-
הרבה מכם (וגם אחרים) איחלו לי לידה קלה. אני יודעת שהמאחלים מתכוונים לטוב. אבל הלידה שלנו, שלא ממש עונה להגדרה "קלה" , השאירה אותי בספק. האם טוב לאחל לידה קלה? האם בכלל מוטב להמנע מקשיים? או שמה הקשיים האלו של חיינו הם אלו שבונים אותנו, שמאתגרים אותנו, שמעודדים אותנו לצמוח ולהתפתח?
היו לנו הרבה התחלות. צירים, כאבים, כל מני עניינים, הכל הלך לאט-לאט. התמודדתי עם כל ציר בניענוע האגן, נשימות, ליטופים של אוזי.שילה, המיילדת שלי, המשיכה לעודד אותי ולנחם אותי, שהתחלות איטיות הן עדיפות. הם מאפשרות מנוחה, שיקום, וחידוש אנרגיות.
לילה אחד היא בילתה איתי בבית, אבל לא היתה התקדמות.
ביום חמישי הזעקתי אותה עם כאבים וצירים. והיא עשתה לי בדיקה פנימית.
משום-מה שילה שמה דגש חזק על הימנעות מבדיקות פנימיות. לי אישית לא אכפת. זה לא כואב (בטח לא בהשוואה ללידה...) וזה נותן תמונת מצב.
תמונת המצב היתה - פתיחה של 3 סנטימטר, וצוואר רחם משוטח לחלוטין.
זה נהדר, עודדה אותי שילה, כל מה שנשאר לך זה להמשיך להיפתח. תמשיכי עם החיים כרגיל. תתעלמי מהצירים כמה שאת יכולה, עד שלא תוכלי להתעלם מהם יותר. ואז תתקשרי אלי.
בחצות לא יכולתי להתעלם יותר. הספקתי לסגור הרבה קצוות ולארוז תיק, הספקתי לישון איזו שעה, ולא יכולתי יותר להתעלם מהכאבים. רציתי להיכנס לבריכת הלידה ששילה הבטיחה לי, אבל שילה אמרה שלא נכנסים לשם עם פתיחה של פחות מחמישה סנטימטרים.
הערתי את אוזי וביקשתי שיקרא לשילה. התזמון של התינוקת הזו מעפן, הוא קונן. זה הלילה השני או השלישי שקמתי בו בגלל כאבי צירים.
שילה באה ובדקה אותי שוב. הפתיחה היא של שישה סנטימטרים. התמלאתי שמחה. נכנסתי לבריכה הענקית שמילאה את חדר האמבטיה שלנו, ואוזי מילא אותה במים חמים שזרמו לי על הגב והעבירו אותי ממצב של כאב למצב של אופוריה.
שלחתי את אוזי לישון - שיחליף כוחות ויתרענן. שכבתי בבריכה והרגשתי כמו מליון דולר. הכאבים נמוגו. למה לא כולם עושים את זה? שאלתי את שילה. גם לא כואב לי, גם הצירים ממשיכים, הפתיחה בטח מתקדמת, גם אין תופעות לוואי. מה יש לאנשים?
שילה ניסתה להתעלם ממני, כי לפי הסקאלה שלה, יולדת פטפטנית ומלאת שמחת-חיים היא לא יולדת שמתקדמת. אחרי כמה שעות היא ביקשה ממני לצאת ובדקה אותי פנימית שוב.
חששותיה אומתו. לא היתה לנו שום התקדמות, היא אמרה. את עדיין בשישה סנטימטרים. את צריכה לצאת מהאמבטיה, לשכב קצת ולנוח, ולתת לצירים להיבנות. או בקיצור, חשבתי לי, אין ארוחת-חינם. בשביל לידה צריך לסבול וזהו זה.
אז שכבתי על הצד בסלון, וחיכיתי לצירים שייבנו. אני לא יודעת איך, אבל כנראה שישנתי עם הצירים האלו. ואז פתאום נהיה לי קר, וכואב, ורועד. שמחת החיים שלי נמוגה. הכאב גבר, וכדי לשרוד אותו חשבתי על האפרוחית. דמיינתי אותה מחייכת. רצה, צוחקת, קוראת לי, מושיטה אלי ידיים.
מה קורה לי, שאלתי את שילה. למה אני רועדת. ואיפה אוזי.
את במעבר, אמרה לי שילה בשמחה. אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל לדחוף.
הפעם היא לא בדקה אותי, וזה היה חבל. היא שלחה אותי לדחוף. ישבתי על האסלה והתחלתי לדחוף בכוח. לא עם הצירים. בהדרגה זה הפך כואב יותר. שמתי שתי אצבעות הפנים והרגשתי את הראש - מן כיפה חלקה ועגולה כמו ביצה. שמחתי. זה היה כל כך קרוב - אולי שני סנטימטר מהפתח. בקטנה, נכון?
אני לא יודעת כמה זמן דחפתי. אולי שעתיים. השמיים התחילו להתבהר. האפרוחית עמדה להתעורר, ואוזי התקשר לאמא שלו כדי שתקדים ותבוא לטפל בה בעוד אנחנו יולדים. ואז הגיע מנקה המזרונים לנקות את המזרן שלנו, שנוגע בעובש. וכל הרעש והאנשים וההמולה... ואני בשירותים, דוחפת ולא מרגישה שום התקדמות.
אני רוצה לבדוק אותך, אמרה שילה. נכנסנו לחדר של הקטנה של אוזי (מעכשיו נקרא לה האחות, כי זה תחום לימודיה). היא בדקה אותי ואני הייתי בכאבים עצומים.
אוקיי, אמרה בקול ענייני. ראשית, את מאד נפוחה ומשהו לא בסדר. שנית, את לא פתוחה לגמרי. את רק בשמונה סנטימטרים. את דחפת דרך צוואר הרחם. שלישית, התינוקת הסתובבה, והיא עכשיו במנח אחורי. אז יש לנו כמה אפשרויות: לחכות עוד קצת, או ללכת לבית החולים.
בואי נלך לבית החולים, אמר אוזי מיד. כבר עבר מספיק זמן, אין התקדמות, ואני דואג.
בסדר, אמרתי. בשלב הזה דיברתי בהברות כמה שיותר קצרות ובכמה שפחות מילים.
ובראש חשבתי - נלך לבית החולים. אני אקבל אפידורל. זה יפסיק את הכאבים. ומשם לקיסרי. אני לעולם לא אחווה לידה אמיתית. זה היה טיפשי לנסות. אני לא בנויה לזה. אני זקנה מדי. ניסיתי, חוויתי, תודה. עכשיו לשולחן הניתוחים בבקשה.
לכל מי ששאל אותי אם אני לא פוחדת לעבור לידת בית, עניתי - אני גרה כל כך קרוב לבית החולים, שזה בכלל לא עניין. ייקח לי אותו זמן לנסוע לבית החולים, או לרדת במעלית ממחלקת היולדות לחדר הניתוח.
זו היתה תשובה מצויינת בתיאוריה.
במציאות, לנסוע באוטו אפילו חמש דקות עם צירים מלאים ופתיחה של שמונה סנטימטר - זה לא ממש דומה ללשכב על מיטת בית חולים, עם סמים במערכת, בדרך לחדר ניתוח.
במציאות, חמש דקות נסיעה בזמן רגיל הן לא מייצגות את משך הנסיעה בעשר בבוקר של יום שישי.
במציאות, כשהרמזור של צומת בית החולים כושל מפעול דווקא ביום שאת נוסעת אליו ללדת, בית החולים לא נראה כל כך קרוב.
במציאות, גם ככה קשה למצוא חניה בבית החולים. ואם יש חניה במרחק של מאתיים מטר מהכניסה, זה נחשב טוב ביום רגיל. כשאת יולדת, מאתיים מטר זה לא מאד קרוב.
ישבתי באוטו ונהמתי את הצירים.
יצאתי מהאוטו והלכתי מהחניה המוצלחת אל העמוד הקרוב, כדי לאחוז בו במשך הציר הבא. משם גררתי את עצמי אל המעלית, אל מחלקת היולדות, ונשענתי על הדלפק בעוד האחות מסבירה לנו שהיום עמוס במיוחד. כל חדרי הלידה תפוסים, ויש לנו שני זירוזים שמחכים בבית.
חוץ מחדר אחד - חדר מספר שש שמור לכם.
(שש הוא מספר המזל רע שלי. אבל אני הרי לא מאמינה באמונות תפלות יותר).
נכנסנו לחדר שש, והמיילדת שלי הציגה את עצמה. שלום, אני לינדה, היא אמרה בחיוך מתוק, קוקו בלונדיני ועיניים כחולות יפהפיות.
אפידורל, אמרתי לה.
אני לא אפידורל, נעלבה לינדה. אני לינדה... אבל אולי מוטב שאדבר עם שילה.
לידה ארוכה, אמרה שילה. עשר שעות. התינקת במנח אחורי. והיא רוצה אפידורל.
אוקיי, אמרה לינדה. אני יכולה לעשות לך בדיקה פנימית?
תני לי אפידורל, אמרתי לה, ואז תעשי לי מה שאת רוצה.
לינדה קיבלה את הדין, אבל חזרה אחרי כמה דקות. המרדים לא מוכן לתת לך אפידורל בלי בדיקה פנימית, היא הסיברה לי מה שיכולתי לדעת בעצמי, אם הייתי במצב שפוי.
אז שכבתי על הגב בשביל הפנימית המטופשת הזו. לינדה בדקה ואמרה -
את הפתיחה מלאה. צוואר הרחם שלך איננו. אין מה לתת לך אפידורל.
סעמק.
שוב שלחו אותי לדחוף. שוב ניסיתי, ושוב שום דבר לא קרה.
הגיע הזמן לקרוא לרופא, אמרה לי שילה.רוברט במשמרת היום והוא נהדר.
ממש לא היה אכפת לי מי במשמרת ואיך הוא. רציתי את הקיסרי שלי.
במקום רוברט, נכנסה גברת הודית למראה. היא בדקה אותי את הבדיקה הפנימית הכי מכאיבה שעברתי בחיים, ושאגתי עליה מכאבים.
היא השמיעה כמה הצהרות מבעיתות: שהרסתי קיר כזה או אחר, מחצתי ממברנה כזו או אחרת, ובאופן כללי יצרה את הרושם שאני שבר כלי שעומד למות בכל רגע.
מה האפשרויות? שינתה שילה נושא.
לידת ואקום, אמרה הרופאה, או קיסרי.
קיסרי, אמרתי.
תקשיבי, אמרה לי שילה, אני מבינה שאת עייפה וכואבת, אבל...
אני רוצה קיסרי! שאגתי על שילה.
כן, כן, את רוצה קיסרי, אבל לידת ואקום תהיה מהירה וקצרה. זה רק עשר דקות. אפשר לעשות את זה בחדר הניתוח, ואם זה לא ילך, מיד יעבירו אותך לקיסרי, שידלה שילה.
לא היה לי כוח להתווכח. בסדר, אמרתי לה.
בסדר, אמרה שילה. תזמינו לה את חדר הניתוח.
הקיסרי זה לא פשוט, הזהירה הרופאה. התינוקת כבר כל כך למטה, שנצטרך לדחוף אותה חזרה למעלה.
כמו חדרי הלידה, גם חדרי הניתוח היו תפוסים. צריך לחכות.
שכבתי על הצד על המיטה ושאגתי מכאבים בכל ציר.
אל תדחפי, אל תדחפי, התחנן אוזי.
היא לא יכולה, הסבירה לו שילה. זה כמו שיש לך קקי ענקי ואתה חייב להוציא אותו. היא חייבת לדחוף.
התחילו להכין את אוזי לחדר הניתוח. כובע טיפשי, בגדי ניתוח.
לא יתנו גם לך להיכנס, אמרה המיילדת לשילה. רק לאדם אחד מותר.
אז אולי כדאי שאלך? שאלה שילה.
אין בעיה, אמר לה אוזי. אני אתקשר אלייך כשהכל ייגמר.
משמרות המיילדות עמדו להתחלף. לחדר נכנסה דניס, מיילדת מבוגרת וקשוחה למראה.
היא נעמדה לצד מיטתי והקשיבה להסברים. לידה ארוכה. מנח אחורי. מחכים לחדר ניתוח.
היה לה קצת קשה לשמוע מעבר לכל השאגות שלי, שליוו כל ציר. שכבתי על הצד ודחפתי, והיא תפסה רגל אחת שלי והרימה אותה.
התינוקת הזאת כמעט בחוץ! היא אמרה. מה זה השטויות האלה, חדר ניתוח? אם את כבר דוחפת, אז תדחפי כמו שצריך! תשכבי על הגב, שימי ידיים מאחורי הירכיים, תשעיני רגל פה על מותן שלי, ותפסיקי לצרוח, היא פקדה. אתה, הצביעה על אוזי, לך תעמוד בצד השני, תן לה לשים לך רגל על המותן, וקדימה. אני לא דוחפת את התינוקת הזו חזרה פנימה!
וכך, בתנוחת הלא-תעשי-לעולם, על הגב, עם רגליים פסוקות, התחלתי לדחוף בשקט. בלי שאגות.
תשתמשי בציר, היא אמרה לי. ואל תפסיקי לדחוף. נשימה מהירה וקדימה לדחוף שוב.
הצלחתי להוציא שתי דחיפות מהציר שבא. יופי, יופי, עודדו אותי כולם - המיילדות ואוזי. את עושה עבודה טובה. תמשיכי.
הגיע עוד ציר. שתי דחיפות וחצי. יופי, יופי, אמרו כולם. תנסי להוציא יותר דחיפות מהציר הבא.
אני כבר רואה את הראש, אמר אוזי.
עוד שני צירים, והיא בחוץ, אמרה לי דניס. רק עוד שניים.
שניים? חשבתי לי. שניים אני יכולה.
ומשהו במיינד-סט שלי השתנה. מ-"תעזרו לי", מ-"זה כבר כל כך קרוב, למה זה לא פשוט קורה מעצמו?", מ-"קשה לי, כואב לי, אני רוצה שזה ייפסק" עברתי ל - "עוד קצת. אני יכולה. אני חזקה מספיק. זה בידיים שלי".
הגיע הציר ודחפתי. שלוש, כמעט ארבע דחיפות. הציר הפסיק לכאוב. הוא הפך להיות כלי מבורך. משהו שימושי, משהו מועיל. יופי, יופי, כולם אמרו. אני רואה את הראש, אמר אוזי, היא כמעט בחוץ.
הציר נגמר. הפסקה.
כולם מסתכלים בי.
אני מסתכלת בכולם.
נו? הם שואלים. יבוא עוד אחד?
אני לא עונה. בטח שיבוא. בנתיים צריך לנוח, להסדיר נשימה.
ההפסקה הכי ארוכה עד כה.
והנה הוא בא.
הציר המבורך מכולם.
שלוש דחיפות. ברביעית דניס פונה ממני והרגל שלי לא נשענת עליה. אני חובטת בה ביד ימין. תעזרי לי! תעזרי לי!!
היא תופסת לי את הערווה וממש מנופפת בה. "נו כבר! יש פה עוד מלא מקום!"
(מה את עושה, אישה משוגעת?! אני חושבת לי. זה הקרעים שהכי מפחידים אותי! ומצד שני, מאיפה כל המקום הזה?)
ואני דוחפת. מחכה לבעירה הנוראית שכולם הזהירו ממנה.
ויש תחושה קצת מעקצצת. וכולם אומרים לי תתנשפי! תתנשפי! ומלחיתים כמו כלבים, כדי להדגים לי.
אני מתנשפת יחד איתם.
ועדיין קצת מעקצץ.
ויש מן רווחה כזאת.
עוד קצת עיקצוץ.
ועוד רווחה.
והיא בחוץ. במנח קידמי. חבל הטבור כרוך לה פעמיים על הצוואר.
שמים אותה עלי.
היא פוקחת עיניים, מחפשת פיטמה.
אני הופכת באחת מלביאה פצועה, לסמרטוט מחוייך.
היא הגיעה. הקטנה שלי. הפרק הכי חדש בחיי.
כדאי שנבטל את חדר הניתוח, אומרת לינדה.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
