לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

קואלה בחומוס


מלטשת את המראַה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

11/2013

לא יאומן כי יסופר


הרבה זמן לא כתבתי.  יצאתי מהשיגרה ההיא של לכתוב ביום ראשון בערב, ואכן, כצפוי, ברגע שנשברה השגרה - הכל התחרבש.
אבל הנה אני חוזרת שוב.

אוזי
אני חושבת שהאהבה שלי לאוזי קרתה בניגוד לשיפוט דעתי.  הלב שלי רצה אותו, הגוף שלי רצה אותו, ולא היה מה לדבר איתם בהגיון.  את רוב השנתיים הראשונות שלנו יחד ביליתי בלכעוס עליו על שהוא לא מישהו אחר.  אבל לאט-לאט אני מגלה את היכולות שלו ולאט-לאט לומדת להעריך אותן.

השבוע נפלה עלי ההכרה שהאמהות היתה לי קשה מאד בהתחלה.
שנכנסתי עם יהלי שלי למאבקי כוח כל הזמן (וגם עכשיו אני לא תמיד מצליחה להמנע מהם), שכעסתי עליה הרבה, שהייתי לחוצה וחרדה וביקורתית.
ואוזי לקח פיקוד כשביקשתי, לקח אותה על עצמו כשביקשתי, שיחרר אותי מהעול שלה כשביקשתי.
עד שהייתי מוכנה לקחת יותר על עצמי.
השבוע הרגשתי בכל מאודי הכרת-תודה לו על שהוא איפשר לי לצמוח לתוך האמהוּת שלי בהדרגה. 
וכל זה בעודו עובד במשרה מלאה,  מבשל לכל המשפחה, מתקן ובונה בבית, עוקב ומטפל בחשבונות, ומארגן לנו את כל הנסיעות והחופשות.
השבוע סוף סוף נפל לי האסימון כמה הוא חשוב לי בתור אמא.

פרגולה
סוף סוף, אחרי שנתיים (!!!) או יותר, הפרגולה שלנו גמורה ומאושרת לשימוש עצמי על ידי המועצה המקומית.  כפיים!

האמא שלי
אתמול היתה לי שיחת טלפון עם אמא שלי.  היא היתה מדהימה.  מה שהיה מדהים בשיחה הזו הוא שהיא היתה שיחה נורמלית.  שיחה נורמלית שאפשר לצפות בין אמא לבת.
אמא שלי עדיין לא נורמלית, ולא סביר שהיא אי פעם תהיה, אבל הקשר ביננו הצליח להתייצב על פסים נורמליים.
מי היה מאמין?!
דיברנו על האבא החורג שלי, זכרונו לברכה, ואמא שלי הציעה שכשאבוא לבקר נעלה לקברו יחד.  היא אמרה שהיא צריכה חנסוע לבקר ברוסיה, ורמזה שתשמח אם ניסע ביחד.
דברים כאלו נורמליים.  דברים שמעולם לא היו אצלנו.  דברים שלא יכולתי לדמיין.
אבל ככה זה.  דברים מתקדמים ומשתנים לטובה כל הזמן.

גיסי
בפעם האחרונה שסיפרתי כאן על גיסי, מצבו היה עדיין גרוע.  הוא היה מאני, שונא את כולם ומשוכנע בצדקתו ועוצמתו.
מאז המחלה עברה לשלב הבא של המחזור, והוא מלא יאוש ודכאון.  חמתי הזמינה אותו לארוחה המשפחתית הדו-שבועית, והוא התנצל בפני אוזי ובפני, דמע כמו מזרקה איטלקית, ונהג בענווה שלא היתה מביישת נזיר בודהיסטי מטיבט.
הצעתי ללוות אותו לביקור הבא שלו אצל הפסיכיאטר הציבורי, ולשמחתי הוא הסכים.  
נסענו לשם בנפרד, כי הוא רצה אחר כך ללכת לדבר עם אנשי האיגוד המקצועי.  אבל בחדר ההמתנה היתה לנו שיחה קצרה שבה הוא שאל על הדוקטורט שלי.  אנחנו מכירים כבר 6 שנים, וזו הפעם הראשונה שהוא שאל על העבודה שלי.
אצל הפסיכיאטר, שהיה הודי חביב, מקצועי וטוב-מזג, שתקתי במחצית הראשונה של הפגישה.  מדי פעם איששתי דבר כזה או אחר שהוא אמר, אבל בגדול נתתי לו לנהל את הפגישה.  ואז הפסיכיאטר שאל אותו אם היו לו אפיזודות של דכאון בעבר, וגיסי אמר שלא.
אז התערבתי.  אמרתי שהיא לא בטוחה מה מותר לי להגיד, וגיסי אמר שאני יכולה להגיד הכל.
אז שאלתי אם הוא זוכר איך הוא הרגיש לפני שהלך לגמילה בפעם הראשונה.  גם כי לא ידעתי כמה הוא זוכר, וגם כי לא רציתי לספר בעצמי, רציתי שהוא יספר.  בפעם ההיא, הוא דיבר על התאבדות, הבעית את חמתי, ואפילו הכין לעצמו לולאת-חנק.  אם זו לא אפיזודה של דכאון, אני לא יודעת מה כן.
אה, שכחתי מזה, הוא אמר.  הוא אישר לפסיכיאטר שזו היתה תקופה קשה של כשבוע, אבל לא פירט.
ועם החברה הקודמת שלך, שאלתי אותו, היו דברים דומים?
גיסי, שכבר אסף את עצמו, התחיל שוב לדלוף.  אם את רוצה ללכת כל כך אחורה... הוא אמר.
היו עוד כמה אירועים שהזכרתי לו, בהקשרים אחרים - ההיסטוריה שלו עם החוק, היסטוריה רפואית ומשפחתית.  דברים כאלו.
עושה רושם שגיסתך יודעת עליו יותר ממה שאתה יודע על עצמך, צחק הפסיכיאטר.
גיסי הסכים - זה מדהים, והיא רק איתנו חמש או שש שנים.
אני מקדישה לכולכם הרבה תשומת לב, אמרתי לו.  כולכם מאד חשובים לי.

הפיסיכאטר בעיקר הדגיש כמה חשוב לו לקחת את התרופות שלו במינון הנכון, ואמר שהוא רוצה לראות אותו שוב בעוד חודש.

הוא כן סיפק לנו אתנחתא קומית, כששאל את גיסי מה מקומו בסדר הלידה המשפחתי.  גיסי אמר שיש לו אח ואחות.
אח קטן ואחות קטנה?  שאל הפסיכיאטר.
אח גדול ואחות גדולה, ענה גיסי.
אבל חשבתי שאמרת שזו... גיסתך...  התבלבל הפסיכיאטר.

לקח לי כמה שניות להבין את מקור הבילבול.
I am the younger wife of the older brother
הסברתי לו.
הפסיכיאטר מיהר להתנצל על שהפגין הפתעה.

יצאנו משם וגיסי עדיין התקשה לקבל את האבחנה.  איך זה שארבעים וארבע שנים אני בסדר, ופתאום אני ביפולארי?  הוא לא הפסיק לשאול.
היית תחת השפעת אלכוהול בשלושים שהשנים האחרונות, אמרתי לו.  מי יודע מה כל האלכוהול הזה הסתיר מתחתיו.
אבל מה זה חשוב איך הם קוראים לזה?  שאלתי אותו.  מה שחשוב זה שעכשיו אתה בדרך להחלמה.  הם צריכים את השם הזה כדי לדעת איך לעזור לך.
תראה, אמרתי לו.  הכל יסתדר לטובה.  אני יודעת שקשה לך להאמין בזה, כי כשנמצאים בתוך התהליך קשה לראות את הסוף שלו. אבל אני אספר לך את סיפור הקושי הגדול שלי.
כשיהלי נולדה, עבדתי עם שני מנחים מהגיהנום.  הם התעקשו שאחזור למשרה מלאה כשהיא היתה בת 3 חודשים.  
לא האמנתי לגודל האכזריות.  הנקתי אותה, בקושי ישנתי, לא היו מקומות פנויים בגן הילדים - והם התעקשו.  
התחננתי שיוותרו לי.  שיתנו לי רק שלושה חודשים בחצי משרה, כדי שאוכל להניק אותה, לעבוד מהבית, עד שיתפנה מקום בגן.  אבל הם לא ויתרו.  הקשו ליבם ואמרו - או משרה מלאה, או שנפסיק לך את המלגה.  זה הכל.
בכיתי ימים שלמים.  לא ידעתי מה לעשות. 
סיפרתי לכל העולם מה שקורה לי.  לכל חברה, לכל מכרה.  ואז חברה אחת הציגה בפני את ברברה.
והרי ברברה שווה את משקלה בזהב.  היא שווה עשרה גני-ילדים.  היא חלק מהמשפחה.  אני לא רואה את החיים שלנו בלעדיה.
אבל אילו המנחים שלי נתנו לי את מבוקשי, ויהלי היתה הולכת לגן, לעולם לא הייתי פוגשת את ברברה!
אז, באותם ימים של קושי, לא יכולתי לראות איך הכל מסתדר לטובתי.  אבל כך היה.
גיסי התחייך.
יש לך זוית נהדרת על דברים, הוא אמר.  את צריכה להיות שם בשטח.
זה השטח, אמרתי לו.  לעזור לבני המשפחה שלי להיות יותר מאושרים - זה השטח.  מה יותר חשוב מזה?

לראשונה בחייו, גיסי יצר קשר עם פסיכולוגית.  
לאן הדרך הזו תוביל אותו - אנחנו עוד לא יודעים.  אבל זו דרך שונה מכל מה שהוא הכיר עד כה.

אחיינית
האחיינית של אוזי בהריון.  חודש שני.
מזל טוב.

אוטוטו קריסמס.  הכל מלא מסיבות ומפגשים וחגיגות, אבל אני מקפידה לשמור על סופי השבוע שלנו לפחות קצת פנויים.

נכתב על ידי קואלה בחומוס , 19/11/2013 11:06  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפוגה


סוף השבוע שעבר היה מזעזע.  הוא היה עמוס מעל לכל שיעור, ויצאתי ממנו בשן ועין, חולה ומותשת, ועם הבנה חד-משמעית שאני חייבת להוריד הילוך, כי אחרת אתרסק אל הקיר.

שריפה, אחים, שריפה
שריפות זה הפיגועים של אוסטרליה.  
מדי קיץ מחוז כזה או אחר סובל מבצורת (לרוב זה אותו מחוז שניזוק משיטפון לפני כמה שנים), ועולה בלהבות.  
כולם נכנסים להיסטריה רבתי, ומגייסים את שירותי החירום והכבאים והצבא וכל מי שיודע לעלות על מדים לעזרה.  אחר כך העיתונות מוצפת תמונות זוועה של דובונים מפוחמים ובעלי בתים שמגינים על צריף רעוע, ממשיכים בקריאות לתרומות לאירגוני צדקה כאלה ואחרים, ובסוף מוסיפים לנו מס שמממן עזרה לאלו שאיבדו את ביתם, שמראש נבנה באמצע הבוש המועד לפורענות.
הבית שלי, למשל, מופרד מהבוש באמצעות שורה אחת דלילה של בתים, ככה שיום יבוא והתיאור הציניקני הזה שלי יחזור לנשוך אותי באחורי.  ואכן, בשבוע הקודם, שריפות הענק במחוזותינו הזניקו את הנושא הזה לתודעה שלי.  העיירה שלנו התאפפה בענן אביך של עשן למשך מעל שבוע.  אור השמש נראה כתום, ונמנעתי מלתלות כביסה כדי לא להרגיש שיש לי יום-יום חג, והחג הוא ל"ג בעומר.
אז כן.  אחד מחברינו הוא כבאי, והוא אמר שהבוש שליד הבית נוטה לעלות באש מדי חמישה עשורים, וכבר עברו שישה של שקט, אז אנחנו על זמן שאול.
מוטב היה אילו ארזתי לנו תיק חירום ובו מסמכים חשובים ואלבומים, אבל אני עצלה מדי, עסוקה מדי, ונוטה מדי להאמין שההתראה לאסון תגיע מבעוד מועד.

מפאת פחד השריפות, רבים וטובים שאלו לשלומי.  אפילו אמא שלי, שבניגוד לרוב האמהות, משקיעה את מירב מאמציה בלהתעלם ממני, יצרה קשר.  היתה לנו שיחה טובה יחסית, ובסופה אמא שלי עשתה צעד אמיץ ושאלה אם יש לנו תוכניות לבקר בישראל בקרוב.  
אל יקל הדבר בעינכם - לרמוז שיש לי משהו שהיא רוצה זה דבר שאמא שלי חוששת ממנו מאד, והועבדה שהיא עשתה את זה מעידה על צעד קטן לאדם אבל צעד גדול לאישה.
דווקא שמחתי לשמוע את זה.  אני יודעת שזה מובן מאליו לאדם השפוי, אבל לפעמים אני מאבדת אמונה שבתוך המחלה הזו כלואה גם אישה שיש לה רגשות וכמיהה של אדם נורמלי.

מחלות נפש
גיסי יצא מאשפוז, אבל כמו שכבר גילינו במקרה הקודם, שיחרור מאשפוז אין פירושו החלמה.  
המאבק שיוצא מכאן הוא לא שלי, אלא של חמתי, שיש לה מערכת יחסים של תלות-הדדית עם קטון בניה.  למרות הקושי האדיר, היא עומדת בפרץ, ונמנעה מלהיפגש איתו.  
מדהים לראות איך אישה בשנות ה-70 לחייה עדיין עושה עבודה, עדיין גדלה, עדיין לומדת.
הלוואי וגם אני אעיז כמוה להשתנות גם בגילה.

כיון שכך, יהלי התעקשה לישון אצל חמתי ביום שישי בערב, מה שנתן לאוזי ולי לילה שקט עם נעמה בלבד.  מדהים כמה הבדל עושה רק ילד אחד פחות.
אני ניצלתי את השקט ונסעתי לבקר את חברתי נגה, שם היתה לנו שיחה עמוקה מלב אל לב. וזו היתה יריית הפתיחה של סוף השבוע המטורף שלי.
למרחת עם שחר נסעתי לאסוף את יהלי מחמתי, ויחד נסענו לבקר חברה מסידני.  החברה נשואה לגבר שהיא אוהבת מאד, ויש להם ארבעה (!!!) בנים בגילאים שונים, בית מהמם עם בריכה, ושפע של חברים, אבל הקשר שלהם רווי קשיים.  נסעתי כדי לעודד אותה ולתמוך בה, ואחרי שיחה כנה ופתוחה מצידה אמרתי לה באהבה גדולה ובלב שלם שהם צריכים עזרה מקצועית, ודחוף.
כי מחלות נפש זה לא עניין לחובבנים.
והכל היה נגמר בשלום אלמלא יהלי התעקשה להכנס לבריכה, ואני לא התעקשתי שתחליף בגדים אחרי שיצאה, וככה יצא לי שהיא התקררה.

סופשבוע פרוע
וכאילו לא מספיק שיהלי התקררה, אחרי הנסיעה הזו ואחרי מנוחת צהריים לא ארוכה, נסענו למסיבת יומולדת 60 של חבר, שהיתה בחוץ, והיה קר יותר משחשבנו.  נשארנו מאוחר מכפי שחשבנו, ואז כבר כולנו התקררנו.
במסיבה פגשנו זוג אחד שמצא חן בעיננו מאד, ואנחנו מקווים שנהיה חברים למרות שאין להם ילדים.
משם מיהרנו להצגה "קומדיה של טעויות" (עיבוד לשייקספיר) עם חברינו ג'יל וגרהאם, שם נקרענו מצחוק.
חזרנו הביתה עייפים אך מותשים ונפלנו לישון.
למחרת, תיכננו לנסוע יחד כולנו לסידני, כי חברה ואני היינו אמורות להשתתף בסדנה. 
אלא מאי, יהלי הפגינה חום קל, ונעמה דלפה כמו קבינט פוליטי.  הצבעתי באוזני אוזי על הקשים האלו ואוזי הסכים להישאר בבית ולהשגיח על הבנות.
אני התחלתי להתלבש ולהתכונן,  בצורה הכי יעילה שיש: לחטוף התקפי פאניקה מהמחשבה לנהוג בסידני.  שתבינו, אני נוהגת בעיר קטנה עם תרבות נהיגה מנומסת וסבלנית מאד.  סידני יותר דומה לנהיגה בתל-אביב. ודי לחכימא.
בעשר הדקות הראשונות להתכוננותי נתקפתי לא רק פאניקה, אלא גם רגשי אשם ונחיתות אדירים.  אוזי התנהל עם הבנות בצורה כל כך הרבה יותר אוהבת, חמה, ידידותית, ומשחקית ממני.  מיד כיהיתי בעצמי על שאני אמא נרגנת ונוקשה.  הודעתי לאוזי שהוא אבא נהדר והרבה יותר טוב ממני כהורה, והמשכתי להתכונן.
אחרי עשר דקות, אוזי ניגש אלי.  "זוכרת שאמרת לי שנאי עושה עבודה טובה?" הוא שאל, "אז נגמר לי הסוס.".
ואז הבנתי שאני לא משתפת פעולה עם הבנות כי כבר למדתי שזה מרתון ושאני צריכה לשמור את כוחותי.
נסעתי בכל זאת.  אוזי הבטיח שיהיה בסדר. 
אפילו שעצרתי לתדלק בדרך, הגעתי חמש דקות מוקדם מהצפוי, ואף מצאתי חניה.
התיישבתי לי בסדנה ואז החברה סימסה לי שהיא לא מגיעה.
התעצבנתי עמוקות.  הרי נטשתי שתי ילדות חולות ובעל מבועת לבד, צלחתי את רחובות סידני המאיימים, והכל כדי לארח חברה לחברה, ובסוף היא לא באה!  הזכרתי לעצמי שיש יתרונות לכל דבר, ושאולי ייקח זמן לראות אותם, אבל עדיין הייתי עצבנית.
ואז, פגשתי מישהי שגדלה בעיירה שלי, ועומדת לעבור לשם בעוד חודשיים.  היה לנו כיף מאד לדבר ומאד שמחנו להיפגש.  פגשתי עוד כמה אנשים שאילולא הייתי לבד, לא הייתי פוגשת.
אז סלחתי.
חזרתי הביתה ואוזי נפל על צווארי.  "חזרת! תודה לאל!  חזרת!!!" הוא אמר.  הוא היה נרגן כלפי הבנות והתפרץ על יהלי שדיברה בלי סוף (אין לי מושג ממי היא ירשה את זה, נשבעת), בדיוק כפי שאני עושה אחרי יום שלם עם הבנות.
אז נרגעתי.
כי כמו שקתרינה כתבה לי, זה לא שאנחנו אמהות לא טובות, אלא זה שהזמן שלנו עם הילדים תובעני מאד ואנחנו מותשות.

אבל סוף השבוע עוד לא נגמר.  הו לא.
היתה לפנינו עוד מסיבת הלוואין אצל ג'יל, עם כל חבריה.  זו קבוצה של אנשים שלכאורה מאד נחמדה ומנומסת ,אבל בפועל הם לרוב עסוקים בעצמם ואין לא מקום למישהו חדש.  אני תמיד מרגישה איתם אאוטסיידרית, ואולי גם תחת ביקורת.
הפעם דווקא מצאתי כמה אמהות שנהניתי לדבר איתן.  ואפילו ניהלתי שיחה מאד מוצלחת עם אחד מהאבות, שהוא בדרך כלל מאד יהיר ומתנשא.  אולי זה שהוא היה קצת בגילופין עזר.
יהלי נהנתה מכל רגע, וזה בעצם כל מה שחשוב כאן.

סוף השבוע נגמר, ושמחתי לחזור לשגרת השבוע הרגועה שלי, אבל ביום שני בערב אירחנו את המשפחה של אוזי לארוחת ערב.
היה נחמד להיפגש עם הבנות.  האחיינית שלו נעלבה מפני שעשינו תוכניות של המשפחה הגרעינית בבלד (כלומר, מייקל, הבנות, ואנחנו, ואמא שלו), וגם מפני שהוצאתי את התמונות המשפחתיות לחלוקה.  היא הרגישה בחוץ, ואני מאד מבינה איך היא הרגישה כי אני הרגשתי כך רוב חיי.
הצטערתי שהוצאתי את התמונות כשהיא עוד היתה שם, כי היא ממילא עמדה ללכת.
ומצד שני, הלקח שלמדתי בחיי הקצרים הוא,
שדם סמיך ממים,
והיום-יום סמיך מדם.
מי שרוצה להיכלל במשפחה, אם לא נולד לתוכה, עליו להתאמץ.  לא להיות צבוע או להתחנף, אבל כן ליצור ערך, ליצור רגשות חיוביים, ו"לעבוד" לטובת אלו שכן בתוך המשפחה.
ואולי ייטיב עמה ללמוד את הלקח הזה מוקדם יותר בחייה מאשר אני.

התמונות יצאו נהדרות.  תראו לבד.





סוף השבוע הקרוב מכיל הרבה פחות אירועים (רק מסיבת יומולדת אחת), ובתקווה אפילו שנצ בשבילי.
שבת שלום!
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 1/11/2013 10:38   בקטגוריות להיות יותר טובה, משפחה מורכבת, אמהות  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  קואלה בחומוס

בת: 47




21,826
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקואלה בחומוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קואלה בחומוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)