יוצא לי חומר מלנכולי משהו בימים אלו, ובגלל זה חשוב לי להגיד שאני באמת ובתמים מאושרת.מעולם לא הרגשתי מאושרת יותר מבימים אלו. גם הנסיבות שלי חיוביות, אבל גם אני מרגישה חזקה, נחושה, מקבלת, ומאמינה יותר מאי פעם.
רק שעצב וקשיים הם חלק מהחיים, וקיומם לא הופך את החיים לטובים פחות. ההיפך הוא הנכון - הם הדלק שמניע אותנו ליצור יותר טוב, הם הסף שמעליו התחושות האחרות.
גם הפעם אני כותבת מהמקום העצוב יותר, אבל בבקשה אל תטעו לחשוב שהמקום הזה נובע מירידה באושר.
אחרי ש
עדה שירבטה אותי, ישבתי וחשבתי על איזו פעם ראשונה לספר. הסיפורים שאני רואה כאן נפלאים ומרגשים, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר שקרה לי בפעם הארשונה, שעוד לא סיפרתי עליו ומתחשק לי כן. ואז קראתי אצל
חגית הנפלאה, וכתמיד, באה לה פריצת הדרך. לאו דווקא פעם ראשונה מהעבר הרחוק, אלא פעם ראשונה מהווה הקרוב, שמאיר את הפעמים הראשונות מהעבר.
פעם ראשונה בפסחלפני הרבה שנים, כשעוד גרתי בישראל עם האקס שלי, החלטנו לצאת לטיול אוהלים בפסח. למי שזוכר, ולמי שעוד גר בישראל, בפסח כל הארץ מלאה מטיילים, וכל המסלולים עמוסים לעייפה - כמו גם הכבישים אליהם.
היתה לנו אז פג'ו 505. מוזהבת. עם גגון. האקס שלי קנה עוד לפני שפגש אותי - אחרת לעולם לא היתה מתנכסת לנו תפלצת שכזו. איך לומר, הרכב ההוא יכול היה לעבור ברמאללה מבלי שיעיפו בו מבט נוסף. או נכון יותר, גם ברמאללה לדעתי היו מעיפים בו מבטי גועל וסלידה.
אבל לא מתלוננים על מה שנוסע. לכן העמסנו עליו שקי שינה, שני חברים, ואת הכלבים האהובים שלנו.
כאן האמת היא שזכרוני מתעתע בי, ואני לא מצליחה לזכור אם היו לנו כבר שני כלבים, או כלבה אחת בלבד. האם קוקי היתה עוד בת יחידה, או שצזיום כבר הצטרף אלינו?
למרות שאת נעורי העברתי בצופים, וטיילתי לא מעט בצפון, האקס שלי הצליח להפתיע אותי ובחר מסלול שלא הכרתי.
המסלול היה מוצלח מהרבה בחינות. רובו היה מוצל ונעים, והוא עבר בין שיחים של צמחיה עבותה, מה ששימח את קוקי מאד. היא התרוצצה בשבילים שפילסו להם חזירי בר, ריחרחה כל מה שנקרה בדרכה, וחזרה אלינו משולהבת כל כמה דקות, כאומרת - נו? אולי תבואו גם אתם כבר?
עוד מקור של הצלחת המסלול היה שהוא היה כמעט ריק. פגשנו אולי שני זוגות נוספים של מטיילים.
אני לא חושבת שהיום הייתי מטיילת במסלול כזה - הוא עובר קרוב מאד לגדר המערכת בכמה מקומות. אבל אז עוד לא היתה חטיפת החיילים של 2001. בנאיביות מטופשת התהלכנו לנו באיזור ההוא והסתכלנו על הנוף, והאיום הכי גדול שחששנו ממנו היו הפרות.
פרות הן לא בדיוק חיות תוקפניות, אבל הן גדולות מאד, ככה שאין שום סיכוי לצאת בטוב מעימות איתן. כל עוד הלכנו בחבורה על השביל, הרגשנו יחסית בטוחים. אבל קוקי סירבה להצטרף אלינו כשנכנסנו לשדה מלא בפרות. בשביל יצור קטן ופחדן, זו בוודאי החלטה נכונה הישרדותית. אלא שאחרי שחצינו כולנו את השדה והיא נשארה לבד בצידו השני, ההישרדות קיבלה משמעות אחרת. היא סמרה את כל פרוותה, משכה אוזניה לאחור, ורצה אלינו אחוזת טירוף.
הפרות הביטו בה בתמיהה משועממת. אנחנו צחקנו (איך לא).
זו היתה הפעם הראשונה שטיילתי בפסח במסלול כמעט ריק מאדם. ובוודאי הפעם הראשונה שעמדתי כל כך קרוב לגבול עם לבנון.
בלילה ישנו על הארץ, בלי אוהלים, בשקי שינה, בחניון ליד נחל בצת. התמזל מזלנו והיו שם שירותים בבניין שטרם הושלם, ושוב - היינו יחידים.
מלאת חרדות כתמיד שכבתי ערה. מחבלים, רוצחים סידרתיים, מתקפה של כוחות עויינים - הכל כרגיל, אבל הפעם נוספו לרשימת המפגעים גם התנים.
יללות רמות של תנים עלו מכל עבר. רעדתי מפחד לגורלה של קוקי. מתקפה של תנים, ציד של להקה, נגיף הכלבת - כל אלה ריחפו סביבנו באוויר והדירו שינה מעיני. כמובן שהאדמה הקשה והקור לא עזרו. לבסוף קמתי, לקחתי את קוקי איתי ויחד הלכנו לישון באוטו, עד יעבור פחד.
על קוקי שלי סיפרתי הרבה בבלוג הקודם, וגם בבלוג הזה סיפרתי את סיפור
נס ההחלמה שלה מהגידול המפלצתי שגדל בבטנה.
מאז הנס ההוא, חזרה קוקי לעולם האמיתי. היא הלכה והידרדרה.
את השמיעה היא איבדה כבר לפני שנים, ועכשיו עיניה כוסו בדוק של קאטארקט. היא הלכה לאט, גם בגלל דלקת פרקים. היא הפסיקה לנבוח. היא נסוגה בהדרגה פנימה, ועולמה הפך מבולבל יותר ויותר.
הוטרינר שלנו תמך בי ככל יכולתו. זו החלטה שלך, חזר ואמר לי. אני יכול לעזור לה בסימפטומים, אבל כמה איכות חיים נשארה לה - זו שאלה אחרת.
כדורים נגד דלקת פרקים עזרו לה ללכת ולעמוד בזקיפות. כדורים נגד דמנטיה עזרו לה להרגיש פחות מבולבלת. היא המשיכה לאכול בתאבון שלא פחת - גם שאריות שאוזי נתן לה, למורת רוחי. הגוף שלה לא תמיד שמח בשאריות האלו, אבל היא תמיד כן.
לפני שנתיים לקחנו את הכלבים לטיול ברחוב. קוקי, עיוורת, חירשת וחלשה, התקשתה. היא נתקלה בעצמים, נפלה, נחתכה. היא לא התלוננה - תמיד היתה כלבה סובלנית. אבל הבנתי שיבשה ימינה ותמו ימי הטיולים שלה.
קוקי נשארה בבית.
אוזי טען שאני אנוכית. שהגיע הזמן להרדים אותה. זה צער בעלי חיים, מה שאת עושה, הוא גער בי. הבלכה סובלת, מבוהלת, את צריכה לתת לה ללכת.
לא רציתי שהיא תעבור כאן עוד חורף. הקפדתי ללטף אותה מדי יום ביומו, להאכיל אותה במו ידי אם צריך, לשאת אותה אל המים. חיכיתי לסימן ברור שהיא צריכה ללכת - כי קוקי לא היתה מהמוותרים.
אמש, בחצות, התעוררתי לקול נביחות הכאב שלה.
זו לא היתה הפעם הראשונה. מדי פעם זה קרה אם היא נתקעה במכשול כזה או אחר בחצר. אבל הפעם היא שכבה במלונה שלה ונבחה בכאב, בפחד.
הרגליים האחוריות שלה היו נוקשות, והליטופים שלי לא הצליחו להרגיע אותה.
היה לי ברור שהדברים הידרדרו מעבר לנקודת אל-חזור.
גם כשנרגעה, היה ברור שהיא איבדה קשר עם המציאות. היא לא הצליחה לעמוד ישר או ללכת יותר מכמה צעדים.
התקשרתי לוטרינר שלנו. הוא הסכים לבוא.
חיכינו, אוזי ואני, בחושך, בחצר הקדמית, כשעה. קוקי אצלי על הידיים, מדי פעם נבהלת ומתעקת לעמוד על האדמה. מדי פעם נחלשת ומתבלבלת וחוזרת אלי לידיים.
כשהוטרינר הגיע, לא היה שום טקס ושום הכנה לדבר.
נעמדנו באור הכניסה. הוא גילח לה רגל אחת, ניסה להחדיר את המחט לוריד, ונכשל.
אוזי הציע רגל אחורית. קוקי בעטה. אני ליטפתי. הוריד אותר. המזרק רוקן. הנשימה נחלשה. הלב נעצר.
קוקי, רפויה, רכה, וחמימה, התערסלה בידי.
לשתינו, זו היתה הפעם הראשונה.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
