קואלה בחומוס

האח שלו, סוף-סוף ובשעה טובה, מאושפז.  

הדרך לשם היתה אמנם דרמטית, אבל למעשה כללה יחסית מעט נזקים לרכוש, ועברה ללא נזקים בנפש.  כלומר, הוא לא נכנס לקטטה עם אף אחד, לא פצע (או הרג) אף אחד, וגם לא נפגע בעצמו.  

הוא כן, לרוע המזל, הבעית את בתו עד עמקי נשמתה כשסיפר לה על תוכניותיו לרצוח ולשסף את גרונם של אנשים, פגע והעליב בכל בני משפחתו שיצרו איתו קשר, והרס את דלת הכניסה שלו.  

האקסית של האח ידעה באיזה מצב הוא נמצא.  היא ידעה שזה לא רצוי להביא אליו את הבת שלה.  ובכל זאת, היא לא התייעצה איתנו, היא לא אמרה לאף אחד שום דבר.   הוא אמר לה משהו מופרך על זה שהוא עובר למערב לשנתיים, והיא הביאה את הבת אליו כדי להיפרד.

אוזי העלה סברה שהיא עשתה את זה כדי להשיג עילה לרחת ממנו זכויות ראיה, אבל אני בספק.  מדובר באישה פשוטה מאד.

והמנגנון הזה של להמנע מאשמה בכל מחיר קיים גם אצל אחרים.  

בכל מקרה, אני רואה הרבה ערך בכל הסיפור הזה. 

ראשית, זה כבר מקרה שני במשפחה של מחלת נפש.  שלישי, אם סופרים את המקרה של חמתי אחרי שהתפכחה.  התיאוריה שלי היא שיש מחלה במשפחה, שהסיכוי שלה להתבטא עולה בעקבות שימוש בסמים.  כבר עכשיו עשיתי עם יהלי את השיחה הבאה:

אני: יהלי, את עכשיו עוד קטנה, אבל יום אחד, כשתהיי גדולה, את תשמעי על משהו שנקרא סמים.  ושתדעי לך, שבמפשחה שלך, מי שלוקח סמים, נהיה מאד-מאד-מאד חולה.  אז כשתהיי גדולה תדעי לך, שאסור לך לקחת סמים.

יהלי: מה זה סמים?

אני: כשתהיי גדולה אני אספר לך.

(וכיוון שכל השיחה הזו נעשתה בעברית, ואין בסביבת יהלי ילדים דוברי עברית, המידע החסר יגיע רק ממני)

זה תמרור אזהרה בוהק וברור לכל שאר הדור הצעיר במשפחה הזו.  אני מאד מקווה שהם ילמדו לקרוא אותו.

עוד ערך שיצא לנו מזה הוא האחיינית.  כל האפיזודה שלה לא דוברה מאז שהיא השתחררה מבית החולים.  היא החלימה בהדרגה והתנהגה בפחות שינאה אל כולם, אבל כולם כאילו עברו לסדר היום.  לא שמעתי ממנה שום הודאה שהיא אכן היתה חולה, שהיא היתה צריכה עזרה, שהיא יודעת מה היא העבירה את כולנו.  

והנה עכשיו הכל מתחבר.  פתאום מתחילים להגיד לה משפטים כמו "גם את היית ככה", או "איתך זה היה יותר גרוע / יותר קל".  פתאום פונים אליה לבקש נקודת מבט על סמך הנסיון שלה: "כשאת היית במצב הזה, האם זה היה עוזר לך אילו....?"

אוזי הגדיל לעשות ואמר לה חד משמעית - את חייבת לקואלה התנצלות.  היא היתה נורא תומכת אלייך, ואת היית סופר כלבה אליה.  

אני אישית לא הייתי צריכה התנצלות.  אני כן צריכה לדבר על דברים ושכולנו נדע מה כל אחד עבר, אבל התנצלות - אני מבינה שהיא לא היתה שפויה באותו זמן מחד, ומאידך שאני עברתי את הגבול והגיע לי שישימו לי אחד.

אבל האחיינית, ואני ממש מעריכה את האומץ שנדרש ממנה, שלחה לי סמס והתנצלה.  היא אמרה שהיא היתה רוצה לדבר על זה פנים מול פנים, אבל מפחיד אותה לשמוע באיזה מצב היא היתה.   היא שכחה הרבה ואולי עדיף לה ככה.  אמרתי לה שאני מאד מעריכה שהיא אומרת לי איך היא מרגישה, שלא חשבתי על זה בכלל שהיא פוחדת לשמוע על המצב שלה אז, ושגם אני מעדיפה לדבר פנים מול פנים כשיתאים לה.  אני מעריכה שזה לעולם לא יקרה, אבל זה לא חשוב לי.

אני גם שמחה לראות שהכל הסתדר גם בלי שאני אתערב.  אני שמרתי על המעורבות שלי מכל הסיפור הזה מינימלית, ונראה לי שזה עבד לטובת כולם.

אבא של אוזי התקשר והתחיל להטיף לו, ואוזי ניצל את ההזדמנות ונזף בו.  הוא אמר לו שאם הוא רוצה שיידעו אותו במה שקורה כאן, הוא צריך להיות תומך ולא שיפוטי.  שאין לו מושג איזה סיוט זה לעבור את כל העניינים האלה כל פעם, ושהוא צריך לעזור ולא להרוס.  אבא שלו, לשבחו ייאמר, הבין.  בשיחה עם אמא של אוזי הוא אפילו אמר לה בסוף כמה מילים תומכות (מישהו היה צריך להזהיר את חמתי, כי היא כמעט התעלפה כשזה קרה).

אז האח של אוזי כרגע בבית החולים לחולי נפש, ועושה רושם שמצבו חמור יותר מזה של האחיינית לפני שנתיים.  אבל לפחות הוא במקום שבו הוא יכול לקבל עזרה.

ביום שני בערב חטפתי איזה וירוס בטן איום, מיד אחרי ארוחת הערב המשפחתית.  זה אולי סמלי שזה קרה אחרי שאכלתי את מה שהקטנה בישלה.  (סמלי, אבל לא מפתיע...)  ככל הנראה נדבקתי מנעמה, שבבוקר מצאנו את העריסה שלה מלאה בקיא.

ככה ביליתי את יום שלישי בשכיבה במיטה ובאפיסת כוחות.  אז לא התקדמתי הרבה בעבודה, אבל קראתי קצת ממה שרציתי לקרוא, שוחחתי עם אנשים שרציתי לשוחח איתם כבר מזמן, ונחתי.  

לשמחתי, יהלי לא חטפה את אותו הוירוס.  אוזי חטף אותו ליום אחד (היום).  ככה שיצאנו בזול.

אוזי מכור לסקווש.  כשהכרנו הוא היה משחק בתחרות מאורגנת פעם בשבוע, ובמשחקים אקראיים מדי פעם.  מאז הוא רק משחק יותר ויותר.  כשנעמה היתה תינוקת הוא התעקש לשחק ערב אחד בשבוע, מה שגרר מריבות אפוקליפטיות ביננו.  אני טענתי שהיא קטנה מדי והמשפחה זקוקה לו בערבים, והוא טען שערב אחד זה לא מוגזם.   אחר כך הוא התחיל לקחת את יהלי איתו למשחקים, ואחר כך הוא הזיז את המשחקים לשעה שאחרי שהבנות כבר במיטה.  המריבות בנושא הזה באו והלכו.  אני בעמדה שמשפחה צעירה לא יכולה להרשות לעצמה מחויבות בלתי-גמישה, והוא בדעה שהוא לא מבקש הרבה.

השבוע התפוצצתי עליו שוב.  זה כבר כמה שבועות שהוא משחק שני ערבים בשבוע, ומרצה ערב אחד.  אז יוצא ששלושה לילות רצוף אני לבד, והוא חוזר מאוחר.  השבוע התבטל לו משחק אחד והתכוונתי ללכת לסמינר, אבל אז התברר שהסמינר היה בכלל בערב הקודם, שבו הוא הרצה ואחר כך שיחק.

אני בטוחה שאיבדתי פרופורציות ושזה לא היה קשור אליו כמו להורמונים שלי.  ואני יודעת שלא תיקשרתי בצורה נעימה ובונה.

ולכן כבוד לאוזי שהצליח גם להסכים למה שביקשתי (רק משחק ערב אחד קבוע אחד בשבוע, ומשחקים אקראיים אם יוצא), וגם להודות לי על שאני רוצה בכלל בנוכחותו.

המשפחה שלי בנויה משברים.  ובשנים האחרונות אני מנסה להיות החוט המקשר בינהם.  הנה קצת רסיסים.

ביום המחלה שלי זכיתי גם לדבר איתה.  אחרי שעה וחצי שהיא תיארה לי בה את המציאות הכל-כך שונה שהיא חיה בה, מציאות שבה ההכנסות דלות, וההישרדות בסיסית ותלויה בגינת-ירק, שאלתי אותה אם יש להם פייפל.  חשבתי לי שמאה דולר יכולים לעשות הבדל, גם אם לא גדול.

מה זה פייפל, שאלה הדודה שלי.  זה אתר אינטרנט ששולחים דרכו כסף, אמרתי לה.

כסף?  שאלה הדודה שלי, את צריכה כסף?  כמה את צריכה?  אני אשלח לך!

האמא הפסיכית

ואם באמא שלי הפסיכית עסקינן, אז זו עובדת בגישת הצעד-קדימה-שניים-אחורה.  אחרי מייל יחסית פתוח, היא חזרה להאשמות, התקפות, ובקשה שאפסיק לכתוב לה בחביבות.

התלטבתי אם לענות שאם היא נחושה לשנוא אותי, שתעשה את זה בעצמה ושאין לי כוונה לעזור לה, ובסוף החלטתי להתעלם.  יש לי חבר שכל הזמן חוזר ואומר לי - 

this isn't about you

החשוב הוא להסתכל על הגדילה שלי, לא על שלה.

אז הגדילה שלי - כן, המיילים שלה פגעו בי.  אבל הם לא נשארו איתי.  לא התרכזתי בהם, והם לא יושבים עלי.

היה לי סוף שבוע נפלא עם הבנות.  פה ושם התעצבנתי, ואפילו לראשונה מזה הרבה זמן שלחתי את יהלי לחדר (הצבתי גבול), אבל היה לנו כיף מאד ביחד.  

והנה הגדילה שאני הכי אוהבת להסתכל עליה.  כמה שכיף לי עם הבנות שלי, וכמה שכיף להן איתי.

אחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם היה שהיא רצתה לנהל שיחות שטחיות.  ולא מזמן נפל לי האסימון שהיא בטח לא מדמיינת לה שאני מעוניינת במה שבאמת עובר עליה.  שהיא בטח לא רגילה שזה איכפת למישהו.  ומצד שני, אני הייתי צריכה ללמוד לתמוך בה, כדי שהיא תרצה לשתף אותי במה שעובר עליה.

חברים

יצרתי קשר עם חבר ותיק מהעבר, ושמחתי לראות שהשנים הטיבו איתו.  שהוא אסוף יותר, נבון יותר, עניו יותר.

מעניין מה הוא חשב עלי...

נכשלתי עם חבר אחר מהעבר.  הוא התגרה בי וניסה להרגיז אותי, ובסוף נשברתי.  במקום להגיד לו מה הדברים שלו גורמים לי להרגיש, נכנסתי בו בהקשר אחר.  

לשמחתי הוא סיים את השיחה דווקא בציפיה לקשר בעתיד, אז תהיה לי הזדמנות להשתפר בפעם הבאה.

השמרים החדשים עבדו.  הלחם הצליח.  יחי הלחם החדש!