אי אפשר להבליח כאן לרגע - התגובות מגיעות ואני נשאבת, ומרגישה לא מאוזנת בזה שאני כבר לא כל כך קוראת ומגיבה עוד פחות, אם בכלל.אבל הרגשתי שהפוסט הקודם היה חלקי מדי ביחס למה שקורה אצלי כרגע, אז החלטתי להבהיר, עוד לפני שאני עונה לכל אחת על תגובתה (ולטליק :-) )
אני מעריכה מאד את כמות התגובות שהפוסט הקודם הניב. ואני מעריכה מאד את הנימה המגוננת והאוהדת שבהן. כנראה שאי אפשר היה להבין את הלך הרוח הנוכחי שלי מהפוסט הקודם, ולכן אני מוספיה כאן פוסט הבהרה.
ערפדיותבהתחלה זה כמובן היה שוק. מעליב ומבעס והכל.
אחר כך סיפרתי את זה לחברה. שיחת המקור היתה ברוסית, וכשסיפרתי את זה בעברית, מצאתי את עצמי מתפקעת מצחוק, כי מה לעשות-
בעברית זה אפילו יותר מצחיק.
וחברה אחרת הוסיפה והציעה הסבר שהתלבש לי כמו כפפה ליד.
אמא שלי היא חולת נפש, אין על זה ויכוח. היא לא מאובחנת, אבל היא בבירור חולת נפש.
חולי נפש חווים רגשות בעוצמה גבוהה יותר מאשר אנשים מאוזנים רגשית.
אהבה לילד היא דבר עוצמתי, חזק, ושואב מאין כמוהו. כל אמא יודעת את זה.
אז בשביל אמא שלי, לחוות רגשות כלפי שאב ממנה יותר מכל דבר אחר. אין פלא שהיא מרגישה שאני שואבת ממנה אנרגיות.
התאוששתי מהמכה הזו מהר מאד.
למן ההתחלה הערכתי את האיזון הזה, שיזכיר לי שגם אם קרה כאן נס, אמא שלי היא עדיין אותה אישה חולה שתמיד היתה, ושאין לנהוג בה כאחד האדם.
אחרי שהתחלתי לצחוק זה באמת כבר לא מכאיב לי. כמו שקתרינה כתבה לי בתגובות - זו המציאות של אמא שלי, החולה והאומללה.
פיוסהכעס שלי כלפי אמא שלי שכך. אני עצובה על הסבל שהיא עברה ועודנה עוברת. הייתי רוצה להקל עליה ולהמיס אותו, אבל אני גם מבינה שהיא בדרך שלה, והדרך הזו כוללת גם סבל.
אני לא שמחה לאידה. אני מקווה שהיא תצליח, למרות הגיל, למרות השנים, למרות המחלה, לשפר. להתנחם. להחלים.
צמיחה וסערהאמא שלי, מצידה, לא גמרה לעבור תהליכי גדילה.
היא ממשיכה להיטלטל קדימה ואחורה בקשר שלה איתי. סוטרת ומלטפת, בוכה ותוקפת.
היא כתבה לי מכתב ארוך, בעברית. זה לא קל לה בכלל לכתוב בעברית, אבל היא עשתה את זה, בשביל להתאמץ שאבין אותה.
המכתב היה חצוי ומעורבב, כמו אמא שלי עצמה.
חציו הראשון היה הודאה באשמה. היא הודתה שהיתה אמא לא טובה, אמא רעה, אמא שלא נתנה אהבה.
היא הסבירה שהיא עצמה לא קיבלה אהבה כשגדלה, ולכן לא ידעה לתת.
החצי השני היה מתקפה - כי אמא שלי לא יכולה להישאר פגיעה.
המכתב הזה הוא מדהים.
הרי במשך שנים התעקשתי להוכיח לה באותות ובמופתים שהיא היתה אמא רעה. והיא התעקשה שלא להכיר בזה, ולהחזיר את האשמה אלי, שהייתי בת רעה.
ההודאה הזו היא צעד אדיר מבחינתה.
כתבתי בתשובה את האמת. שאני יודעת שהיא עשתה כמיטב יכולתה, שהיא היתה בדיוק האמא שהייתי צריכה, שלמרות שסבלנו שתינו, הקשר ביננו נתן לי המון, ושבכל יום בחיי אני מודה לה על כל מה שיש לי - כי הכל בזכותה.
אמא שלי לא ענתה על זה, אבל אני יודעת שהמסר הזה מסעיר ומטלטל ומבלגן את חייה.
נסיבות מקלותלמרות שאמא שלי לא היתה במחנה ריכוז והשמדה או גטו, אמא שלי היא ניצולת שואה.
הרגילו אותנו לחשוב שהשואה היא רק מחנות ריכוז והשמדה - אבל היא לא.
שנים חשבתי שאמא שלי היא יחידה מסוגה, עד שנתקלתי בפוסט
הזה וגיליתי שכמו רבים מיוצאי ברית המועצות, השואה שלה קיבלה לגיטימציה.
החיים שלה, גם אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השניה, היו מלאים קשיים, מאבקים, וייסורים.
אני יודעת היום, כשאני אמא בנסיבות הרבה יותר מוצלחות, כמה היה לה קשה, וכמה לא היה לה סיכוי.
ואולי מכאן הסבלנות שלי. החמלה כלפי זה שלא היה לה סיכוי, בעוד שאני ניצלתי כל שביב של סיכוי שהיה לי, וכל טיפת מזל שטיפטפה עלי.
אקטואליה
אני מקווה שלא יסגרו לנו את הבלוגיה.... אבל גם אם כן, היא מילאה תפקיד כל כך חשוב בחיי - תודה רבה לכן שעזרתן לי ללמוד ליצור חברויות.
אני לא קוראת כמו קודם (דוקטורט) וגם לא מגיבה, אבל חושבת עליכן כל הזמן.
נשיקות,
קואלה.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
