כבר התחלתי לקבל כמובן מאליו את זה שאני יכולה ללבוש גופיה ברחוב ואף אחד לא יעיר לי שום דבר. אל חשש, מאז הביקור בישראל כבר נזכרתי, ואני מספרת כאן למקומיות כמה שפר עליהן גורלן, שיעריכו את זה.
ועדיין, זה כל כך מוטמע בנו, הזילזול הזה בנשים. אנחנו לא שמות לב אפילו.
ומי שלא גדלה עם זה, כמו למשל, יהלי שלי, יכולה להצביע על זה.
פעם, כשיהלי היתה קטנטנה, היא קיבלה במתנה מאבא של טאבולה את הספר המופלא של שירים עבריים. היו שם הרבה שירים שאהבתי, ולכן סידרתי לה אותם על רשימת ניגון, והשמעתי לה אותם, תוך קריאה בספר. אחד מהם היה "גברת עם סלים".
שמענו את השירים האלו לעיתים תכופות - פעמיים-שלוש בשבוע. אהבנו לחצרר בכאילו בפזמון של גברת עם סלים. זה הרי שיר שמח מאד, מלא אנרגיה וצבעים. יהלי אהבה אותו.
מאז נולדה לי נעמה, והחיים הפכו עמוסים. לא היה לנו כבר כל כך הרבה זמן לשבת עם ספר ומוזיקה, והספר נח על המדף כמה חודשים טובים.
אבל עכשיו נעמה כבר הולכת ומתרוצצת, וגם היא, כמו יהלי, חובבת גדולה של מוזיקה. וכך נזכרתי והשמעתי להן את רשימת השירים ההיא, עם השיר על הגברת עם הסלים.
להפתעתי, יהלי לא הפגינה אושר על האיחוד המחודש עם השיר. היא ישבה על הכיסא שלה בפרצוף עצוב, כמעט על סף דמעות.
מה קרה, יהלי? שאלתי אותה.
אני לא אוהבת את השיר הזה, היא ענתה לי.
למה לא? שאלתי אותה.
כי יש לה רק שתי ידיים, היא ענתה לי.
ברגע הראשון התשובה הממה אותי. אחר כך התכופפתי אליה ונתתי לה נשיקה. אז כזאת מתוקה, אמרתי לה. אבל יהלי, ניסיתי להסביר, זה שיר מצחיק. זו גברת עם הרבה סלים. היא מחזיקה הרבה סלים ביד אחד, והרבה סלים ביד שניה, והיא עולה לאוטובוס...ההסבר הלך וגווע לי.
זה אמור להיות שיר מצחיק. שיר שלועג לגברת הזו, המבוגרת, הכבדה, עם כל הסלים האלו, שתופסת את כל מקומות הישיבה. מן מטרד ציבורי כזה.
הגברת הזו שנוסעת בתחבורה הציבורית ממקום מגוריה למקום הקניות. שסוחבת בעצמה את כל המצרכים. לא ברכב, עם גישה נוחה למרכז הקניות ואל המעלית של הבית שלה. סביר להניח שהיא גרה בבניין ישן, בלי מעלית, וסביר עוד יותר שהדרך מהמוכר אל תחנת האוטובוס גם היא לא שיא הנוחות.
הגברת הזו שקונה וקונה וקונה אינסוף מצרכים - עגבניות, מלפפונים לסלט הישראלי המפורסם, חומוס-טחינה שיהיה מה לנגב, לחמניות, ועיתונים שיהיה מה לקרוא - מן הסתם לא קונה אותם בשביל עצמה.
הגברת הזו, סביר להניח, היא זו שאחראית על התקנת הארוחות מכל המצרכים האלה, בשעה שאורחיה מעסיקים את עצמם בקריאת עיתון ופיצוח גרעינים.
ואנחנו שומעים את השיר הזה על כמה שהיא חצופה ותופסת את כל מקומות הישיבה, גם של הילד, רק כדי להביא לביתה את כל הסלים האלה.
ומתעלמים מהקושי הבסיסי והיומיומי של אישה מבוגרת שצריכה לכתת את רגליה בתחבורה ציבורית כדי להביא את כל הכבודה הזו לטובתם של אחרים.
בזכות ההערה של יהלי, התעורר אצלי הרבה כבוד לגברת הזו. למאמץ שלה, לרצון שלה לפנק את באי-ביתה, ולהתמודדות שלה עם תחבורה ציבורית בלתי נוחה, ולפעמים עויינת, במשימה הזו.
לאוטבוס נכנסת
גברת עם סלים
אולי תרצי, גברת
עזרה עם הסלים?
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
