קואלה בחומוס

ג'ו-ג'ו ואחותו מימי הם חברים היהודים היחידים בני גילה של יהלי, והיא אוהבת אותם אהבת-נפש.  היא מדברת עליהם ואליהם בערך שמונים פעם ביום, היא עסוקה במחשבות עליהם ובתכנונים מפורטים של פעילויות שיפעלו יחדיו, היא מכינה להם מתנות וכרטיסי ברכה, היא מכנה בובות בשמם.

היא מאד אוהבת אותם.

השבוע התחדדה אצלי התחושה שקיננה אצלי כבר זמן-מה: יהלי לא יוצרת חברויות בקלות.  כולם אומרים שהיא עוד צעירה וזה טבעי, אבל היא קצת מזכירה לי אותי.  ואת הקשיים שלי.  

מימי היא החברה הכי טובה שלה.  יש לה עוד חברה טובה-טובה, שהיא השכנה ממול, שקטנה ממנה בשישה שבועות, ושהיא מכירה מיום היוולדה - ליטרלי.  יש לה עוד חברה, שהיא בעצם האחיינית שלה - הבת של הגדולה, והיתה לה חברות קצרה מאד עם ילדה בגן החדש, שהתעקשה על חברות בינהן, אבל מאז שהילדה פנתה לה לעיסוקיה ולילדים חדשים- יהלי משחקת בגן החדש לבד.

לא יוצרת חברויות חדשות.

הגננת, שהתייעצתי איתה, אמרה לי - היא ילדה מאושרת.  היא משחקת לבד, ונראה שטוב לה.  היא עסוקה בפרוייקטים שלה, וילדים אחרים פשוט לא משתלבים בזה.

אבל דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.  אף אחד לא מכיר את הילדה שלי יותר טוב ממני, ואף אחד לא מזהה את ציוני הדרך שעברתי אני בעצמי.

---

לפני כמה שבועות, עברתי תקופה קשה מאד עם ג'יל.  לא היינו חברות הרבה זמן, וכבר מההתחלה כאילו קיצרנו הליכים.  החלטנו שנהיה חברות טובות - שתי אמהות יהודיות יחידות ברדיוס של חמישים קילומטר - והסתפקנו בזה.  אבל אני לא יכולה להגיד שהכרנו מאד לעומק.  ברמה השטחית - ג'יל היתה סופר-נחמדה, השקיעה בילדות שלי זמן וכסף מעל ומעבר למה שציפיתי: קנתה להן מתנות יקרות, הכינה להן פעילויות, יזמה מפגשים איתנו, הודיעה לי אם מימי חלתה ולא יכלה להגיע לגן שבו היא פוגשת את יהלי.

אני ניסיתי לעמוד בקצב הנחמדות הזו, אבל אני לא כזו.  אני לא משקיעה במתנות לילדים.  ובכל זאת ניסיתי.

ואז, דברים מצד ג'יל התקררו.  היה ברור שהיא הורידה הילוך.  בקושי נפגשנו, ואילו נתקלנו זו בזו בגן, היא היתה מזדרזת לצאת משם.  עדיין הוזמננו לאירועים והיא עדיין באה אלי, אבל היא הפסיקה להודיע לי על היעדרויות של מימי מהגן.

חלק מזה קשור לחיים שלה - הם מאד התמלאו.

אבל חלק מזה, חשדתי, קשור בי.

נכנסתי לסרטים מטורפים, בחנתי ושקלתי את כל מה שיכול להיות מרתיע בי, עבדתי על זה חזק, ובסוף הנחתי לג'יל.  שלחתי רצון טוב בצורת מתנות לילדים, אבל הפסקתי להתקשר, הפסקתי להזמין, השקעתי אנרגיות בדברים אחרים.

אחרי קצת זמן, זה עבד.  ג'יל חזרה להיות בקשר.  אמנם רופף יותר, אבל עדיין מושקע מאד.  

למשל, אחרי שחשבתי שהיא שכחה ולא באמת רוצה, היא להפתעתי בחרה תאריך לחופשה משותפת שתיכננו מזמן, ואפילו בחרה מקומות וסקרה מחירים.

אנחנו נוסעים בעוד שבועיים.

במסיבה של ג'ו, היו הרבה מאד ילדים.  חלק מהם היו חברים של ג'ו, וחלק - נספחים.  ילדים של חברי ההורים, או אחים של חברי חתן השמחה. ובין השאר, היו שם גם בנות אחרות.  חברות אחרות של מימי.

וחלקן היו בנות קצת יותר גדולות.  

יותר מעניינות.

יהלי עדיין קיבלה מקום של כבוד.  הן שיחקו יחד, התחבקו יחד, מימי ישבה לידה לאכול את עוגת היומולדת.  

אבל מימי גם נעלמה מדי פעם ויהלי לא מצאה אותה.  או שהיא מצאה אותה, ומימי לא רצתה לשחק במה שיהלי דרשה לשחק.  

כי זה המכשול העיקרי לחברויות של יהלי: היא רוצה לעשות משהו, ואם הילדה השניה לא רוצה, יהלי נוטשת את הילדה לטובת המשחק.  

ואחרי כמה שעות, הגיעו מים עד נפשה של יהלי.  היה לה חום קל.  היא היתה מלאה סוכר.  עייפה, וצמאה.  היה לה חם.  היא היתה מאוכזבת והרגישה נטושה.  מימי שיחקה עם בנות אחרות ואמרה לה שהיא לא החברה הכי טובה שלה יותר. ואז גם יהלי קיבלה שיפשוף ברגל מהמגלשה.

יהלי פרצה בבכי קורע-לב ועור-תוף.

---

אחרי שנרגעו הרוחות, פלסטר של בארבי פייס לה את הרגל וחיבוק של מימי פייס את כל השאר, לקחנו את שקית היומולדת הביתה והשכבנו את הבנות לנוח.  הערנו את יהלי אחרי כשעה, כדי שתצליח גם להירדם בלילה, אבל היא היתה עדיין עייפה.  

היא היתה נרגנת, וכל דבר קטן גרר ויכוח, ריב, ודמעות.

אז התיישבתי על רצפת המטבח בישיבה מזרחית, ומשכתי אותה אלי.  הושבתי אותה עלי, חיבקתי אותה ואמרתי לה - זה לא מפריע לך שנעמה לקחה את הקערה שלך.  את מאוכזבת מהמסיבה?  את מאוכזבת ממימי?

יהלי ענתה מיד בבכי, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה הם ישירים בגיל הזה.  "כן, מימי אמרה שהיא לא חברה שלי יותר!" היא בכתה.

"אבל מימי כן חברה שלך," אמרתי לה, "היא כן שיחקה איתך.  היא כן חיבקה אותך".

"היא לא, היא אמרה לי!" יהלי המשיכה לבכות.

"אוי, יהלי שלי", ליטפתי לה את השיער ונישקתי אותה.  נעמה, שעד אז דידתה סביבנו בעניין, התחילה להתעצבן.  נעמה לא אוהבת שמגלים חיבה אל יהלי.  היא התכוננה לזנק ולמשוך לה בשיער, כרגיל.

"נעמה", אמרתי לה ואחזתי בזרועה, "יהלי קצת עצובה עכשיו.  היא חושבת שמימי לא חברה שלה, כי מימי שיחקה עם בנות אחרות.  יהלי בסדר, נעמה, היא רק קצת עצובה.  יהלי שכחה, נעמה, שגם היא משחקת לפעמים עם בנות אחרות.  יהלי שכחה שהיא משחקת עם לוסי השכנה, שהיא משחקת עם האחיינית שלה, ועם ליילה מהגן.  יהלי שכחה שגם לה יש חברות אחרות, ושעדיין, גם היא אוהבת את מימי".

יהלי קצת נרגעה והקשיבה לדיווח לנעמה, אבל עדיין היא היתה עצובה.

"את יודעת יהלי", אמרתי לה, "לפעמים, אם רוצים להיות חברות, אז צריך לעשות מה שהחברה רוצה, ולא רק מה שאת רוצה".  אבל הצעה הזו, שגם אני מתקשה ליישם, לא ניחמה את יהלי.

"מתוקה שלי", חיבקתי אותה, "את יודעת כשאני הייתי קטנה כמוך גם אני כעסתי על חברות, כי חשבתי שהן לא רוצות להיות חברות שלי יותר, אבל הן כן רצו.  הן רק קצו לשחק עם עוד בנות, ולא רק איתי".  

הדמעות של יהלי התחילו להתוות אצלי בגרון, כשהעדות הזו זרקה אותי לעלבון הצורב של כיתה ג', כשאורלי ביטלה פגישת-משחק שקבענו ביחד (אז ילדים עוד קבעו פגישות בעצמם...) כדי לשחק עם מירב, פשוט כי פגישות עם מירב התבטלו בעבר.  

וכמה נעלבתי ובכיתי כשחזרתי הביתה, וכתבתי לי בכל המחברות "לא לדבר עם אורלי" - כאילו שהייתי צריכה תזכורת.

הבכי של יהלי בזרועותי הלך והכאיב.  רציתי לשיר לה שיר שיעודד אותה.  

פסלתי את "הילדה הכי יפה בגן", כי לא רציתי שתלמד לברוח לגאוותנות כשהיא עצובה.  פסלתי את "כשאת בוכה את לא יפה" כי לא היה בו שום דבר מעודד, ואז עלה לי השיר הזה לילדה שרק רוצים לתת לה חיים טובים יותר - כשידינו קצרה.

שרתי מהזכרון, ולא זכרתי את כל המילים.  יהלי עדיין בכתה.

את הבית השני שכחתי לגמרי, אז חזרתי על הראשון.  ואז היא עברה לבכי שקט יותר, והקשיבה למילים.  בפזמון השני, היא כבר היתה רגועה.

ואז היא קמה ונתנה לי חיבוק.  

ובהמשך הערב היתה עליזה וצוהלת, ולא אמרה מאז אף מילה על מימי, מטוב ועד רע.

כנראה שמספיק לדעת שאמא רוצה לתת לך עולם חדש וטוב, גם אם היא לא יכולה.

---

כבר כתבתי בעבר על הקהילה שלנו. כאן.  אבל פעם, כאן.

אנחנו במיקום קצת בעייתי מבחינת הקהילה, כי ישראלים מעדיפים לנהור לערים הגדולות, ולא מגיעים אלינו. ובכל זאת, צמחה לה כאן קהילה של כחמישים איש כולל כולם, מתוכם בערך עשרה ישראלים, ומתוכם בערך שלושה או ארבעה עם משפחות עם ילדים. תוסיפו לזה עוד כמה משפחות עם רקע יהודי כזה או אחר, ובסך הכל יש לנו התקבצות מוצלחת ומגוונת.

ואכן, בימינו הראשונים כאן, אהבתי מאד את הצביון המיוחד של הקהילה הזו. אהבתי את זה שכל אחד הביא איתו משהו משלו: זו אהבה לשיר, זה ידע ריקודי עם, זו הכירה פעילויות לילדים, וזה דירבק כאילו אין מחר. היה מי שאהב את הצדדים היהודיים המסורתיים, והיה מכביר "דרשות", והיה מי שאהב ניגונים כאלה ואחרים. היתה תחושה שיש לנו משהו אחר, משהו משלנו. יהדות-לייט, יהדות בטעם ישראל-של-פעם.

גדר פסח היה גולת הכותרת של הקהילה. היינו שוכרים אולם, מקשטים אותו, ומרימים הפקה. בני הקהילה היו מביאים איתם מעדנים מכל טוב, מנות מיוחדות כטעמם, ואיכשהו הכל היה מסתדר. איכשהו תמיד היה מספיק מרק, מספיק קניידלעך, מספיק סלטים, מספיק מנות עיקריות, מספיק קינוחים.

איכשהו היו תמיד מספיק אנשים ששטפו כלים, מספיק אנשים ששיחקו עם ילדים, מספיק אנשים ששוחחו עם אורחים. איכשהו, זה עבד. כולנו ביחד, וזה עבד.

אבל דברים טובים לא ממשיכים לנצח.

אני חושבת שסוד היחוד הזה היה האיזון. היה לנו מספק כמעט שווה של ישראלים, יהודים, וכאלה שאינם ישראלים ואינם יהודים. כל אחד הביא קצת מעצמו, והתוצאה היתה מאוזנת להפליא.

ואני חושבת שבדומה לישראל, גם אצלנו - האיזון הזה הופר.

אצלנו לפחות, אך אחד לא אשם בהפרה הזו. חלק מהישראלים עזבו. חלק מהאוסטרלים התגיירו. הצטרפו הרבה חדשים, איך אכנה אותם בלי להעליב? יהודונים? מבוגרים ממוצא יהודי שמבחינתם המסורתי הוא היהודי.

ולאט-לאט דברים החלו להתשנות.

המארגנת שלנו (שהיא זו שהתגיירה) החלה פתאום להזמין רבנים של חב"ד ליותר ויותר אירועים.

בעבר, הרבנים של חב"ד היו באים אלינו עם סוכה ניידת בחג סוכות, וזה היה נחמד. הם היו מביאים כיבוד ומזמינים את כולם לעלות לסוכה ולברך על ארבעת המינים, נותנים הסבר חביב-אוזן על משמעות החג וסמליו, ומניחים לנו לנפשנו עד לשנה הבאה. בעיני זו היתה חוויה נטולת-כאב למדי. כמובן שהיו גם מי שהתלוננו, ופה ושם הגיעו גם רבנים פחות מרשימים, אבל בסך הכל, כולם סבלו בשקט את הרבנים ונשארו בשביל החבר'ה.

אבל פתאום הרבנים האלו, שהתחלפו בכל פעם, התחילו לצוץ כאן כעשבי-בר, בעוד ועוד אירועים. הם באו לפורים והקריאו את המגילה בקצב של מכונת-יריה. הם באו לשבתות שהם אירגנו בעצמם והביאו בעצמם את האוכל (מטעמי כשרות) לכל הקהילה. הם באו לנצח על התשליך שלפני ראש השנה, ולתת שיעור בשבועות.

אני מודה - לי אישית זה לא כל כך הפריע. לא כל כך אכפת לקבל מנה מדודה של מסורת יהודית. הרי בסופו של דבר אני חופשיה לעשות מה שבא לי, גם בשבתות האלו, וגם נגדשה הסאה - אני חופשיה לעזוב. ברכב.

אבל מסביבי נשמעו קיטורים. אוזי לא סבל שום דבר דתי, גם לא את סוכות, ונגה חברתי התנהגה כאילו יש לה אלרגיה חריפה ליהדות. (נגה היא קיבוצניקית, אז זה לא מפתיע).

והיו גם מי שפשוט התרחקו, בלי להגיד למה, בלי להתלונן. כשנשאלו, אמרו שהם עסוקים, שזה לא מסתדר להם באותו יום, כל מני תירוצים.

ההזמנות לאירועים התחילו לקבל צביון אחר. במקום "והביאו איתכם מנה לחלוק עם כולם", הן התחילו לכלול "הביאו איתכם מנה צמחונית לחלוק עם כולם".

וזה כבר הציק לי. היה לי מספיק כפיה דתית בארץ. לא באתי לכאן כדי לקבל את זה בהפוכה.

העליתי את העניין בפגישה קבוצתית שהיתה לנו פעם. הרוחות, כצפוי, התלהטו. אבל הסברנו, נגה ואני, שכפיה דתית היא סדין אדום בשבילנו - אלו שגדלו איתה. ואנחנו לא מוכנים לסבול את זה כאן.

סיכמנו שכל אחד יביא, כרגיל, מה שמתחשק לו, ופשוט נשים על כל מנה שלט קטן - בשרי, חלבי, פרווה.

ואז, יומיים אחר כך, כאילו כלום, שוב שלחה המארגנת הזמנה, המבקשת להביא מנה צמחונית.

עברו מאז שנתיים. בהתחלה צייתתי והבאתי מנות צמחוניות, אבל אז נשבר לי. ראיתי שאחרים שוברים את האיסור, אז שברתי גם אני. ומה אתם יודעים. המנות הבשריות שהבאתי לא נאכלו - הן נשאבו. לפעמים הן נשאבו כל כך מהר, שאפילו המשפחה שלי לא הספיקה לטעום מהן.

העניין הזה עם הצמחונות עלה לי על העצבים. מילא הצביעות - לאכול אוכל עלק כשר שנקנה בסופר לא-כשר, עם כלי אוכל לא-כשרים, אחרי שנסעת לארוחת השבת שלך באוטו. מילא ההתעמרות באוהבי הבשר. אבל הוחלט! החלטנו, קבל קהילה, בישיבה קבוצתית, שלא ממשכים עם הפארסה הזו!

והנה הגיע סדר פסח השנה, ושוב נשלחה הזמנה. להביא מנה צמחונית.

הפעם החלטתי כן לפעול.

חשבתי עליכם.

לא עליכם אישית, אלא עליכם בכלל. על חברי לעם ישראל היושב בציון, שחיים תחת הכפיה הדתית היומיומית. אותה כפיה שקובעת לכם אילו תכנים תלמדו בבית הספר, באילו תהליכים תינשאו זה לזו, ובאילו תתגרשו, שמכתיבה לכם אילו מאכלים תוכלו לרכוש בסופרמרקט, שמגבילה לכם את התחבורה הציבורית בסופי השבוע, שמונעת מכם תקציבים למה שחשוב לכם ומפנה אותם למה שסוחט מכם עוד ועוד ועוד.

חשבתי כמה אתם חסרי אונים ומלאי יאוש מול הכפיה והאטימות הזו. וכמה קצרה ידי מלעזור לכם. והנה אני כאן, בנוחות של חיי, עומדת מול כפיה דתית דומה, ובכוחי לפעול. הרגשתי חובה שלא לעמוד עוד מנגד. הרגשתי שזו חובתי להתקומם מול העריצות המצטדקת הזו, היוהרה העיוורת הזו, ולמצוא דרך ליישב את המחלוקת - בלי לשנוא.

הפכתי וחשבתי מה לעשות, אבל לא היתה לי תשובה חד משמעית. היה לי ברור שעדיף לא לדבר ממקום של כעס ועלבון, אבל היה לי קשה למצוא מקום אחר. דנתי בנושא עם נגה, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה רעיון שהייתי שלמה איתו. לבסוף פניתי אל קרי, בת-הדוד של אוזי. היא מצד אחד בריטית, ולכן מיומנת מאד בהילכות השיח הטאקטי והמעודן, ומאידך, קרי היא לא פרייארית של אף אחד, והיא לא תיתן לאף אחד לדרוך לה על הדשא. 

להפתעתי, כמה אנשים הגיבו בחיוב. אני כותבת "להפתעתי" מפני שהתרבות האוסטרלית (והאנגלו סאקסית בכלל) נמנעת מכל סוג של עימות, ובעיקר כשהמארגנת היא אישה שמצד אחד נותנת לכולם את הלב והנשמה, ומצד שני כל כך נחושה, שאף אחד לא רוצה לסתור אף מילה שלה. אבל להפתעתי כן היו תגובות.

ואז הגיבה אחת החברות החדשות, גברת יהודיה אמריקאית, שכנראה גדלה בקהילות יהודיות. היא כתבה מייל ארוך וקצת יהיר, האומר שלא לרוחה לשבת לשולחן שמוגש בו בשר לא-כשר, ואם כל-כך חשוב לנו בשר, למה שלא נקנה כולנו בשר כשר?

נמנעתי מלהגיב כל עוד לא היה לי ניסוח אמפתי מספיק, ובנתיים הגיעה תגובה אחת ליצנית של חרדי לשעבר, שהבהיר חד וחלק שגם האוכל הצמחוני שנאכל לא יהיה כשר (ואף הוסיף לינקים מסבירים). אחריו הגיעה תגובה לוחמנית של אחת הותיקות, שבשר הוא אחד ממרכיבי התזונה העיקריים שלה מטעמי אלרגיות, ואז הגיע אלי הטלפון מהמארגנת.

"למה שלא נקנה כולנו בשר כשר מסידני?" היא הציעה לי, מה שהיא חשבה שהוא פשרה.

אני חושבת שעד לרגעים אלו, לא נקלט אצלה עד כמה זו כפיה. לא נקלט אצלה שלא מדובר כאן בבשר (אין לי שום בעיה להמנע מלאכול בשר ערב אחד בשנה), אלא בזכות להביא איתנו איזה אוכל שבא לנו. שהבעיה היא לא באוכל, אלא בתפיסה שהתרבות הדתית קודמת בעדיפותה על כל תרבות אחרת. ושהתובענות הזו מרחיקה אנשים - לא רק אותי, שעושה רעש, אלא בעיקר את אלו שנמנעים מללחום, שויתרו במאבק, והדירו רגליהם מהקהילה.

היתה לנו שיחה ארוכה מאד, שהתחילה בכעס גדול משתינו, ונסתיימה בהבנה - אם כי כפי שקרי חזתה, המארגנת אמרה מה שצריך כדי שהשיחה תהיה נעימה, ואחר כך שלחה מייל שבו בעצם אמרה - מספיק לריב, מי רוצה לקנות איתי מצות?

אף אחד לא הבין במה דברים נסתיימו. האם להביא בשר? האם לא להביא בשר? האם הבשר יהיה כשר?

(במאמר מוסגר, בשר כשר הוא בעיני שיא ההתעללות. לפני 3,000 שנה, השחיטה היתה שיא התחכום ובאמת מנעה מחיות סבל מיותר. אבל היום, הורגים פרות בשבריר שניה. הן מתות לפני שהן מספיקות לעפעף. נכון שזה לא להיט למות, אבל מוות כזה - הלוואי על כולם)

ואז התחילו להגיע אלי הדים של עוד ועוד אנשים, שנמנעו מלהתערב ונמנעים מלבוא - שקצה נפשם במסורתיות האדוקה הזו, שקצה נפשם בהשתלטות של חב"דניקים, שהדיון על בשר כשר החריד אותם עד היסוד, ושלמרות הצער על אובדן הקהילה שלנו, הם לא רואים שום דרך להשיב את שאבד.

אנחנו חייבים לעשות סדר לבד, אמרה לי נגה. בלי כעס. בלי טינה. פשוט, אנחנו צריכים לעשות מה שנראה לנו נכון. ומה שנראה לנו נכון - נראה נכון גם לאחרים. אבל הם פשוט חסרים את האמצעים לעשות את זה.

הסדר המסורתי לא מכוון לילדים - ואנחנו רוצים להרוויח את הילדים. זה מה שהכי חשוב לנו. אז בשנה הבאה, נעשה אותו את ואני והמשפחות עם הילדים. ודי. זה יהיה הרבה יותר נעים והרבה פחות מעיק.

וחשבתי על זה, שבאמת, המטרה שלנו היא לעורר בילדים שלנו עניין, סקרנות, ומשיכה ליהדות. לא לדחוס להם תכנים ולתכנת אותם בהתאם למסורת. ויש לנו בעיקר זוגות מעורבים, שבאמת צריך למכור להם את כל העניין הזה של יהדות. זה לא מובן מאליו.

השנה כבר מאוחר, כך אני מרגישה. אני עמוסה ואין לי הפנאי להרים סדר לבד. נגה נוסעת לארץ. החברה הכי טובה של יהלי תהיה בסדר המסורתי, וזה יספיק לה כדי להיות מאושרת. אני אסתדר בכל מצב. ואוזי - אוזי יתנחם במחשבה שזו כנראה השנה האחרונה שהוא נאלץ להאזין שוב להגדת פסח ולכמה חשוב לספר ביציאת מצריים.

אני מאמינה שדווקא השינוי הזה, דווקא ההתאמה של היהדות לנסיבות שבהן היא מתקיימת, היא-היא היהדות האמיתי. המלך דויד, שהמסורת שלנו כל כך מהללת ומשבחת אותו, הוא תוצאה ישירה של כזה שינוי. הרי מלוכה היא לא שלטון יהודי מסורתי. המסורת היתה אז נביא ותחתיו שופטים בדרגות שונות. אבל אז דרש העם מלך, ואלוהים הסכים ונתן להם מלך - בתנאים שלו. שלא תמיד הצליחו לו.

זה שינוי גדול שאנחנו נדרשים לעשות בעצמנו: במקום לצפות שאחרים יתנו לנו את הקהילה שאנחנו רוצים - אנחנו צריכים ליצור אותה בעצמנו.

אבל אולי השינוי הזה שאנחנו נדרשים לעבור, הוא-הוא החירות האמיתית.

להשלים עם האיש שבחרתי לחיות איתו, כמעט בניגוד לרצוני הטוב.  להשלים עם זה שהגוף שלי בחר בו, ולמרות כל כמה שאהבתי את האקס, הגוף שלי חזר ואמר חד-משמעית שזה לא מה שהוא רוצה.  לא עזרו השידולים והתחנונים והתרמיות.  הגוף שלי ידע שאמנם היינו צוות טוב וחברים טובים, שהבנו זה את זו ושהוא נתן לי מקום ומרחב והבין והכיל כמו שאף אדם אחר לא יוכל לעולם, אבל הגוף שלי חזר ואמר, וגם עכשיו הוא אומר, אם אני חושבת על האקס - "תודה, אבל לא-תודה".

ואפילו עכשיו, כמעט שש שנים אחרי הפעם הראשונה בהחלט, הגוף שלי חוזר ואומר לו "כן", "כן" ושוב "כן", ורוצה בו, ומתרגש ממנו, כמו שמעולם לא היה עם האקס.  הגוף שלי שמתעלם מכל המסרים האחרים, שלא אכפת לו ממריבות, והוא תמיד נכון לסלוח ולוותר ולהתנחם.  הגוף הזה שכמה אליו ורוצה בו, לפעמים בניגוד גמור לכל השאר שלי.  גם כשאני בשיא הכעס וגם כשנדמה לי שכל הקשר הזה הוא שגיאה מהיסוד, הוא פשרה של עניים, הגוף הזה חוזר ואומר לי - אבל זה מה שאני רוצה.

ומכריח אותי למצוא את המיטב שיש ביננו.  להשתנות ולהשתפר ולגדול כך שהקשר לא יכאב ולא ירגיז ולא יציק, אלא שיהיה מלא בהערכה ובהבנה, ובכבוד, ובמקום גם לאחר, לשונה ממני, לכל-כך שונה שלפעמים אני לא מצליחה מתוך צרות-האופקים שירשתי לראות את הטוב שבו.

ועם הזמן זה הופך יותר ויותר קל לראות את הגדולה שלו, את היופי שלו, אבל הטוב שבו.  את זה שהוא מצליח, למרות כל הקיטורים והתלונות, לעודד ולשמח ולהצחיק את הבנות.  שכיף להן איתו, למרות שהוא מקפיד לחזור ולקטר שקשה לו איתן.  להעריך את זה שאת הקושי הוא לא מוציא עליהן.  להעריך את זה שלמרות שהוא מתלונן ומתעייף ומזדקן, הוא קם אליהן בלילה להחזיר מוצץ תועה או לגרש חלום רע.  שהוא מבשל בכל שבוע ובכל פעם משהו חדש שעוד לא ניסינו קודם, ולא מתעצל ומנסה מכשירים חדשים ומתכונים חדשים ושיטות חדשות, ולא מתייאש גם אם זה מתפשל ומנסה משהו אחר.

על שהוא נשאר איתן בערב אם לי יש פגישה או אירוע או הרצאה של אלה גאנדי, הזמדנות של פעם בחיים, כמו אתמול בערב, או אם אני סתם רוצה לצאת להליכה כמה פעמים בשבוע, ומתעקש ללכת ולשחק סקוואש כדי לשמור על הכושר.  על זה שהוא עושה עם יהלי תחרות מילים בעברית - ומנצח, אבל עדיין מפרגן לה שהיא יודעת יותר מילים ממנו.  על שהוא יארח חברים שלי, ויבשל, ויעזור, ויתמוך - ואחרי כל זה יגיד, הכי חשוב זה שאת תהיי מאושרת.

קל יותר להשלים גם עם זה שאולי לעולם לא יהיה לנו עוד תינוק, כי הוא כל כך לא רוצה לעבור את השלב הזה שוב.  להשלים עם זה שאולי המשפחה הגדולה שתמיד דמיינתי לי תישאר במחוזות הדמיון, ואני אצטרך במציאות להמשיך ולהתאמץ לעשות כמיטב יכולתי רק עם השתיים שכבר יש לי, שכבר איתן אני מרגישה שאני בקושי מצליחה להחזיק את הראש מעל למים.

להשלים עם העבר שלי עם אנשים שפגעתי בהם, נלחמתי בהם, נאבקתי בהם, ניצלתי אותם, התעלמתי מהם.  להשלים עם זה שזה היה המירב שהייתי מסוגלת לו אז, והיום הייתי עושה אחרת.  להשלים עם בחירות שהביאו לי וגם לסביבתי סבל גמור וכאב, ולקוות שבפעם הבאה אשכיל לזהות אותן מבעוד מועד, ולעצור אותן.

אני משלימה אפילו עם הבדידות שהורישה לי אמא שלי.  עם הריחוק שהיא מתעקשת עליו בימים אלו.  מודה בתבוסה ומודה על שאין לי חובה להיאבק.  שההחלטה על הניתוק הפעם היא שלה, ובכך מונעת ממני את נקיפות המצפון ואת נזיפות הסובבים.

אין להודות בתבוסה, אמרה אלה גאנדי אתמול.  סבא שלי אמר לעולם לא להודות בתבוסה, לעולם לא לוותר.  לעולם לא להניח לתקווה ולעולם לא להפסיק ללחום.  

ואולי הלחימה היא המאבק היומיומי להכיר בערכנו-שלנו כפי שאנחנו, להכיר ביופי של כל מה שסביבנו, ולא לפחוד ממאבקים שעוד יבואו.  לא לפחוד מהסבל שלפנינו - כיוון שכבר שרדנו סבל בעבר, ויצאנו ממנו מחוזקים.  להאמין בעצמנו, בטוב שבתוכנו שמניע אותנו להאיר עוד.  להמשיך קדימה, תמיד קדימה, כנגד כל הכוחות שמכים בנו והודפים אותנו, ולעלוז, לשמוח במאבק הזה, שנפל בחלקנו.  

להכיר תודה על שהזדמן לנו המאבק הזה, שנפלה בחלקנו הזכות ללחום עוד יום אחד - ולגדול מהקרב הזה עוד קצת.

---

אני נלחמת בימים אלו בתחושת האפסות וחוסר הערך שלי כלפי עצמי מדי יום.  כותבת מאמר ונלחמת כל היום במחשבות שהוא לא טוב מספיק, לא מעניין מספיק, לא יתקבל.  מזכירה לעצמי שהוא צריך קודם כל להיות כתוב.  וכל השאר כבר לא בידי.

נלחמת בתחושה של רוע וזדוניות.  מתעקשת עם הקהילה נגד ההתחרדות שלה, בנחמדות.  אבל בנחישות.  ונחושה גם לא להיגרר לפגיעות, אבל להמשיך קדימה להלחם בכפיה דתית.  כן.  כאן אצלנו.

נלחמת בדעות הקדומות שלי שמונעות ממני לראות את הערך בבני המשפחה של אוזי.  באח השיכור שהתפכח אבל עדיין לא מוצא את עצמו, ופוחד לחפש.  בבת הקטנה, שמבלה את ימיה בעבודה זמנית ובקניות, ונטשה את לימודיה.  באחיינית שמעבירה את הזמן בעבודה ובחלומות על ללדת ילד.  מתקשה למצוא בהם את האור הזה שיש בכל אדם, וברור לי שהקושי הזה נובע ממני.  מהנוקשות שלי לגבי התפישות שלי את בני האדם וערכם.

נלחמת למצוא איך לתווך ולפשר בין הבנות, כדי שיגדלו להיות חברות, ולא סתם שארות בשר.  נלחמת בכעס שעולה בי כשדברים לא הולכים כרצוני, נלחמת למצוא בי מחמאות ועידוד, גם בימים של עייפות וקושי ויאוש.

נלחמת להקים ולשמר קישרי חברות, ומודה בכל יום על כל הצלחה קטנה.  

נלחמת לתעד בפייסבוק כל יום ביומו - ועכשיו כבר כל שבוע - כי הימים האלו הם כל כך יקרים ולא יחזרו לעולם.  ואני יודעת שהתיעוד לא ישמר אותם, אבל אולי רק קמצוץ קטן מהם שישאר לנו לימים אחרים יספיק.