קואלה בחומוס

בלוגי ציחצוח-שיניים נוטים להיות משעממים, וזה ז'אנר שאני לא כל-כך רוצה להכנס אליו.  לכן החלטתי על זוית ייחודית: יומני המאבק.

חיי (וכפי הנראה גם חייהם של רבים אחרים) הם רצף של מאבקים.  אז אני אדוח כאן מעכשיו בכל שבוע מה התחדש בכל חזית.  מתאים?

אמא שלי, ואני חושבת שכבר ביטאתי את התחושה הזו כמה פעמים, היא חולת-נפש.  בעקבות המפגשים שלי עם מחלות-נפש יצאתי בסלוגן מהפכני: "מחלת נפש - עיסוק לכל המשפחה!" כי זה מה שקורה כשיש לכם במשפחה חולה נפש.  החולה גורר(ת) את כולם לתוך המערבולת המייסרת שהוא נמצא בה, כמעט ללא הבדלים מגדריים.

המאבק שלי במחלת הנפש של אמא שלי הוא מאבק שקשה לבנות סביבו אסטרטגיה, כי הקרבות כל הזמן משתנים.  אבל הנה היא בנתיים:

א. לעולם לא לבטא כלפיה מסרים פוגעים.  לפגוע בחולה נפש רק מוסיף שמן למדורה.

ב. אם נוצרה פגיעה, להתנצל.

ג. אם הצד החולה תוקף, והתקיפה קשה עלי, לנתק מגע עד יעבור זעם.

ד. לבטא אך ורק מסרים חיוביים: הערכה, חיבה, הכרת-תודה, אמפתיה, והבנה.

ה. לבטא אך ורק מסרים שאני מאמינה בהם בכנות.

ו. לחפש את הטוב והאור.

ז. כשיש הזדמנות להציג זוית שונה מזו ששולטת בחולה, להציג אותה.  גם אם החולה ידחה אותה או יכעס, חייבים להתחיל איפשהו.

בשבוע האחרון הדיאלוג עם אמא שלי נסב סביב אמא שלה.  מהעדויות של אמא שלי, עולה תמונה של אישה שדומה לה מאד (וזה לא מפתיע), שעיצבה אצלה את התפיסה לגבי יחסי אם-בת: יחסים של שליטה, של פחד, של קנאה, של שנאה, ושל הקרבה-עצמית.

בבלוג הקודם שלי עסקתי בפצעים שנפערו אצלי בעקבות החיים עם אמא שלי, והיו תגובות חוזרות שדחיתי על הסף אז: תגובות שהתעקשו שאמא שלי כן אהבה אותי.

היום אני יודעת שיש בזה מן האמת.  אמא שלי רצתה לאהוב אותי - ולשם כך היא דרשה שאהיה מה שהיא רצתה.  היא לא לשנות את האהבה שלה לפי מה שהייתי אני.

זו הזוית שהצגתי בפני אמא שלי.  שגם אמא שלה, ובזה אני בטוחה, אהבה אותה.  אבל בגלל מחלת הנפש שלה, זה לא בא לידי ביטוי.

כמוני בשעתי, גם אמא שלי דחתה את הזוית הזו על הסף.  בגלל מחלת הנפש שלה, הדחיה הזו לוותה באגרסיות ועלבונות.  

ההבדל הגדול הוא שאני לא מרגישה פגועה כפי שהיה קורה לי בעבר.

בעבר אפילו לא יכולתי לקרוא מיילים תוקפניים כאלו, ואם חלילה קראתי אותם: זה היה כאילו הכיש אותי עכביש ארסי והארס מסתובב לו אצלי בגוף.

היום הכל מתעבד מהר יותר, בקלות יותר, ברכות יותר.

אמא שלי מגיבה מהכאב שלה ומהקושי שלה.  אני חזקה יותר ורחוקה יותר.

החזית הכרוכה בהידוק לחזית האמא שלי היא חזית האמא-שאני.  החזית הזאת מתבטאת יותר בבירור עם יהלי מאשר עם נעמה.  יהלי, כמוני, כמו אמא שלי וכמו אמא שלה כנראה, היא אישיות חזקה ונחושה.  מאבקי כוח ביננו הם דבר שבשגרה, שהתחיל מינקות.  זה הופך את סופי השבוע שלנו לעינוי. לשתינו.  לכולם.

יש לי חברה טובה מאד שהתחילה התמחות בתחנה לטיפול במשפחות. היא עשתה איתי שיחה נוקבת בשבוע שעבר - אחרי שהתלוננתי על כמה קשה לי עם יהלי שלי (שאני אוהבת אהבת נפש).

כל השבוע אתם עובדים, היא אמרה לי.  את לא יכולה לצפות ממנה שתעזוב אותך במנוחה בסוף השבוע.  זה הזמן שלה איתך והיא רוצה אותו. זה בסדר לצפות ממנה להעסיק את עצמה - למשך חמש דקות בכל פעם.  אבל לא הרבה יותר מזה!  בתחנה אנחנו עובדים על לאמן ילדים לשחק לבד ארבע דקות רצוף מקסימום!  את יודעת מה זה ארבע דקות בגיל שלה?  זה המון!

לקחתי את המסר הזה לתשומת ליבי, והחלטתי לסדר מחדש את סדרי העדיפויות שלי בסוף השבוע.

עדיפות ראשונה - לבלות זמן עם יהלי ונעמה.

עדיפות שניה - כל השאר.

עוד דבר שנגה חברתי לימדה אותי היא "לתפוס אותם כשהם טובים" - להצביע על הכל מה שהיא עושה נכון כשיש לי הזדמנות.  זה משהו שהיא לימדה אותי כבר מזמן, אבל השילוב - קטלני.

היום, שבת בערב.

בבוקר היינו בשיעור מוזיקה.  נפלתי שם קצת ומדי פעם כן התעצבנתי, אבל לא כעסתי עליה ברמות של העבר.

אחר כך היינו ביום כיף של הפקולטה.  לא התרגזתי עליה בכלל.  נתתי לה כל מה שביקשה (היא לא ביקשה הרבה: קצת פירות, צבעי-פנים, וסוכריה אחת.  היא אחר לקחה עוד אחת בלי רשות... אבל אז היא עצרה) והיא מצידה הקשיבה לכל מה שאני ביקשתי.

אחר כך אכלנו צהריים.  היא מרחה את הזמן מתוך עייפות, אבל לא התרגזתי.

אחר כך הלכנו כולנו לישון צהריים.  התעוררתי מאושרת ושלווה חצי שעה אחריה.

אחר כך קישטנו ביחד עוגה ליומולדת של חברה.  קצת נזפתי בה כשלא עשתה מה שרציתי, אבל כן החמאתי לה כשכן.  לא נגמר בריב.

אחר כך ציירנו ביחד.  היא התרגזה הרבה פעמים, אבל לא התפתח מזה ריב.

אחר כך היא אכלה ארוחת ערב, והיא ונעמה שיחקו ביחד בעצמן קרוב לשעה.

אחר כך עשינו אמבטיה וחפפנו שיער.  היא קצת בכתה, אבל הפכתי את זה לצחוק.

אחר כך קראנו סיפור שלושתינו יחד.  נעמה הלכה לישון, ואוזי קרא ליהלי סיפור בעצמו.

היום עבר בשלום.  נראה מה יהיה מחר.

אחרי סדנה של "הסודות של דוקטורנטים מצליחים" גיליתי שאני עושה את הדבר הנכון מזה שנים - עובדת רק מעט שעות בכל יום עבודה על הדוקטורט, אבל שעות איכותיות.

השבוע הצלחתי לשמר את הכמות הנדרשת של כ-ארבע שעות איכות ליום (המנחה אמר שתיים, אבל נשארה לי רק שנה).

התחלתי לנתח את התוצאות שלי, ובהתחלה נדמה היה לי שהן נהדרות.

אחר כך נדמה היה לי שהן בזבל.

עכשיו אני לא בטוחה בכלום יותר וצריכה להתייעץ עם שירות הסטטיסטיקה המקומי.

אבל יש לי כיוונים ומשימות לעתיד, אז הכל בסדר.