אחרי שנעמה נולדה, קבוצת האמהות שלנו נפגשה בימי רביעי. כשהתחלתי לעבוד, מצא חן בעיני האיזון הזה, של יומיים עבודה - יום אחד חופש - יומיים עבודה - יומיים חופש. אבל מסיבות של זמינות גנים ומטפלות, היום החופשי שלי הפך להיות יום שישי. השבוע נחלק באופן ברור לשני חלקים שונים מאד.בשבוע שחלף, חלק העבודה התקצר עוד יותר. אני מתרגלת בימי חמישי בעשר וחצי, שזו שעה מטופשת לחלוטין. אני לא מספיקה שום דבר בבוקר לפני התירגול, ואחרי התירגול אני תמיד משתהה אצל המנחה שלי וככה הולך לו חצי יום. בחצי השני של היום אני הולכת לכירופרקטית פעם בשבועיים, והשבוע גם הגיע בחור ישראלי מסידני לתת כאן מצגת, אז נפגשנו לצהריים. וכך חוסל לו כל היום.
אבל לפחות המפגש שלי עם הישראלי היה פורה מאד, כי תחום העיסוק שלו משלים מאד את תחום המחקר העתידי שלי.
חזית הבנות החורגות שלימאד מתסכל אותי להסתכל בחיים ובבחירות של שתי הבנות החורגות שלי. זה לא חדש.
בעיני, מדובר בנשים שבורכו בדברים הכי טובים שיש. הן נולדו וגדלו במדינה הכי טובה בעולם. יש להן גישה לכל משאב השכלה אפשרי: באוסטרליה אין צורך לשלם שכר לימוד מראש. אפשר לקחת אותו כהלוואה, וכשעוברים גובה שכר מסויים ההלוואה מתחילה לרדת עם המס, כאחוז שולי. יש להן זמן. יש להן אפשרות לגור אצל הורה כזה או אחר. מרגע שיש להן השכלה, הן יוכלו למצוא עבודה בתחום. מרגע שיש להן עבודה, הן יכולות לחיות לכל הפחות בסדר. לא בהכרח מדהים, אבל לפחות בסדר.
אני במקומן הייתי לומדת מה שבא לי (פסיכולוגיה, אם מתעקשים), חיה אצל ההורים עד תום לימודי, מוצאת לי עבודה כלבבי, חוסכת, נוסעת לטייל בעולם, חוזרת, שוכרת / קונה לי בית, עובדת במה שאני אוהבת, ומברכת על מזלי הטוב.
אבל זו אני.
הבנות החורגות שלי, כל אחת בדרכה, מבזבזת (בעיני) את המתנות הנפלאות האלה שנולדו איתן.
הגדולה, למי שלא יודע, בחרה לה כאהבת-חיים את השכן-ליד: בחור כבד-משקל, נטול כישורים חברתיים או נימוס בסיסי, מלא חשיבות עצמית שמקורה לא ברור, ובתור פיצוי הוא חסר השכלה, שאיפות, או כוונה כלשהי להתקדם. הוא עובד בחנות באוניברסיטה בעיר השכנה (כשעה נסיעה מפה) כשאביו הוא הממונה עליו, והוא מבלה את רוב זמנו במשחקי מחשב.
היא נכנסה ממנו להריון, וילדה לו בת חצי שנה אחרי שיהלי נולדה.
היחסים שלהם התנדנדו והם עברו לגור ביחד ולחוד כמה פעמים, עד שלפני חצי שנה היא שכרה לה דירה משל עצמה (דווקא לא רחוק איתנו) ועזבה אותו.
לשבחה של הגדולה ייאמר שהיא לא לגמרי וויתרה על החיים. היא עשתה הכשרה מקצועית בתחום אחות וטרינרית (חצי שנה של קורס), וניסתה לחפש עבודה. למרבה הצער, המחוז שלנו לא ניחן בשפע של מקומות עבודה, וזה אחד התחומים הכי מוצף עובדים שיש. היא כרגע לא יכולה למצוא עבודה קבועה, כי אין לה נסיון. היא לא יכולה למצוא מקום להתנדב בו, כי יש שפע של מתנדבים, והיא לא יכולה למצוא תעסוקה זמנית, כי תעסוקה זמנית גם דורשת זמינות מלאה, והבת שלה לא הולכת לגן. אם היתה לה עבודה היא היתה יכולה לממן לה גן, אבל אין לה עבודה - אתם רואים את המעגל הסגור כאן.
היא באה לכאן השבוע ביאוש גמור. העבודה בוטרינריה לא הולכת לשום מקום, היא אמרה לי. אני חושבת לעשות הסבה ללימודי סיעוד ואחיות.
היתה לנו שיחה של כחצי שעה שבמהלכה ניסיתי לעודד אותה. הזכרתי לה שהיא גמרה את ההכשרה המקצועית למרות שיש לה ילדה קטנה, למרות שהילדה כמעט ולא בגן, למרות שבמהלך הלימודים חייה עברו טלטלות גדולות.
הזכרתי לה שאני גיליתי רק בגיל 30 מה אני רוצה לעשות, ושאין בושה בלבחור מקצוע "לא נכון". שגם אם היא תלמד משהו ותעבוד במשהו שלא יהיה אהבת חייה, היא עדיין תלמד מהעיסוק הזה. עדיין יהיו כאן לקחים חשובים.
הגדולה רצתה יותר. היא רצתה פנטזיה שהיא יכולה לגמור תואר אקדמי, להיות עשירה, לפתוח חוות הרבעת סוסים.
את זה לא נתתי. אני לא יודעת לשקר, ואני לא רוצה ללמוד.
אוזי חזר הביתה והיא שאלה אותו: "אבא, אתה חושב שאני יכולה לגמור תואר בסיעוד?" ואוזי שיקר בלי להניד עפעף. אני יודעת שהוא לא חושבת ככה, אבל הוא כנראה יודע שהיא צריכה גזר גדול לפניה כדי להמשיך לסחוב, גם אם זה גזר בדיוני.
הקטנה שלו היא סיפור אחר. היא התחילה תואר בסיעוד. עברה בזחילה את השנה הראשונה, ונכשלה לגמרי בכל השנה השניה. היא נשרה והתחילה לעבוד בתור עוזרת-אחות בבית אבות. היא מאד נהנית מהעבודה כרגע. במקביל, היא התחילה לעשות הכשרה מקצועית בתחום. כל הכישורים האלו לא ישאירו לה הרבה מקום להתפתח מקצועית. אבל זו דאגה שבגיל 21 לא כל כך מבינים אותה.
במקביל, היא וחברה בשלנית שלה פתחו עסק של ריבות. בניגוד לבחרה טובה שלי שיש לה עסק דומה, הם לא עשו הרבה מחקר. הן פשוט ינסו ויראו. בעוד כחודש הן יתחילו למכור בשוק השבועי המקומי.
המשימה שלי איתה היא לעודד אותה כמה שניתן, ולא להתייאש.
קשה לי לעשות את זה מפני שהחיים שהיא חיה נראים לי ריקים, מטופשים, חסרי תוכן, חסרי תכלית. היא עובדת, אבל רוב הכסף שהיא לא מוציאה הולך על בזבוזים (בגדים, קישוטים, חומרי אפיה...). היא לא חוסכת. מפנטזת על טיול ליעד כזה או אחר, אבל שום דבר מעשי לכיוון לא נעשה.
העבודה שלה, הגם שהיא נחוצה, היא מבוי סתום. כמה שנים אפשר לארגן משחקי בינגו ותה-של-ארבע-אחהצ לקשישים?
אולי זה הכי הרבה שהיא מסוגלת לו? להתקיים? בלי ללמוד? (ואני לא מדברת על למידה אקדמית) בלי להתפתח? להתרכז בסדרות טלוויזיה ובבגדים?
או שאולי זו אני שלא רואה את התחומים שהיא כן גדלה בהם?
האח ומחלת הנפשבשבוע שעבר אוזי נתן לאחיו כמה אלפים. יום למחרת פגשתי אותו והבנתי שמדובר באדם בהתקף מאני. כצפוי, האח התקשר וביקש עוד כסף, כדי להמשיך ולממן את הפרויקטים הגרנדיוזיים שלו.
אוזי סירב.
הגל המאני התחיל להישבר. האח שלו התחיל להיות כועס.
בנתיים אנחנו יודעים שהוא נעצר פעמיים. בפעם הראשונה שלחו אותו להסתכלות בבית החולים הפסיכיאטרי, ושללו אישפוז כפוי.
אנחנו כבר מכירים את מערכת בריאות הנפש המקומית - כנראה שמצבו עוד לא חמור מספיק.
הוא הופך יותר ויותר אגרסיבי.
במקביל, הולכים ונחשפים מנגנונים לא בריאים אחרים במשפחה. התלות של חמתי בבן הזה, כמה שהיא כרוכה אחריו, עברו מזמן את גבול הבריאות. היא בילתה אצלו שני לילות (ועדיין, היא אומרת שהיא לא יודעת אם הוא שפוי או לא.) ולמחרת הוא סילק אותה מביתו כמעט באלימות.
אחר כך הוא שוב נעצר. כשיצא מהמעצר (לא ברור לנו איך ובאילו נסיבות) הוא התקשר לחמתי ואמר לה להתרחק ממנו. הוא אמר לה שהוא תמיד היה לוזר ותמיד יהיה, ושהוא הולך למקום אחר לכמה זמן.
אני חששתי למצבו ולחייו, אז אוזי, אמו, ואחיינתו נסעו לראות אותו.
הוא היה אלים כלפיהם ותוקפן. אוזי יצא משם מתוך חשש לחייה של אמו. הוא הורה לה שלא לראות אותו במשך שבוע, והוסיף שאם היא רוצה לראות אותו, שתדבר קודם איתו (עם אוזי).
אוזי מתחיל לדבר על הכעס שלו כלפי אחיו, כלפי ההעדפה הברורה של אמא שלו את אחיו. של כל שאר המשפחה את אחיו.
כל המאורעות האלה גם פתחו אצל תמרה (האחיינית שאושפזה לפני שנתיים) את העניין של בריאות הנפש שלה - מה שלא דובר ולא נדון מעולם.
יש לנו כבר נסיון בהתמודדות עם מחלות נפש, ולכן אני כבר יודעת - הדרך עוד ארוכה.
חזית אפיהאמא שלי היתה אופה כושלת מאין כמוה.
במשך שמונה שנים אמא שלי אפתה עוגה לשבת. כל שבת.
לא היתה עוגה אחת שהצליחה לה.
היה לי חשש גדול שגם אני ירשתי את כישרון האפיה הזה, אבל השבוע החלטתי שאני אופה לחם ללא גלוטן ממתכון אינטרנטי.
היה לי נסיון אחד חצי מוצלח, ואחריו שלושה נסיונות כושלים.
חיפשתי וחיפשתי באינטרנט, ולבסוך יצא לי נסיון כמעט מוצלח.
ואז גיליתי שהשמרים שהתשתמשתי בהם, פג תוקפם באפריל.
של 2010.
אז אני מחשיבה את זה כנצחון, אפילו שעוד אין לי לחם מושלם לגמרי!
חזית אמא שליאמא שלי שלחה לי מייל.
כתבתי תשובה והוספתי תמונות. אפילו תמונה שלי.
לא שמעתי ממנה בחזרה. והאמת שזה לא משנה לי. טוב לי לדעת שהיא כן חושבת עלי, ואם היא לא מצליחה לתקשר איתי בטוב- נו מילא. זה מה יש.
חזית אבא שליהשבוע היתה לי הזדמנות להנחות את אבא שלי איך לדבר עם בנו (אחי).
לשבחו של אבא שלי ייאמר, שלמרות שהוא התעלם מקיומי בשמך 23 השנים הראשונות לחיי, שהוא נלחם בכל כוחו על לכלול את עצמו בחיי מאז.
בשמונה השנים הראשונות אחרי שיצרתי איתו קשר שנאתי אותו וכעסתי עליו. הוצאתי עליו את כל הכעס שנצבר בשנים שהייתי לבד עם אמא שלי.
אבל הוא התעקש להישאר בקשר. בהדרגה התחלתי לכלול אותו בחיי. עכשיו אני מאד מנסה להיות חביבה אליו.
אני מעריכה מאד את המאמץ שהוא עושה להיות בקשר איתי ועם הבנות.
לפני כמה שבועות התפרצתי עליו כשהוא ניסה להתקשר בבוקר בסוך השבוע, אבל מאז אני מנסה לדבר איתו בסופי שבוע בעצמי.
השבוע יצא לי לדבר איתו ושאלתי אם הוא דיבר עם אחי. הוא אמר שלא.
שאלתי אם הוא יודע על האובדן. הוא לא ידע.
אישתו של אחי היתה בהריון וציפתה לבן, אבל לפני שבועיים ההריון נפל.
אבא שלי אמר שקשה לו לדבר עם אחי, שאחי מתחמק ממנו ונמנע ממנו.
אני יודעת שהיחסים בינהם קשים. בנסיעה האחרונה שלי לארה"ב רציתי להשכין שלום בין כולם, אבל לא הצלחתי בכלל.
הפעם ניצלתי את ההזדמנות וייעצתי לאבא שלי להתעקש בעדינות עם אחי. כמו שעשה איתי.
אני לא יודעת מה אבא שלי שמע מכל זה. אבל אני מלאה הערכה אליו. איש בן שמונים, ועדיין לומד. מנסה. משתדל. גדל.
חזית הבנותאתמול יהלי אירחה את אחיינתה, ואת הבת של השכנים ממול.
שתי הבנות נכנסו הביתה והביטו זו הזו.
יהלי: "לוסי, זו ארי. ארי, זו לוסי. תגידו שלום זו לזו!"
~הבנות שותקות.~
יהלי: "קדימה! תגידו שלום! אתן צריכות להציג את עצמכן!"
~הבנות שותקות~
יהלי: "ארי, תגידי היי".
ארי: "היי!"
יהלי: "יפה מאד! ועכשיו לוסי, תגידי היי. לוסי!!! תגידי היי!!!"
~לוסי שותקת.~
יהלי: "את צריכה להציג את עצמך לוסי! תגידי היי! או לפחות תנופפי! תנופפי!"
~הבנות יוצאות לגינה~
יהלי: "לוסי! תגידי היי!"
אני: "יהלי, היא כבר אמרה היי. תעזבי אותה."
יהלי: "ובכן, אני לא שמעתי אותה. לוסי, תגידי עוד פעם!"
לגמרי שלי הילדה הזאת.
אחר כך שלושתן ישבו ובנו בקוביות.ארי בנתה מדגל פשוט, ארוך ודק.
יהלי בנתה טיל, בעיצוב חדשני, אבל עם סימטריה מוקפדת.
לוסי, ילדה מופנמת שלא לוקחת סיכונים, בנתה חומה מקוביות אחידות. ואחר כך חיזקה אותה בעוד חומה.
איזה כיף.
נעמה כבר אומרת הרבה מילים: נו (לא), אוקיי, באם (טוסיק), דאון, גון (נעלם), דאן (נגמר), טדי (דובי), דאדי (אבא), מה (אמא), מייי (מוצץ), צז (צזיום, הכלב שלנו), גוגי (קוקי, הכלבה), באיק (אופניים), מים, ו-גרביים, כזכור.
היה לי סוף שבוע נפלא עם הבנות. הייתי איתן לבד ברובו, ולא התרגזתי עליהן הרבה. כשכבר התרגזתי, זה עבר מהר.ביום שבת בערב רקדתי עם יהלי לצלילי "ואלס עם מתילדה".
יהלי בתגובה: "אמא, כיף לי איתך. אני רוצה רק להיות איתך תמיד!"