לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

קואלה בחומוס


מלטשת את המראַה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

גן שלנו מה נחמד הוא


 

במסגרת מאמצי לחזור ולתעד, ובתוך-כך גם ללכת בעקבות עדי-בעולם שמסבירה פניה לאזרח ומשתפת בחוויות החיים בחו"ל, רציתי לספר לכם על הגן רשות-חובה שיהלי האפרוחית שלי מתעתדת לבקר בו בשנה הבאה, כלומר בעוד כחודש וחצי.

 

האמת שכבר מזמן רציתי לספר לכם עליו, וצילמתי בו כל מני דברים שלם כך עוד לפני יותר משנה – אבל כידוע אל הגעתי עד הלום והפוסט המתין עד עכשיו.   אולי עדיף ככה, כי עכשיו יש לי הרבה יותר מה לספר.

 

על הגן עצמו למדתי, כמו רוב הדברים הטובים בחיי, במקרה.  בעודי הרה עם יהלי, בטיול הבוקר השגרתי שנועד לחלץ את גבי ועצמותי מן הייסורים, עברנו, אוזי ואני, על פני הגן.  נכנסו פנימה לברר אם יש בו מקום לשלוח לם את האפרוחית האמורה להיוולד בתוך כמה חודשים, ועולם חדש נגלה לעינינו.

המנהלת זנחה מיד את כל עיסוקיה ולקחה אותנו לסיבוב הדרכה. הגן, שהיה עמוס בכל טוב של גירויים והפעלות, מצא חן בעיני מאד, והמנהלת עודדה אותי לרשום את האפרוחית ברשימת ההמתנה, למרות שהם לא מקבלים ילדים מתחת לגיל 3.

 

וכך, לפני שנה וחצי, עוד בטרם מלאו לאפרוחית שנתיים, התברר לי שהגן הוא "גן קהילתי", כלומר גן שעושה כל מני דברים מוזרים שלא שמעתי עליהם קודם: נשען על ועד ההורים בהחלטות חשובות, מערב את ההורים בפעילויות, ומשאיר את חצר הגן פתוחה לשימוש בסופי שבוע.

 

הלכתי יום אחד לראות הכצעקתה, והנה כי-כן-מסתבר, שהגן שלנו לא סגור, ולמרות שאין שם גננת שתגיד מה מותר ומה אסור, הפרחים לא נמוכים בכלל וצבעים לא חסר.   

 

הגן כולו מושתת על העיקרון שהסביבה היא המורה הטוב ביותר, (על זה אני לא מתווכחת, כי אף סביבה לא אמרה לי להיות בשקט ואז נתנה לי להעתיק משפט מאה פעם משנכשלתי במטלה זו).  ועל כן יש בגן כמה וכמה פינות חמד.

כבר בכניסה הדגימה לנו ערימת קומפוסט הפטריות שיש לגן חיבה לגינונים חקלאיים.

 

ואכן, מיטב הציוד הגינוני קרץ לנו בשלל צבעים:

מריצות

 

עץ גרביים

 

אדניות תבלינים

 

ואדנית פרחים, עם קישוט הולם.

 

(כמה שהיא היתה קטנה ושמנמנה!)

 

בנוסף,  החצר הציעה כמה צעצועים יותר מסורתיים, כמו מגלשות, טירת קסמים, דליי קיפוץ, ומסלול מכוניות.

 

 


 




 



לצד אטרקציות פחות מסורתיות (עדי, דלגי על התמונות כאן)

כמו מאכיל ציפורים, משאבת מי-באר, קישוטי לטאות, ונחש גומי.

 

 

 

 


 


כי הרי איך אפשר לשחק, באוסטרליה, בלי נחש.

 

הגן גם שם דגש על אומנות, ולכן ניתן למצוא בו אומנות אבוריג'ינית בשפע, כמו גם ציוד יצירת אומנות עצמאי.

 





 




איזור הציור הוא תחת מחסה ולכן זמין כל הזמן.

 

 

והנה לפני כמה שבועות צלצל הטלפון ואחת מעובדות הגן הודיעה לי חגיגית כי תמה ההמתנה, והאפרוחית מקומה בגן מובטח לשנה הבאה, כמה ימים שרק ארצה. 

האפרוחית ככל הנראה תלך לגן רק יום אחד בשבוע בנתיים, מפני שלמרות היותו סופר-מגניב, הגן גם סופר-לא-נוח.  הוא עובד רק בין תשע לשלוש (ולא משבע וחצי בבוקר עד שש בערב, כמו הגן השני), הוא אינו מספק ארוחת צהריים ולכן צריך להביא אחת, והכי גרוע, הוא סגור בחופשות בית הספר.

ולי יש דוקטורט לגמור.

אבל גם יום בשבוע זה שפע של זמן להינות מהגן הנפלא, והגננות המליצו לי בחום לבוא ולהתרשם, ואף להביא את האפרוחית לכמה שעות בכל הזדמנות, כדי שתתרגל. 

אוקיי, שאלתי, מתי לבוא?

הנה סדר היום של הגן, ענתה לי הגננת.

שלוש שעות של משחק חופשי, שאחריהן שעת סיפור, ואז ארוחת צהריים, פעילות קבוצתית, והביתה.  שלוש שעות משחק חופשי?  שאלתי.  הילדה שלי יוצאת מדעתה אחרי שלושים דקות של משחק חופשי.  אני מרחמת עליכם ועל מה שישאר מכם אם תשאירו אותה ללא גירויים במשך שלוש שעות.

אבל משנכנסנו לגן, התברר לי שיש מרחב גדול בין :"חופשי" ובין "ללא גירויים".

פינת הבית, פינת בית הבובות, פינת שולחן המכוניות, פנית הפלסטלינה, ופינת הרכבות הגלגלים – הם רק אולי חמישית ממה שיש לעשות בתוך המבנה.

 






פינת הבלוקים לבניה היא פינה החביבה על הילדים הגדולים יותר.

 

לא תמיד בגלל הבלוקים.

 

אבל אם ילד רוצה שיצירה מוצלחת במיוחד שלו תישמר, מותר לשים שלט "לא לגעת".

 




אבל האפרוחית רצתה לשחק ב:"מזכירה".  איך משחקים?  עונים לטלפונים ועושים פרצוף מעונה.

 

 

האפרוחית לא ביזבזה יותר מדי זמן בפנים, כי הרי בחוץ יש את פריחת עץ הלהבה, וחשוב מזה – דליים הפוכים, מקפצות, אופניים, וקורקינט (איך לעזאזל אומרים קורקינט בעברית?  ותודה לאקדמיה שמתאמצת לספק לי מילים בעברית....)

 

מה שהכי מדהים בגן הזה הוא התנהגות הילדים.  עוד לא ראיתי ילדים צועקים, מכים, רבים, דוחפים.  

הם עומדים בתור בשקט ומחכים כל אחד לתורו.

הם מבקשים רשות זה מזה להשתמש בצעצועים.  ישבתי עם האפרוחית לעבוד בפינת הפלססטלינה, וכמעט נפלתי מהכסא כשבת חמש אחת אמרה לה:

when you're finished with that, can I have it please?

 

והכי הכי חשוב, מותר להביא את האחות הקטנה גם כן, שתתרשם ותתרגל גם היא לגן הזה, כי בהגיעה לגיל שלוש וקצת, גם היא תלך לשם.

 

 

נכתב על ידי קואלה בחומוס , 5/12/2012 07:57   בקטגוריות בתי, אמהות, מסעותינו בארץ הפלאות  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרספקטיבה


נסעתי לכנס בוולינגטון, ניו זילנד.  הייתי שם לבד במשך שבוע.  בלי אפרוחית, בלי אוזי.  
המלון שבחרתי היה זול יחסית, והיה במרחק של רבע שעה הליכה מהכנס, כדי שאחלץ עצמות לפני ואחרי יום שלם של ישיבה על כסא.
בפועל ישבתי רוב הזמן על הרצפה ועשיתי מתיחות, כי כאב לי.  ולא תמיד הלכתי הלוך או חזור - שכחתי שבניו זילנד יורד גשם לעיתים תכופות.

אבל נהניתי.  נהניתי להיות אני, ולא אמא של, ולא אישתו של.  נהניתי להקסים אנשים.  נהניתי לראות שאני מצליחה למשוך אלי אנשים, בעיקר נשים.  נהניתי להצליח.

וולינגטון מאד דומה לוולונגונג, אבל בעצם היא לא.
שתי הערים בערך באותו הגודל - קצת יותר מרבע מליון איש.
שתיהן במרחק של שעתיים מהעיר הגדולה הקרובה.
שתי הערים מוקפות חוף והרים.
שתי הערים חוו בדיוק את אותו מזג אוויר מעפן באותו הזמן.
אבל וולינגטון רכה יותר, נחמדה יותר, נעימה יותר.  
יש בה מגוון רחב של תרבויות בינלאומיות, שמבטאות את עצמן במסעדות קטנות ואותנטיות לאורך הרחובות הראשיים.  
יש בה בתים קטנים בסגנון ישן משופצים וצבועים בצבעים עליזים.  
יש בה אנשים שנחמדים אלי סתם ככה, ברחוב, בלי סיבה.  בכל פעם שאני יוצאת מוולנוגנונג אני נזכרת כמה נחמדים אנשים יכולים להיות בחלק הזה של העולם.  שלא כולם אנטיפתים, קרים, ומרוכזים בעצמם.  שלא כולם מתנהגים כאילו פשעתי להם בעצם קיומי.

חוץ ממזג האוויר, נהניתי מוולינגטון.  נהניתי מהקוטן שלה, מזה שיכולתי להסתובב ברגל במרכז ולהגיע לכל מקום שרציתי.  נהניתי מהחביבות של האנשים.  נהניתי מההיצע, ואפילו מהאוכל.  יחסית לניו-זילנד, היה מגוון, וגם היה לאוכל טעם.  בזכות זה שזו ניו זילנד, ידעתי שלא יהיה לי חריף מדי.

ביום האחרון הלכתי למוזיאון.  נהניתי לחשוב כמה האפרוחית ואוזי היו נהנים אילו הם היו איתי.  הכניסה היתה בחינם, והמוזיאון שם דגש על חוויה.  על מגע, על מישוש, על התנסות.  אוזי והאפרוחית היו בוודאי מגרים זה את זו להמשיך ולחקור עוד, לנסות עוד, לחוות עוד.  הוא היה נהנה מההנאה שלה.  היא היתה נדבקת בהתלהבות שלו.  התגעגעתי אליהם אפילו יותר מהרגיל.

אצלנו בוולונגונג אין בכלל מוזיאון.  
ואם יש, אז הוא קטן.  ובתשלום.  ובטח אסור לגעת שם בכלום.

ועוד לא דיברתי על היחס לילידים.  
בוולינגטון, המאורים הם כמעט פרות קדושות.  חלקים שלמים מהמוזיאון מוקדשים להם. הם היו המופע הפותח של הכנס עצמו.  יש שלטים עם מילים והסברים במאורית.
אבל את האבוריג'ינים שלנו קשה למצוא כחלק מהמרקם היומיומי.  יש פה ושם כמה ציורים אבור'יג'יניים, ויש מרכזי סעד המיועדים להם, אבל הכל נפרד.  הם לא חלק מאיתנו, ואנחנו לא חלק מהם.

ביום האחרון גם מזג האוויר התבהר, ויכולתי להינות מוולניגטון באור השמש. 
ישבתי בשדה התעופה עם אראג' האיראני וחיכינו לטיסה שלנו.  
וולינגטון כל כך הרבה יותר מוצלחת מוולונגונג, אמרתי לו.  היא כל כך הרבה יותר נעימה, ומגוונת, ותרבותית.  לנו אין אפילו מוזיאון!  ואנחנו באותו הגודל.
אבל וולינגטון היא הבירה של ניו זילנד, אמר לי אראג'.

עייני נפקחו.  היא הבירה?  באמת?  שאלתי.  
אז אם ככה, היא לא כזאת מרשימה.


נכתב על ידי קואלה בחומוס , 22/12/2011 05:10   בקטגוריות מסעותינו בארץ הפלאות, מטה לחמי, כאן ביתי  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להיות חד-הורית


אני גדלתי במשפחה חד-הורית.
אמא שלי עשתה כמיטב יכולתה למלא את כל החוסרים, אבל מיטב-יכולתה לא היה משהו. חלק גדול מהחוסרים היא לא יכלה למלא, וחלק היא פשוט ייצרה מתוקף היותה מי שהיא.
האפרוחית שלי, לעומת זאת, גרה במשפחה גרעינית מודרנית. יש לה אמא (אני), אבא (אוזי), אחות גדולה בבית (הקטנה) ואחות גדולה בחוץ (הגדולה). יש לה סבתא (חמתי) ויש לה את ברברה, המטפלת ששווה את משקלה בזהב טהור. עול הטיפול בה מתחלק בין כולנו, על מי יותר ועל מי פחות. 
אבל מדי פעם אני נקראת אל הדגל, והופכת להיות המטפלת הראשית של האפרוחית, ומה אני אגיד לכם, התענוג מפוקפק הוא.
זו פיתחה לה לאחרונה, לפי מיטב התכתיבים ההתפתחותיים, נטיה לסרב, לרגון, להתנגד, ולפרוץ בבכי וצעקות מזוייפים - אך באותה מידה, מעצבנים.
לכל אחד יש שיטות משלו להתמודד עם האפרוחית.
אוזי הופך הכל לחוכא ואיטלולא. הקטנה סובלת בשקט. ברברה לא צריכה לעשות שום דבר מפני שהאפרוחית לעולם אינה מחציפה לה פנים, אבל כשהיא כן - מבט נוזף אחד שלה מחזיר את האפרוחית מיד לתלם.
אבל אני -
אני אמא, ולכן מנת הסבל שהיא מאכילה אותי עולה על זו של כולם יחד. ואני גם אמא נוקשה וקשוחה, ולכן המאבקים ביננו הם שכיחים.
לא רציתי ללכת בתלם האימהות שחוויתי אני, ולא רציתי להשתמש בכוח כדי להכניע את האפרוחית, אבל אני מודה שלעיתים לא ראיתי ברירה אחרת. מה שעבד לאורך זמן היה אסטרטגיה האזהרה. "אני סופרת עד שלוש. אם לא תעשי כך וכך, את הולכת לחדר שלך". אחרי כמה שהויות קולניות בחדר, האפרוחית למדה שאחרי "אחת" בא "שתיים" ואז "שלוש", ושמוטב גם להשלים את הספירה בעצמה וגם לעמוד בדרישות.
לפעמים זה לא עובד ואני צריכה להפעיל את האיום, מה שנגמר בבכי וצעקות. לפעמים גם של האפרוחית.
ניסיתי כמה פעמים את שיטת אוזי - להפוך הכל למשחק - אבל האפרוחית לא שיתפה פעולה, אוני התעצבנתי עוד יותר מאשר קודם, והחלטתי שעדיף שאפעל בשיטה שלי.
ואז, אוזי נסע לברזיל ואני נסעתי למלבורן.

זה שטאבולה עמדה להתחתן היה מאד משמח. זה שהיא עמדה להתחתן בדיוק כשאוזי נסע לכנס בברזיל היה הרבה פחות משמח.
כך מצאנו את עצמנו בשדה התעופה - אפרוחית אחת מקרצצת, חמתי, מלאה רצון טוב, ואני, החלטית ונוקשה, בדרך למלבורן.
חמתי השגיחה על האפרוחית כמה שיכלה עד שעלינו למטוס. משעלינו, הסתבר שכל נסיעותינו ברחבי העולם עוד בטרם מלאו לאפרוחית שישה חודשים עשו אותי אם-טיסות מנוסה. חמושה בצעצועים חדשים (וזולים) העסקתי את האפרוחית עד שנחתנו, וחיכינו לטאבולה וארוסה.

משבאו, האפרוחית עטתה על עצמה את פוזת הביישנית והקשה-להשגה. הפוזה הזו החזיקה מעמד בערך שלוש דקות, מפני שארוסה של טאבולה הוא גבר ולכן מיד המיס את ליבה של האפרוחית. גם אחיה של טאבולה, שהתארח אצלה, פעל את פעולתו. למרות שהאח עסק בענייניו והתעלם מהאפרוחית רוב הזמן, זו נפלה שדודה לרגליו למן הרגע הראשון - לדעתי בגלל דמיון מוחץ בינו לבין דליק ווליניץ שכיכב בוידאו האהוב עליה ביותר ("דיג-דיג-דוג", אלא מה).
לעומת מארחינו נדיבי-הלב ואוהבי הילדים, אני קיבלתי מנה גדושה של גיל שנתיים האיום. האפרוחית סירבה להתלבש, להתפשט, לשבת לאכול, לקום מהשולחן, לישון, להתרחץ, ולשכב בשקט בעת החלפת החיתול. המאבקים ביננו הלכו והסלימו, והעכירו את כל שגרת היום.
היו רגעים של חסד.
האפרוחית אימצה את העברית כשפה לשימוש יומיומי והתחילה מדברת בה.
בבוקר הראשון התעוררתי ושמעתי אותה במיטה שלה, מנהלת שיחת טלפון אותנטית לחלוטין עם ברברה, בה היא מתארת לה את כל קורות היום ואתמול.
ביקרנו חברה שיש לה שלושה חתולים, ואחרי שהיא רדפה אותם בכל הבית, היא באה אלי בפרצוף עצוב ונעלב, בלי להגיד מילה. היא רק הניעה ראש לאות "הן" כששאלתי אם החתול סרט אותה, וחיבקה אותי עד שעבר לה החשק לבכות.
היא הקסימה את כל נוסעי הרכבות בעיר.
הלכנו לבקר בחוות ליטוף והיה לנו כיף, ואחר כך ישבנו שתינו בבית קפה ואכלנו יחד ארוחת צהריים, בלי לכעוס ובלי לריב.
היא צחקה בלי סוף עם בחורי הבית: אבא, אח וארוסה של טאבולה. 
היא אפילו היתה נחמדה אל טאבולה עצמה.
אבל כל הכעס הזה עלה לי על העצבים.
יומיים לפני הסוף עלה לי רעיון. 
מוקד החיכוך הראשוני שלנו היה החלפת החיתולים.
בהיעדר שולחן החתלה, החלפתי לה על המזרון שעליו ישנתי.  וזה, כך שמתי לב, נתן לאפרוחית תחושת חופש אינסופי.  היא קמה ממשטח ההחתלה והתרוצצה בכל רחבי החדר, כשישבנה מרוח בקרם חתולים.  הקרם, למי שטרם התנסתה, הוא בצבע לבן ברור, ואינו יורד בשום כביסה.
לרוע המזל, המצעים שטאבולה הידרה בהם את המזרון היו בצבע ארגמן עמוק.
חשבתי לי, איך לרסן את תאוות השיטוט של האפרוחית בעת ההחתלה, והחלטתי לנסות להתשמש בשולחן הגיהוץ של טאבולה.
או יותר נכון של ארוסה (שלא זו בלבד שהוא ידע מהו שולחן גיהוץ, הוא מפליא לגהץ גם פריטים מבדים קטנוניים שמייצרים מהם שמלות של ילדות קטנות, אפילו בבוקר חתונתו).
וראה זה פלא.
שולחן הגיהוץ, על מימדיו הצרים ויציבותו הרעועה, הטיל על האפרוחית תחושת-ריסון כאפסר על זרבוביתו של סוס. היא שכבה פרקדן בצייתנות עד ייגמר הטקס, בלי לנטות ימינה או שמאלה.
וכל הדינאמיקה של היום השתנתה.
הכעס של דבר-ראשון-בבוקר פינה את מקומו להקלה. העלבון של האפרוחית פינה את מקומו להזדמנות להציק לדמוי-דליק שבבית ולארוס של טאבולה, שיכין לה חלב מוקצף.  המתח שלי פינה את מקומו להערכה של תכונות האפרוחית.
ולמרבה המזל, כל זה קרה עוד לפני יום החתונה, כך שיכלנו שתינו להינות בלב שלם מהיום המופלא הזה שבו טאבולה וארוסה הבטיחו זה לזו, בפני כל המוזמנים, שיאהבו ויכבדו וידאגו זה לזו עד יום מותם.

טאבולה זו היא התגלמות הפתגם "מים שקטים חודרים עמוק".  בשלווה שכמותה לא ראיתי, בטח לא טרם חתונה, היא בישלה מעדנים מופלאים במשך כשבוע.  השיאים שלי הם סלט מנגו ירוק, שהוא סלט אזיאטי מגיר ריר ומפוצץ בטעמים של קפיר ליים, לימונית, ג'ינג'ר, ועוד מרעין בישין, וקבבוני הטלה, נוקדו בעשבי תיבול משובחים ונצרבו על הגריל משופדים על מקלות קינמון.
אבל היו עוד מנות על גבי מנות של אוכל מופלא, שהאורחים לא חדלו לזלול: סלט תפ"א שטאבולה גם הכינה את המיונז שלו, מטבלים משובחים שהעמידו בצל את כל האנטיפאסטי המסורתיים, סטייקים מוכנים לשלמות, ועוד כהנה. ואז, כשכבר כולנו עמדנו להתפוצץ מרוב אוכל משובח, טאבולה חשפה את הקינוחים: נגיסי שוקולד תפוז ממזריים, כדורי שוקולד בטחינה ממכרים, וריבועי קוקוס ושוקולד לבן מנוקדים בפיסטוקים ואוכמניות, שהיו כל כך טעימים, שחרגתי מכלל ה"אין מתוקים" שלי ונתתי גם לאפרוחית.
חוץ מלבשל, טאבולה עמדה בשלווה בפני אירוח מתמשך של קרובי משפחה (ושלי), הנחתה אותנו ברחבי העיר בעקבות מסעדות איזאטיות ואקזוטיות אחרות, ושבבוקר חתונה אמרה לי באדישות: "הספרית שלי מאחרת". במקום לחטוף התמוטטות עצבים, טאבולה ישבה לה בשקט והמתינה למאפרת שתסיים את מלאכתה.
וכל זה עוד מילא, אני אומרת לכל אלו מאיתנו שזכו להיות כלות ולא היו צריכות לוודא שהקייטרינג תקין.
טאבולה גם החליטה שהחתונה תהיה בפארק.
באביב.
במלבורן.
מלבורן זו, דעו לכם, היא עיר שיש לאקלים שלה מחלת נפש קשה, הידועה בכינויה "פסיכוזה".
אין לעונות שם שום משמעות. וגם לא לחלק היממה. אם בבוקר נראה לכם שקריר, זה לא אומר שלא תרצו למות מחום עד הצהריים. ואם בצהריים אתם מתבשלים קלות, זה לא אומר שלא תיספגו עד לשד עצמותיכם בגשם של אחר הצהריים. וגם הגשם לא אומר שלא תקפאו מקור עם ערב.
בקצרה, חברים, תחזית מזג האוויר של מלבורן היא הדרך היחידה לגרום לאסטרולוגים להיראות לא-רע.
טאבולה עקבה אחרי התחזיות בעניין רב, והן הבטיחו קור ורוח מחד, אבל היעדר גשם מאידך. ואכן, חצי שעה לפני טקס החתונה ירד מבול.
המבול המשיך עד חמש דקות לפני שהגענו אל הפארק.
ואז, כבמטה קסם, הפסיק והתייבש לו עד אחרי החתונה.
וטאבולה?
במשיכת כתף, בשיער מקסים ובאיפור מהמם, הנהיגה אותנו עד לפארק, שם העברנו אחר צהריים קסום על הדשא.

חזרתי הביתה להיות אם חד-הורית למשך עוד שבוע, עד שאוזי יחזור.  ואמנם זו היתה משימה מתישה מחד, אבל מאידך, נראה היה שהאפרוחית קיבלה את גורלה והיתה לנעימה יותר. את סוף השבוע, שהוא למעשה יומיים מתישים שבהם האפרוחית איתי כמעט כל היום (תודה לאל על מנוחת הצהריים), העברנו בשמחה בחוף הים. התחלנו להסתדר. עשינו קצת בונדינג. דיברנו עברית. היה לנו כיף.
ואז אוזי חזר.
ואיתו, חזרה האפרוחית להרגליה הישנים: התנגדויות, צרחות, מאבקים.
~אנחה~
אז עכשיו, מחד, יש לי הערכה כמה קשה היה לאמא שלי להתמודד איתי לבד.
ומאידך אני חושבת, היה בזה רווח סמוי שהיא לעולם לא תדע עליו ולא תודה בו.
כנראה שאני צריכה למצוא עכשיו דרך לבנות מחדש את הקשר הזה שהיה לנו, אפילו שעכשיו אבא פה.
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 30/10/2011 20:01   בקטגוריות מסעותינו בארץ הפלאות, בתי, בלוגיה הו בלוגיה, אמהות  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  קואלה בחומוס

בת: 47




21,826
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקואלה בחומוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קואלה בחומוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)