קואלה בחומוס

אבל אנחנו לא היינו על הטיסה הזו.

בשעה שש וחצי בבוקר קמנו והתחלנו להתארגן, אבל למרות שהכל היה מאורגן מראש ולמרות שהזדרזנו, ישבנו באוטו רק בשבע ורבע.  אוזי התכוון להדביק את הפער בנהיגה מהירה.  אולי הוא היה מצליח, אלמלא כשישבנו כולנו באוטו, חגורים, והמזוודות מסודרות בתא המטען, המנוע סירב להידלק.

זה לא שלא הוזהרנו.  כבר חודש שאנחנו מודעים לדליפה שיש מהגג הנפתח לתוך האוטו, ומדי פעם הדליפה הזו מקצרת את המגעים באוטו והבטריה מתרוקנת.

ואפילו עלה על דעתי שהדבר הראשון לעשות בבוקר צריך להיות להניע את האוטו ולראות שהכל תקין.  אבל שכחתי לספק לאוזי על המחשבה הזו, ומפה לשם, בשבע וחצי היינו על הקו לקוואנטס, מתחננים שיחכו לנו עד שנגיע.

אבל קוואנטס סירבו. 

הטיסה המריאה בלעדינו.

קנינו כרטיסים חדשים למחר.  לטיסה לא-ישירה.  שעה וחצי למלבורן, ושלוש שעות לניו זילנד.  טיסות שצריך לקום בשבילן לפני ארבע בבוקר.

התקשינו להאמין.

אבל מזלנו הטוב רק החל.

---

היה לנו יום שלם במתנה.

לא היו לנו תוכניות.  לא היו לנו מטלות.  לא היו לנו עבודות בית לעשות: את הבית ניקיתי לילה קודם, כפי שלימד אותי האקס לעשות לפני שנוסעים, כדי לחזור לבית נקי.  לא היה טעם לעשות כביסה, שלא תספיק להתייבש.  לא היה מה לאכול בבית, ולא היה טעם לקנות, או לבשל.

נאלצנו לבדר את הילדות בעצמנו.

אז בחרנו לנסוע לחוף אוסטינמר, אחד החופים הכי מוצלחים באיזור.  לא זו בלבד שיש בו בריכות, סלעים, חול רך, מקלחות, ומגרש משחקים, אלא גם במרחק של רחוב אחד ממנו יש את בית הקפה האהוב עלי שהציגה בפני טאבולה.  ושם באותו רחוב יש גם חנויות קטנות ומתוקות של חרוזים, ומתנות, ודברים מיוחדים.

זו הפעם הראשונה שהיינו רגועים, בלי שום מקום למהר אליו, בלי שום מטרה לעמוד בה.  רק להיות ולהנות.

הן שיחקו.  אנחנו שחינו.  

צעדנו לבית הקפה, והזמנו ארוחת בוקר.  הן אכלו ואכלו.  ואחר כך הסתכלו איתנו בחנויות.  

באחת מהן, בעלת החנות נתנה לבנותיה למכור צעצועים ששוב אינם בשימוש.  הבנות שלי קנו מהן לגו גדול.  כולן הרגישו שזכו.

חזרנו הביתה וכולנו הלכנו לישון צהריים, כדי לאגור כוחות ללילה הארוך.

נהנינו מהמצעים הנקיים שהחלפנו בלילה הקודם.

קמנו מהשינה והלכנו למסעדה מקסיקנית בעיר.  פגשנו בדרך אמא של חבר של יהלי מהגן.

חזרנו הביתה כדי לעשות אמבטיה וללכת לישון.

נגמר לנו יום אחד שמעולם לא היה לנו כמותו וכנראה לעולם גם לא יהיה.  יום שהוקדש אך ורק לנו.  בלי שום מטרה לבד מלעבור אותו יחד בנעימים.

---

ומסתבר שהטיסה המוקדמת בבוקר היתה שימושית גם היא: הטיסה הקצרה היתה טיסה מפנקת, עם בידור מלא לילדים.  הטיסה לניו זילנד נעשתה מהר יותר מהמצופה בגלל כיוון הרוח.  הבנות, שהיו גמורות מעייפות, נרדמו וישנו כל הדרך.

זוג הורים שישבו מאחורינו עם שני ילדים בני אותם גילאים נאבקו איתם בגבורה כל הדרך ושלחו אלינו מבטי קנאה.  "שילמנו בשביל זה", ניסיתי להסביר להם.  "כמה???"  שאל האבא בתחינה.

---

וככה יצא שלמרות התקלה, קיבלנו מתנות נהדרות.  כן, הן עלו הרבה, אבל ערכן עולה על מחירן.

שנה טובה לכולכם.  אני מקווה שתהיה לנו שנה של התפתחויות בריאות ומרגשות בכל מדינות העולם.