קואלה בחומוס

ואתם כבר מכירים את ההיבט הלאומי והפוליטי של כל הסיפור הזה - איש שמסרב לשנוא, שמחפש דרכים להידברות ולשלום בין שני עמים שלכודים בהתעללות הדדית מזה חצי מאה.

מה שאתם אולי לא מכירים זה ההיבט האנושי-הגלובלי של הסיפור הזה.  שינאה, מסתבר, היא לא פטנט מזרח-תיכוני.

המאבק שלי הוא בשנאה.  

כמה מיידית, כמה מהירה, וכמה הרסנית היא השנאה.  

היא מכה בנו כמו ברק ברגע שהדבר הכי קטן טורד את שלוותנו.

מאז שהתחלתי לקרוא את הספר הזה (אני רק בפרק השלישי) אני משננת לי בכל פעם שהברק הזה מכה: לא אשנא.

אם דר. אבו אלעייש יכול שלא לשנוא את העם שרצח שלוש מבנותיו, אז גם אני יכולה שלא לשנוא את השכנה המטורפת שלי, שדופקת בפחי הזבל של ברעש מתחת לחלונן של הבנות כשהן ישנות צהריים.

---

אני הולכת ולומדת יותר ויותר על הכלכלה שאיתה אנחנו חיים.

אני שונאת כלכלה.  זה תחום שלא מדבר אלי בכלל.  אני שונאת להתעסק בכספים ושונאת לחשוב על אסטרטגיות השקעה וחיסכון.

אני מעדיפה שהדברים פשוט יסתדרו ויעזבו אותי במנוחה.

אבל אני לא יכולה לעצום עיניים יותר.

זה התחיל בהרצאה ש*צופה מהצד* הציגה בפני, של ירון זליכה, על הכלכלה בישראל. 

אחר כך, כל סירטוני "השיטה" של אלדד יניב ייאשו אותי מלהאמין בצמרת השלטון הישראלית.

לאלו מכם ששואלים את עצמם - אבל מה אכפת לך?  את הרי כבר לא גרה כאן - אני עונה:

זה נכון.  אבל מה גורם לכם לחשוב שזה אחרת כאן?

אם כבר, אני חושדת במצב באוסטרליה הרבה יותר.  בישראל, אנשים הם דעתניים, אגרסיביים, יסודיים.  ישראלים אומרים את האמת בפרצוף, וכמה שהיא יותר כואבת, הם אומרים אותה בקול יותר רם.  

האוסטרלים לא.

האוסטרלים רוצים שהכל יישאר כמה שיותר שליו.

הנחישות הישראלית היא לא בדיוק שגרתית כאן.  גם לא היסודיות.

ואז גם הגיע הוידאו הזה על איך הון מתפזר בארצות הברית.  ההתחלה קצת מבלבלת, אבל זה נהיה ברור לקראת הסוף.

ואת כסף כחוב ראיתי כבר מזמן (אם כי הרבה ממנו לא הבנתי).

ועכשיו, משגיליתי את הכלכלה האמיתית, ובזכות הבלוג הזה, את הסרט "הסוד מארץ עוץ", היאוש נראה לי גדול מאי פעם.

כל המערכת בנויה לרעת רובנו - האדם הפשוט שנכסיו לא אדירים.  כל המערכת עומדת לקרוס.

יש כוחות חזקים (ועשירים) שפועלים להנצחת המצב ואף להידרדרותו.  וזה לגמרי מובן לי - העשירים רוצים להישאר עשירים.

אנחנו, האנשים הפשוטים, לא יכולים לצפות מהם שיביאו לשינוי לטובתנו.

אנחנו חייבים לפעול בעצמנו.

בשלב ראשון - להגדיל את המודעות.  להסביר ולספר בעדינות לחברינו את המצב.  בעדינות.  כי אף אחד לא אוהב שהופכים לו סידרי עולם.

השלב השני יתגלה כשתהיה רווית מודעות.

אבל המאבק בשנאה: לא לשנוא את העשירים.  

לא משנה כמה התבטאויות אכזריות ונבזיות הם משמיעים כלפי כולנו.  

הם שוגים שגיאה חמורה באמונתם שייתכן להם אושר על חשבון אושרם של זולתם.

זו שגיאה שמקורה בעולם שבו גדלו, בחינוך אותו קיבלו, בהבנה שאותה רכשו.

אל לנו לשנוא אותם בגלל כל אלה.  

תפקידנו הוא לאט-לאט ובהתמדה להפוך את התפיסה השגויה הזו על פיה.  

והרי אין לנו סיכוי לכבוש את ליבם ולנצח את שינאתם אם לא הצלחנו לנצח ולכבוש את שינאתנו-שלנו! 

ובמקביל, אני תוהה איך לחשוף את הקהילה המקומית שלי כאן, שגם היא מרגישה שמשהו כאן לא בסדר, אבל עוד לא יודעת לשים על זה את האצבע, לכל התערכת המבעיתה הזו.

אני גאה ומאושרת להגיד שהשיטה עובדת.  היה לי סופש עמוס בזמן עם הבנות, אבל אפילו שפעם-פעמים הרמתי קול ופעם-פעמיים ספרתי עד שלוש (יותר נכון ספרתי עד שתיים, לא הגעתי לשלוש) - סוף השבוע היה נעים ומהנה.  

דברים שבעבר הייתי כועסת עליהם - ויתרתי.  בעברית מודרנית - שיחררתי.  

הקדשתי להן זמן.  תיזמנתי את עבודות הבית מסביב להן ולמשחקים איתן.  עשיתי איתן פעילויות.

יהלי שלי בגיל כל כך שובה לב - רוצה ללמוד על ראש השנה, ולהכין שנות-טובות לכל החברות שלה, יהודיות או לא.

זאת חזית שרחוקה מנצחון.  

מצאתי חברה וירטואלית שעזרה לי לסדר את המדפים בסלון.  זה היה נצחון מרשים.

אבל כלקחנו על עצמנו את חדר העבודה, הסתבר שהאתגר גדול עלי בכמה מספרים.  לא רק שהידר לא מסודר, אני מגלה מדי יום שיש לי נטיה לשים דברים על משטחים פנויים, ולקוות שהם ייעלמו משם עם הזמן.  מה שכמבון לא קורה, להיפך - הם נקברים תחת עוד דברים שמגיעים לשם במשך הימים הבאים.  ואז נוצרת ערימה ענקית ומפחידה שאני נמנעת ממנה אפילו יותר.

די נמאס לי שהבית שלי נראה כמו מזבלה, עם ערימות של דברים בכל מקום.  אני יודעת שהפתרון כאן הוא לזרוק דברים שלא צריך ולארגן דברים כן צריך.

אבל מכאן ועד לביצוע הדרך ארוכה.

מקווה לדווח על התפתחויות.

שבוע טוב.