קואלה בחומוס

התחילה תקופת בדיקת העבודות.  זו תקופה מתישה ושואבת, אבל הצלחתי לבנות לעצמי לו"ז עם יעדים ברורים ולעמוד בו.

הספקתי יותר בכל יום מבעבר.  הספקתי לבדוק שלוש עבודות ביום כפי שהקצבתי לי, אבל לא ויתרתי על הדוקטורט כמו בפעם הקודמת, והצלחתי אפילו להתקדם בו.  סיימתי את רוב שיכתוב המאמר האחרון והשבוע אני מתכוונת לסיים אותו לחלוטין.

אני מרגישה יותר יעילה מבעבר.  היום שלי עמוס יותר, כמו היום של אוזי, וכמוהו - גם אני מספיקה יותר.

בתחום הזה אני ממש מרוצה. 

אני עדיין פחות סבלנית אל יהלי ואל נעמה מכפי שהייתי רוצה.  אני עדיין פחות פרו-אקטיבית מכפי שהייתי רוצה. 

ביום שבת אוזי גרס ענפים יבשים והבנות, ואני מרחנו את כל היום ביחד.  לקראת סופו כבר הייתי מותשת.  כאב לי הגב והייתי נרגנת וחסרת סבלנות.

ביום ראשון בא אלינו כורת עצים מקצועי.  הוא כרת את אלון-המשי השנוא שבחצר האחורית, ומגרסת החצי-מליון דולר שלו גרסה ענפים גדולים פי עשר משלנו בחמש דקות.  

אילו ידענו שהוא יבוא, אוזי יכול היה לבלות את יום שבת איתנו.

אוזי ואני עמדנו במטבח ובישלנו כל אחד את שלו.  ראיתי איך הוא מתפנה אל הבנות מיד כשהן מבקשות.  עוזב הכל ונותן להן את מבוקשן.  צוחק איתן.  עוזר להן.  ואני לא עושה את זה. אני מתרגזת, או דוחה אותן, או מבטיחה לעזור אחר כך.  אני פחות נחמדה אליהן ממנו.  אני רוצה להיות יותר נחמדה ממה שאני עכשיו.  

מצד שני אני הרבה יותר נחמדה אליהן היום מאשר בעבר.

אני מקווה להצליח.

בגן של יהלי, אירגנו צילומים משפחתיים בעלות נמוכה.

אז הלכנו.  כל הבנות של אוזי, אמא שלו, ואני. נראה איך ייצא.

ביום שני שחלף, בארוחה המשפחתית הדו-שבועית, לראשונה מזה הרבה זמן, היה לי נוח איתם.

אולי בגלל שאח של אוזי לא בא.

למרות שלכאורה אנחנו בתקופה טובה - מסוגלים להתלוצץ ולפרגן זה לזו, אני חושבת שיש בי משהו שפוחד ממנו פחד עמוק.

גבר שאינו מתורבת.  שאמות המוסר שלו מוטלות בספק.  ששם את עצמו תמיד בעדיפות ראשונה.

זה שכל שאר המשפחה מעריצה, בעוד שאני רואה בו שבר כלי.

כשהוא נמצא, הדינמיקה משתנה, ולא לטובתי.

אחרי כמה ימים הוא בא אלינו וביקש מאוזי הלוואה להקים עסק משלו.  הלוואה של כמה אלפי דולרים.  לא בדיוק משהו ששוכב אצלנו בארנק.

אוזי ישב איתי לשיחה, לכאורה כדי להתייעץ, אבל בפועל זה לא בדיוק משהו שיכולתי לסרב לו.  

הרי ככה זה משפחה, לא?  כשמישהו צריך עזרה, אז עוזרים.

אפילו אם מי שצריך עזרה הוא תמיד אותו אחד.

אוזי נשא-ונתן איתו.  הקשה קושיות, הציב תנאים, הוריד את גובה ההלוואה (עדיין מדובר בכמה אלפים, אבל פחות).  

בקשת ההלוואה של האח של אוזי הרגיזה אותי.

הנה אנחנו, חוסכים בכל מה שניתן.  נמנעים מלרכוש רשימה ארוכה של דברים.  והנה בהינף יד, הכסף עובר לידיים בלתי-בטוחות.

אוזי טען שאח שלו יחזיר הכל, וגם אם לא כספית, הוא תמיד יוכל לקבל הכל חזרה דרך עבודה: גם לאח שלו יש ידיים טובות והוא יכול לעשות עבודות כאלה ואחרות שלאוזי אין זמן.

ואני - אני פשוט עשיתי רשימה של כל אותם דברים שאני באמת רוצה.  והוספתי גם נתון לגבי הערך שלהם: עד מה אני מעריכה שהם ישנו את חיי אם אוציא עליהם כסף.

ומסתבר שהדברים שערכם הכי גבוה הם דווקא לא היקרים יותר.  כמו למשל כסא משרדי נוח יותר, שהוא הרהיט שעליו אני מבלה הכי הרבה זמן.

אז התועלת של כל הויכוח הזה היתה שהוא העלה למודעות את היכולת להתחיל לחיות כבר עכשיו עם דברים שיש להם ערך, בלי לחכות לזכיה ההיא בלוטו או ביאת המשיח (שניהם כנראה יגיעו באותו הזמן, לאור העובדה שאנחנו לא קונים כרטיס).

ברברה הפגישה אותי עם אמא שיש לה שתי בנות בדיוק בגיל של הבנות שלי.  היא גרה מרחק של חצי רחוב ממני, והיא מאירלנד.

ואחרי שעה של שיחה הסתבר לנו שאנחנו כבר מכירות, שנפגשנו כשהבנות היו בנות שנה בשיעורי מוזיקה, ושאפילו יצאנו פעם יחד לקפה, אבל לא שמרנו על קשר.

ומצחיק שבדיוק לפני יומיים חשבתי עליה, על הפגישת קפה ההיא של אז, והצטערתי שלא שמרתי על קשר, ושאיבדתי את המספר שלה כשכל הטלפון שלי קרס.

משפט שיצא מחברה שלי, אבל יכול בקלות לצאת מהדף "אמהות עילאיות ומתנשאות":

"מה, הילדים שלך הולכים לישון בשבע?  אז את בכלל לא רואה אותם, הא?"

יש אישה אחת שעבדה בפקולטה עם מייקל.

היא נחשבת מצליחה מאד.  היא טיפסה בסולם הקריירה מהר מאד.  יש לה הרבה פירסומים.  הרבה סטודנטים.  הרבה מענקים.

היא אישה קשה ואגרסיבית.  כוחנית מאד וקולנית מאד.

הכבאי, שהיה המנחה שלי מהגיהנום, הוא אחד מחבריה הטובים, והיא דאגה לסלול גם את דרכו במעלה הסולם.

היא שונאת את אוזי.

אני חשדתי בזה כבר מזמן.  לאחרונה שמענו עוד ועוד עדויות מוחשיות לשנאה הזו.  כמו למשל מקרים שבהם במסגרת תפקידה היא מנעה ממנו משאבים ועזרה.

אני לא חושבת שהיא מחבבת אותי בכלל.  וההרגשה, כמו שאפשר לתאר, הדדית.

לפני כשנה, כשהגיע הרקטור החדש לאוניברסיטה, היא עזבה.  השמועות אמרו שהיא רצתה דברים מסויימים, הוא סירב לתת, היא איימה ללכת, הוא לא התרגש, אז היא הלכה.  היא קיבלה משרה במקום אחר והיא, כך היא אומרת, מרוצה מאד.

אני מספרת את כל זה כאן מפני שלאחרונה, בחודש האחרון, היא נקרית על דרכי כל הזמן.  הילדים שלה נמצאים במסגרות דומות לילדות שלי, ואנחנו חלק מהקהילה הקטנה של אנשים משכילים בעיירה שלנו.  אז אנחנו נתקלות זו בזו.

אני לא חושבת שזה מקרי. אבל מה הפשר של זה - את זה אני עוד לא יודעת.

---

יש לנו שכנה אחת ששונאת אותנו. זה נמשך כבר שנתיים לפחות.

זה שהיא לא לגמרי נורמלית - גם רואים וגם שמענו משכנים אחרים (אם כי לא כולם).

השבוע אוזי ניגש אליה כדי להודיע לה על כריתת העץ, והיתה להם שיחה נעימה.

מי יודע, אולי עוד נצליח לנרמל גם את זה?

זה נראה לי מאמץ לא פחות ממאמצי השלום שם אצלכם במזרח-התיכון.  הרי הכל מגיע מאותו מקור - פגיעה ראשונית מכוונת או לא, פעולת תגמול פוגענית, רגשות פגועים, חשדות, תיעוב, וחוסר אמון באנושיות הבסיסית שבצד השני.  

אז בתור מישהי שחיה בארץ שיש בה שפע של הכל, אני רואה את זה כחובתי למצוא כאן פתרון בזעיר אנפין למלחמה בזעיר אנפין.  כי אחרת מה יגידו הארזים.

---

שבוע טוב לכם ותודה שקראתם עד הלום.