קואלה בחומוס

שנים רבות חייתי חיים של קורבן.  הייתי תלויה להישרדותי בגחמותיה של אישה פגומה, אלימה, חסרת אמפתיה ואכולת שנאה, ולא היתה לי ברירה אלא לספוג את אסונות הטבע האקראיים שנחתו עלי, בלי חוקיות נראית, ולשרוד.

פרשס כתבה על המנטליות הקורבנית, ולקחה את זה לכיוון האנוכי.  בתור אדם אנוכי ומרוכז בעצמו (יחסית), לי יש עניין אחר עם קורבניות - הפאסיביות וההשלמה עם רוע הגזרה.

אפילו בילדותי, אני חושבת, מרדתי בקורבניות.  האשמתי עת עצמי - ומכאן שלקחתי על עצמי את האחריות.  ניסיתי עוד ועוד דרכים להתמודד: חיפשתי התנהגויות, מילים, טקסים, שישנו את רוע הגזרה.  לא קיבלתי בהכנעה את גזר הדין של אמא מטורפת וחיים שנדונו לסבל: האמנתי שטוב מזה קיים ויגיע. 

לפעמים, נדמה לי, אפילו הבאתי על עצמי את ההתפרצויות.  הן יגיעו ממילא.  לפחות קצת שליטה היתה לי, לקבוע מתי.

את השיקום אני חייבת לאקס.  ברגע שהתאפשר לי, חילצתי את עצמי מהמקום הקורבני ההוא.  יצאתי מהבית, מהשליטה, והתלות, ועברתי לחיות אם האקס - אדם מדהים, טיפולי, חם ואוהב, שנתן לי כל מה שהייתי צריכה כדי להשתקם.

אין לי הרבה סבלנות לקורבנות.  קשה לי לקבל אותם.  אני לא מאשימה אותם, אבל מתקוממת, מתרתחת, ויוצאת כנגד ההשלמה, הקבלה, ואפילו הרדיפה הזו שלהם אחרי המצב הלא-נעים אליו הם (שוב) נקלעו.

ביום שני בבוקר היה בבית המשפט שימוע לצורך הוצאת צו הרחקה לאקס של הקטנה.

שבועיים קודם הקטנה הלכה לבית הספר להודיע לו שהם נפרדים, והפעם זה סופי בהחלט. 

כדי להוכיח שהם אכן נפרדים ולא ישובו עוד לעולם, היא בישרה לו על החבר החדש שלה.  האקס התרגז, והכה אותה. 

כאן הכל היה נגמר, אלמלא שני נערים מכיתה ח' שהיו שם וראו, וסיפרו לסגן המנהל, שקרא לאמא של הקטנה, שגררה אותה לתחנת המשטרה, והתעקשה על צו הרחקה.

(עוד מישהו חושב שהפסקה הזו נראית כמו חד-גדיא?)

הקטנה, מצידה, התנגדה לכל עניין צו ההרחקה:  למה לעשות עניין, הנה כבר נפרדנו, לי כבר יש חבר חדש, הוא כבר לא יפגע בי, אני לא מפחדת ממנו, אמא שלי סתם מגזימה.

אני? אני על הגדר.  מצד אחד, מה הטעם להוציא נגדו צו הרחקה אם היא לא רוצה.  מצד שני, אולי באמת כדאי להעביר לה את המסר שזה דבר חמור ורציני, ושיתרחקו זה מזו.

לבד מעניין הצו עצמו, היה את עניין השימוע.  עד יומיים לפני השימוע, הקטנה לא ידעה מתי הוא מתקיים.  אי-הידיעה הזה היה מהלך אסטרטגי של האקסית.  היא עצמה ידעה עוד ביום העדות במשטרה, ונמנעה מלספר לקטנה, כדי שזו לא תביא לשימוע את אבא שלה.

האקסית ראתה בעניין השימוע הזדמנות מצויינת להעביר לאוזי מסר - אתה אינך חלק מהמשפחה יותר.  כולם כן, ורק אתה לא.  כדי להדגיש את המסר, היא אף התקשרה לאח השיכור של אוזי וביקשה אותו לבוא.  בינה ובין האח השיכור יש מסורת ארוכה של תיעוב הדדי, כך שזו היתה הצהרה קולנית וברורה.

בעיני, וסילחו לי על הקטנוניות, האדם המרכזי בשימוע הוא הקטנה.  היא זו שצריכה לנכוח מול האקס שלה, אמו, ותיעובם.  היא זו שחרדה מהמחשבה שמישהו בעולם יחשוב עליה דבר מה לא טוב.  היא זו שתצטרך (אולי) לתת עדות מול שופט מחמיר ומול כולם על איך היא הוכתה, ולהגן במילים על איזו סתירה פנימית שהיא עלולה להעלות.  היא זו שהיום הזה הוא הסיוט הגדול שלה. לא אף אחד אחר.  ולכן בעיני, מי יגיע ומי לא תלוי אך ורק ברצונה.

בביקורה האחרון אצלנו, הקטנה עשתה צעדים לא קלים לה.  היא העיזה ואמרה לי שאמה מכעיסה אותה, שהיא היתה רוצה שלא תבוא, ושאביה כן.  את הכנות הזו היא משום מה מייחדת לי, ולכן אביה קיבל את המסר הרגיל של ילדה נוחה לרצות - זה בסדר.  מה שנוח לך.

תפסתי את אוזי לשיחה.  אתה מתכוון ללכת לשימוע? שאלתי.  לא, ענה לי אוזי.  יש לי הדרכה בסידני באותו יום וכבר דחיתי אותה פעם אחת.  אם זה היה כזה חשוב לה היא היתה מודיעה לי על זה קודם.  היא שמרה את זה לרגע האחרון, ככה שכנראה שזה לא חשוב לה.

זה לא ממש ככה, הבהרתי.  היא גילתה רק עכשיו. אמא שלה לא סיפרה לה מתי זה.  וזה כן חשוב לה.  היא אמרה לי.

את לא מכירה אותה, הזכיר לי אוזי.  הילדה הזו שקרנית ומניפולטיבית.  ואנחנו עוד שלחנו אותה לבית ספר למשחק.

זה נכון, אמרתי לו. אני לא מכירה אותה כמוך.  אבל אם היא משקרת, מה האינטרס שלה?

כדי שאני לא ארגיש לא רצוי, ענה לי אוזי.

פוליטיקה משפחתית היא ממני והלאה.  לא הייתי שורדת דקה בארמון עם תככים, כי אני קוראת דברים כפשוטם.  אבל אוזי, אמרתי לו, תחשוב רגע בעצמך.  אתה ילדה בת שש עשרה.  יש לך שימוע בבית משפט - אירוע בלתי נעים לכל הדעות.  את מי היית רוצה שם איתך?  את אבא שלך, השפוי והיציב בדעתו, או את אמא שלך, שמבחינה מנטלית היא בקושי בת עשר, ואם היא שם זה אומר שתצטרך להשגיח עליה כל הזמן?

אבל ההדרכה, התמרמר אוזי.

אני מבטיחה לך שאם תתקשר למרכז ההדרכה, ותגיד להם שאתה נורא מתנצל, אבל אתה חייב לדחות את ההדרכה שוב, כי לבת שלך שימוע בעניין צו הרחקה, אני מבטיחה לך במאה אחוז שאף אחד לא יעשה פרצוף.  ואולי אפילו יארגנו הדרכה במיוחד בשבילך.

בסדר, אמר אוזי.  אני אתקשר.  אבל היא צריכה להגיד לי חד-משמעית שהיא רוצה שאני אבוא.

הוגן, אמרתי לו.

הלך אוזי לדבר עם בתו הקטנה, ומה אני אגיד לכם - תקשורת במשפחה הזו היא מצויינת כשזה מגיע לרכילות בעניין חיי המין של כל אדם (כולל בני המשפחה), אבל לא בשום נושא אחר.

את רוצה שאני אבוא מחר לשימוע? שאל אוזי.

אהמ, זה בסדר, ענתה הקטנה,  לא אכפת לי.

יש לי הדרכה בסידני באותו יום.  אם את רוצה שאני אבוא, אני אדחה אותה. הסביר אוזי.  אבל אם זה לא חשוב לך, אז לא.

זה לא כזה משנה לי, באמת, אמרה הקטנה.

זה לא משנה לך כי את רוצה שאני אבוא, או כי את לא רוצה?

אני כן רוצַה, אבל זה לא משנה. אם אתה לא יכול אז לא חשוב.

אני כן יכול, אני רוצֵה לדעת אם את רוצַה אותי שם או לא!

כן.

אוקיי, אני אבטל את ההדרכה.

אוזי דחה את ההדרכה, הקטנה הודיעה לאמא שלה שמוטב לה לא להגיע, כי אבא יהיה שם.  היא עמדה בגבורה בכעסים (מה גם שבטלפון זה יותר קל), ועברה להתכונן ליום המלחיץ בחייה.

את רוצה שאני אבוא? שאלתי.

אם את רוצה, ענתה לי הקטנה, כדרכה.

אני רוצה לתמוך בך, אמרתי לה.  אם לבוא יתמוך בך, אני אבוא.  אם אמא שלך לא תהיה שם, אז לא צריכה להיות בעיה.  מתי את חוזרת אליה?

היום בערב, ענתה הקטנה.

את בטוחה שאת רוצה לחזור היום? שאלתי.

בכלל לא, ענתה הקטנה.  אני לא רוצה. אבל מה אני יכולה לעשות?

תישארי כאן עוד לילה, אמרתי לה.  תגידי לאמא שלך שהשארת באלאגן אדיר והכרחנו אותך לחזור לכאן ולסדר.

אני לא יודעת, אמרה הקטנה.

טוב, תלוי בך, אמרתי לה.  את מכירה אותה הכי טוב.  את יודעת אם עדיף לתת לה יום להירגע או שעדיף למנוע ממנה יום להתרגז עוד יותר.

הקטנה לבשה ג'ינס וטישרט, התאפרה, ונראתה כמו ילדת רחוב המוכרת את גופה לטובת מנת קראק שאינו מהמשובחים.  מדובר בילדה יפהפיה ועוצרת נשימה, כך שלא קשה ליצור איתה מראה מכובד.  וכאן במחוזותינו תצוגה היא הכל. 

בואי נשים עלייך חולצה מכופתרת, אמרתי לה.  האקס שלך יופיע בבית המשפט בחליפה ועניבה, ולשופט זה ייראה כאילו את טופלת האשמות על ילד טוב ירושלים. את צריכה להיראות ייצוגית.

 אין לי כאן חולצות, ענתה הקטנה.  אז קחי אחת משלי, אמרתי. 

מדדנו חולצה אחר חולצה, ולבסוף חולצת העסקים הורודה שלי הכריזה שתמו חיפושינו.  אבל אני שונאת ורוד! מחתה הקטנה, זה לא אני!  כרגע אנחנו לא מנסים להיות את, אמרתי לה.  כרגע אנחנו מנסים ליצור אצל השופט את הרושם שאת ילדה טובה, שחטפה מכות רצח מהחבר שלה, ושצריכה את הגנת הרשויות.  בכל פעם אחרת בחייך את יכולה להיות את.  כרגע את בתפקיד.

הגענו לבית המשפט בחבורה עליזה.  האקס של הקטנה ישב עם הסניגור הציבורי באחד החדרים, עם פמליתו העוינת: אמא שלו, ושני אחים דמויי בולדוג.  אנחנו מילאנו את הטפסים כדי להיפגש עם סניגור ציבורי, אבל אז נאמר לנו שבתור הצד המתלונן, אנחנו לא זכאים לאחד.  אוזי ניגש לשוטרים כדי לברר מה הפרוצדורה, ובעודו משוחח איתם, הגיעו סבא וסבתא של הקטנה.

הסבא והסבתא, הוריה של האקסית, הקפידו מאז הפרידה לשמור אמונים לביתם ולהתעלם מקיומנו בעקביות.  גישה בוגרת לכל הדעות.  לאחרונה נשמע שהסבתא מציגה גישה שפויה יותר, והקטנה יכולה אפילו לדבר איתה עלי, מבלי שהדבר יוביל לטריקת דלת וזעם קדוש.

לי לא היתה שום כוונה להשתתף במחול העיוועים הזה של מי לא מדבר עם מי ומי מתעלם ממי.  אמרתי לקטנה שתלך לדבר עם הסבים שלה, וחיכיתי בצד בסבלנות.  הקטנה ניגשה אלי ואמרה שהיא הולכת לאוטו לדבר עם אמא שלה, ולכן שברתי את קשר השתיקה ואמרתי לסבתא:

"תדאגו בבקשה שהקטנה לא תסתובב פה לבד.  המשפחה של האקס פה, והם מאד לא ידידותיים".  הסבתא, שנראתה בהלם מכדי למחות או להתנהג בסנוביות אנגלית, הינהנה, ואני ראיתי בזאת רשות לעזוב את קבוצת האנשים הזו שבוודאי תוקעת מסמרים בצלמיותי בימי חול, ולהצטרף לבעלי המשוחח עדיין עם השוטרים.

לפני שאסביר מה עמד על סדר היום, אקדים ואומר שמבחינת ביורקטית, אוסטרליה היא מדינה מדהימה ביופיה.  התורים פה קצרים, המענה הטלפוני מהיר ואמין, הטפסים ברורים, והתשובות עקביות.  כמעט הכל נעשה באינרטנט, והכל בנוי ומאורגן לטובת האזרח.  מכל המדינות שהיה לי איתן עסק, זו המתוקתקת ביותר.

אלא אם כן מדובר בבתי המשפט.

זו הפעם השלישית שלי בבית משפט אוסטרלי.  הפעמים הקודמות היו הגירושין, ודו"ח חניה שאוזי התעקש להילחם בו  (וניצח, אבל זה כבר סיפור אחר).  גם בפעם הזאת, המערכת האוסטרלית גילתה את מידת ההגיון, היעילות והרגישות של גולאג סיבירי.  כל המקרים מוזמנים לשעה תשע וחצי בבוקר, כך נאמר לנו, ואז השופט ועורכי הדין מחליטים איזה קייס ייקרא להופיע ראשון.  בתום הקייס הראשון, מוזמן הקייס השני, וכך הלאה.  אין רשימת קייסים, ועל הנוכחים לשבת באולם ההמתנה ולחכות עד בוש, או עד בו הפסקת הצהריים, שאז ננעלות דלתות בית המשפט לשעה, ואחר כך חוזרים שוב לדיון.

עוד אנחנו שומעים את הפרטים המלבבים הללו מפי השוטרים (החביבים והרגישים, יש לציין), והנה צועדת פנימה לאולם ההמתנה האקסית.

התמלאתי רחמים על הקטנה.  בשבילה זה היה אמור להיות יום מותח ומבעס, במהלכו היא עדה למבטים רצחניים מהאקס ופמליתו.  במקום זה נגזר עליה לבלות יום מותח ומבעס, במהלכו היא נודדת כמו רץ מימי הביניים בין המחנה של אמא למחנה של אבא, בעודה חשופה למבטים רצחניים מהאקס ופמליתו.

אלא שלא ידעתי את מידת הרחמים הראויה במקרה הזה.

אמרתי לאמא שלי שזו חולצה של אחותי הגדולה, אמרה לי הקטנה מיד אחרי הסיבוב הראשון בין המשפחות.  יש לה חולצה כזו גם.

יופי, אמרתי לה בהיסח דעת, שהרי מה אכפת לי למי היא משייכת את החולצה?

החולצה שלך בסכנה, היא אמרה בתום הסיבוב השני.  אמא שלי יודעת שזו לא חולצה של אחותי.  החולצה של אחותי עם פסים.  אמא שלי הבינה שזו חולצה שלך, והיא אמרה שהיא תשרוף אותה.

אני שמחה שאמא שלך מרוכזת במה שחשוב, לא הצלחתי להתאפק.

לסיבוב השלישי היא הגיעה עוטה ג'קט עור של אמא.

אני רואה שמצאת פשרה הולמת, אמרתי לה.

הקטנה התחילה להנצל.    מצאת פתרון מצויין, עצרתי אותה. 

בחיי, הילדה הזו לא רגילה לבטוח באף מילה שהיא שומעת.

היא לא מפסיקה להתעצבן עלי, היא לא סותמת את הפה עם עניין החולצה ולמה לא חזרתי אליה אתמול, ולמה אני לא חוזרת הביתה היום, אמרה הקטנה.

בטח קשה לה, שיקפתי לקטנה.  בשבילה, כל האירוע הזה הוא זירת קרב אחת גדולה.  והיא לא מנצחת.  מה אפשר לעשות.

ואז, כדי לשמח את לב כולם,  יצא פקיד בית המשפט והכריז שכולם יוצאים להפסקת צהריים בת שעה.

נהדר.

לתומי חשבתי שהקטנה תידבר עם אמה ותחליט עם מי היא מבלה את הפסקת הצהריים (מן הסתם עם אמה, כי אנחנו לא מפעילים לחץ), אבל פנינו כה וכה וגילינו שהאקסית נגוזה בכל מאודה, בלי להודיע לקטנה דבר וחצי דבר.

אני חושבת שרק אז קלטתי את גודל הזוועה שהילדה הזו צריכה להתמודד איתה מצד אמא.  ורק אז קלטתי את המקור לגינונים החברתיים הסרוחים של הגדולה.  האישה הזו היא שבר כלי, והעובדה שהבנות עוד איכשהו מתפקדות מעידה על חסינות נפשית יוצאת דופן שיש להוקיר, לכבד ולהעריך.

ישבנו באוטו ואכלנו צהריים שקנינו בחנות סמוכה (זוועה קולינרית שלא יפה להעלות על הנייר, גם אם הוא וירטואלי) ושוחחנו עם הקטנה.  הוא לובש את החליפה שאני בחרתי בשבילו, היא רשפה.  זו בטח החליפה היחידה שיש לו, הזכרתי לה במי מדובר.  ויש לו חברה חדשה, הוא בטח יכה גם אותה, נסערה הקטנה.  אולי כדאי שנתרכז בך, אמרתי לה.  כמה זמן נמשכו המכות האלה?

חצי שנה, ענתה הקטנה.

ולא סיפרת לאף אחד, אמרתי.

סיפרתי, התגוננה הקטנה.  סיפרתי לאמא ולגדולה.  אבל התגובה שלהן שיכנעה אותי שאין טעם לספר שוב.

מה היתה התגובה שלהן? שאלתי.

הן כעסו עליו.  אמא דיברה עם אמא שלו, ואמא שלו אמרה לו לא לעשות את זה יותר.  אבל היא לא עשתה מזה עניין גדול.  ואני - לא קיבלתי תמיכה, לא קיבלתי התייחסות, אז מה היה הטעם לספר?

לקח לי קצת זמן להתאושש מההלם.  קודם כל, לקטנה יש היסטוריה של שקרנות, ולכן כל מילה שלה צריך לקחת בעירבון מוגבל.  קשה לי מאד להאמין שאמא שלה שמעה שהיא חטפה מכות ועברה על זה לסדר היום.  ואני מתקשה להאמין שאחותה הגדולה שמרה כזו פיסת רכילות עסיסית לעצמה.  כל התיאור הזה נראה לי מופרך לחלוטין.

אמא שלך ואחותך לא התייחסו לזה? שאלתי בזהירות.

הן התייחסו, היא ענתה, הן כעסו עליו, תקפו אותו באוזני.  זה לא מה שרציתי.  רציתי שיתמכו בי.

מה זאת אומרת יתמכו בך?

שיקשיבו לי, שיקשיבו לכאב שלי.  שיבינו כמה קשה לי.

(בקיצר, רצית להישאר עם חבר מכה, לחטוף מכות, ושכולם ינגבו לך את הדמעות ויגידו לך כמה את מסכנה)

ומה היית אומרת אילו הן היו שואלות אם קשה לך?

הקטנה הודתה שהיא כנראה היתה מנפנפת את זה במילים "אני בסדר, זה לא כזה ביג דיל".

אז את רואה למה זה יכול להיות קשה לתמוך בך, אם את בעצמך מבטלת את הקושי שלך, אמרתי.

אבל רק אחר כך, כמה ימים אחר כך, נפל לי האסימון.  הקורבניות הזו. הרצון הזה להיות שם, במקום נפגע ומתעלל, ולדחות בכל הכוח את כל העזרה ונסיונות ההצלה.

הרי היא לא סיפרה לנו.  גרוע מזה: חשדנו, שאלנו, והיא הכחישה.  למה?  הרי אנחנו החלק המתפקד במשפחה.  אנחנו היינו פועלים להגדלת הנוכחות בחייה.  להפסקה של האלימות.

וזה בדיוק מה שהיא לא רצתה.

הילדה הזו גדולה עלי בכמה מספרים, אמרתי לעצמי, ורבות וטובות (כמו גנצו, שרהלה, וכאלה שאינן בבלוגיה) החרו החזיקו אחרי.  הילדה הזו, לא זו בלבד שהיא חותכת את עצמה כתמנגנון התמודדות, היא גם בוחרת לעצמה מערכות יחסים הרסניות.  אני פשוט לא בליגה לטפל בזה.  אני אדם רגיש, נבון, ואף מעט מושכל בתחום הטיפול, אבל לא ברמה הזו.

ולקחת אותה לטיפול אני לא יכולה.

שבנו מהפסקת הצהריים, וכך גם האקסית והוריה.  הקטנה התייצבה מיד לצידם, להמתין עד בוש.  לשמחתנו נקראנו פנימה כעבור כמה דקות.  כמעט כמו חתונה - הצד של המתלוננת בצד אחד של האולם, והצד של הנאשם בצד השני.  בצד של המתלוננת נחלק הקהל לשניים - אמא, סבא וסבתא בחלק אחד, ואני - האישה האחרת, המכשפה החורגת, סמן השפיות הקיצוני - בחלק אחר.

אוזי והקטנה ישבו לשולחן עם עורכי הדין.

השופט משום מה החליט שהקטנה היא בן (אולי קוצר ראיה מפאת זיקנה, אולי בגלל שהשם שלה יכול להיות גם שם של בן), ודיבר אך ורק אל החבר.  הוא הסביר לו את פרטי עיסקת הטיעון - הוא לא מודה בעבודות או באשמה, אבל מסכים לצו ההרחקה.  אם הוא יעבור על צו ההרחקה, הוא יובא שוב בפני שופט והפעם יש אפשרות של כליאה.  האם אתה מבין?  כן.  אז אם ככה, מעתה אסור לך להיפגש עם הקטנה, לדבר איתו, להטריד, או לתקוף, וגם לא אף אחד שנמצא איתו במערכת יחסים דומסטית.

ובזאת יצאנו כולנו את כותלי בית המשפט באנחת רווחה.

משם נסענו למרכז הקניות הקרוב, להחליף את הסירים שאוזי קנה בסופשבוע (הוא החליט שהסירים שלנו מתעקמים, והיה מבצע באיזו חנות כלי בית יוקרתית, ולכן ניצלנו את ההזדמנות לקנות לו סירים כלבבו.  הסירים החדשים אמנם יצוקים ולא מתעקמים, קלים ורחבים כאשר אהבתי, אבל אינעל העולם, הידיות שלהם לא מצופות בידוד! סעמק).

האוזי החליט לתת לקטנה שיעור נהיגה.  למה לא? הכבישים ישרים, התנועה, ובכן, זורמת, והקטנה עברה את מבחן התיאוריה וצריכה לצבור שעות נסיון.

ועל כך אומר רק - סמאללה רחמנא ליצלן, בפעם הבאה אולי כדאי לעשות את השיעורים האלו בלי אישה בהריון באוטו.

("קטנה, תלחצי על הברייקס.  קטנה, הברייקס.  הברייקס!!!  הברייקס אמרתי לך!!!"  לנשום, לנשוף....)

אבל הנהיגה עברה בשלום, האוטו יצא מזה ללא פגע, והקטנה - אמא שלה מממנת לה שיעורי נהיגה אצל מורה מקצועי, ולכן הרווחנו כולנו.

בערב הגיע לביתנו החבר החדש - חנון עולמי, שאלמלא היה נוצרי קתולי אדוק, הייתי אומרת שגזרו אותו ישר מהטכניון.

נו מילא.  לפחות הוא נראה כמו אחד שהיא גומרת עליו במכות, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.

תסלחו לי על יום השואה.  יש לי אֵבל משלי היום.

יש משהו נעים בהריון. 

את לא לבד אף פעם.  מותר לך לזלול מה שבא.  כולם נזהרים איתך.

העניין הזה עם ההורמונים, שאת רגישה יותר, יש לו צד חיובי - כל הרגשות מועצמים.  כשאת שמחה, הכל נפלא.  כשאת עצובה, קל לבכות.  הרגשות חיים בתוכך לא פחות מהצאצאית. 

יחד עם הבטן, תופחים גם כאבים.  אחרי חצי יום מול מהחשב, חצי מהגוף שלי משותק, והתרופה היא ללכת ברגל.  הכלבים ברצועה ביחד אחת, האמ-פי-שלוש ביד השניה.  השירים מכל התקופות שלי, מכל הארצות שלי.  וההופעה החיה של שלמה ארצי, חום יולי אוגוסט, מקבלת את ההגברה הטבעית של הורמונים, ומעלה בי דמעות.

זה לא המילים.  אנחנו חברה כל כך פורנוגרפית, ביחס למי שהיינו כשהשירים נכתבו.  כבר קראנו על חלקי גופות ועל מכבש הטראומה שדרס את חיילינו.  סיפורי עינוי שבויים, נדודי שינה של משפחות - אש נגד סוללות בטמפו היא לא יריב הולם.

לא, זה לא המילים.  אין שם עלילה שוברת לב.  זה לא העניין.

זה הקהל.

ההמון האדיר הזה, כמה עשרות אלפים בקיסריה, קולות צעירים.  חלקם עוד לא נולדו כשהשיר נכתב.  חום יולי אוגוסט הוא בשבילם לחות, מזגן, חום הים.  אבל את הפזמון הם שרים איתו, צועקים איתו, מכירים כל מילה.

חוגגים איתו את השכול.

כאלו אנחנו. חוגגים את חגי השכול.

ועליהם אני בוכה.  צעירים כל כך, ושכול הוא בשבילם (בשבילם. אפשר לחשוב שאני שונה) עוד חג בלוח השנה.  אֵבל לאומי להמונים.

אולי זה הדבק שלנו, שמחזיק אותנו ביחד. שמרשה לנו לסבול בקהילה, בחברה, ולא לבד בחדרי חדרים.

ואולי כדאי שנלמד גם לשמוח ככה יפה, כמו שאנחנו מתאבלים.

בעשר בלילה הטלפון צלצל.  בטח אחד מהישראלים. אוסטרלים לא מתקשרים בשעה כזו אלא אם כן זו הקטנה של האוזי, והיא כבר פה.

"קואלה, אריאל מהחבר'ה שלכם, הוא מדריך צניחה?" על הקו חברה מהשגרירות.

"כן"

"אז זה הוא. שמעת מה קרה לו?"

אריאל בבית החולים, היא אמרה. במצב קריטי. כנראה לא ישרוד את הלילה.

בפסח לפני שנה אריאל צנח לחיים שלנו.  אחד החבר'ה בקהילה פגש מישהי שאמרה לו - איזה מבטא נחמד יש לך.  לשותף שלי גם יש מבטא כזה.

תני לו את המספר הזה, אמר לה הבחור.  תגידי לו שיבוא מחר לאוניברסיטה, לסדר פסח.

ואריאל הגיע.

הוא השתלב נהדר.  הוא הצחיק את הילדים, הוא שר את כל השירים, הואהתמקם בפסיפס של הקהילה שלנו לא במרכז, אבל בצבע וצורה כל כך בולטים, שאי אפשר לפספס.

הוא היה פוטנציאל טהור - מישהו שיש לו רעיונות לשיעורי עברית, מישהו שיש לו אנרגיות לפעליויות, מישהו שיש לו כריזמה לסחוף את הילדים הכמעט-מתבגרים.

אבל היה בו משהו תלוש. משהו שלא רוצה להיטמע, לא רוצה להכבל לרקמה האנושית שלנו, רכה ככל שתהיה.

בכל אירוע שאריאל השתתף בו, הוא הוסיף צבע, טעם, ניחוח משלו.  כמו תבלין אקזוטי, כזה ששמים מעט-מעט ממנו, אבל הוא עושה את כל התבשיל.  הוא אירגן את כל הילדים למשחקי חץ וקשת בל"ג בעומר, הוא שר איתם ביום העצמאות, צילם בוידאו, והאירוע האחרון שבו ראינו אותו היה החתונה שלנו.

הוא היה שפוף.  חלש. עצוב.  עצוב יותר מתמיד.  ליצן שהאיפור שלו נמרח, נסדק, והדגיש את קמטי העצב יותר מתמיד.

אתה בסדר?  לא, הכדורים הורסים אותי.  אריאל היה על משככי כאבים, אחרי ניתוח בברך.  אני שונא את זה, אני שבור לגמרי.  אתה צריך משהו? שאלתי אותו.  שנכין לך אוכל? כביסה? משהו?  עזבי עזבי, אמר אריאל, אני גר עם חמש בנות, הן עושות תחרות מי תטפל בי יותר טוב. 

משום מה, זה לא נשמע כמו משהו שמשמח אותו.

אוזי יהודי? הוא שאל אותי.  מה פתאום, אמרתי לו - מצחיק אחד.  איפה תמצא פה יהודי בעיר הזאת.  וזה לא מפריע לך? הוא שאל.  לא, עניתי.  מה זה חשוב.  וההורים שלך? לא יכלו לבוא לחתונה?  ההורים שלי אנשים מגעילים, הסברתי לו, והוא נחרד.  אל תדברי ככה, לא בחתונה שלך, באמת!  אבל הם באמת כאלה, אמרתי לו.  אני לא אומרת את זה בכעס.  הם אנשים קשים, לא נעימים, ולא נחמדים אלי.  אל תדברי ככה, חזר אריאל.  לא ביום החתונה שלך.

ולמי נותנים את המעטפה? הוא שאל.  אין פה תיבה או משהו.  אני צחקתי.  עזוב אותך, איזה חמוד אתה.  זו לא חתונה כזאת.  באת? יופי! הבאת לי את המתנה הכי שווה.   לאמא שלו? התעקש אריאל.  אמא של אוזי עד היום זוכרת "את הבחור הצעיר הנחמד שנתן לי מעטפה".

קצר מהר לפני:

תוך חמישים דולר וחצי שעה - הדשא מכוסח, גזום, נקי, ומלא ברק.  מכסחת דשא שלנו החזירה את נשמתה לבורא והפכה את חיינו לסמל העצלות.  למה בזבזנו את כל השעות האלה בכיסוח?  לפחות בימים אלו של משבר כלכלי אנחנו תורמים לכלכלת המדינה המקרטעת ומציידים שלושה נערים חסונים ומלאי יוזמה בסכומים שיאפשרו להם לזלול ג'אנק פוד משובח תוצרת חוץ.

את ליל הסדר המקומי מאכלסים כמה סוגים קבועים של משתתפים:

- אנשי מפתח בקהילה: אנשים כמוני וכמו האוזי, ועוד שתי משפחות, שתמיד יקציבו זמן, ישקיעו מאמץ, יושיטו יד ויכינו מראש כמה שיותר דברים כדי לעשות את ליל הסדר (או כל פעילות אחרת) משהו מהנה.

- משתתפים פעילים: חברי קהילה שיש להם פחות זמן ואולי פחות עניין מחברי המפתח, ולכן לא משקיעים הרבה מאחורי הקלעים, אבל במהלך האירועים תורמים ממרצם, קולם ונכונותם להפוך את לילה הסדר (או כל אירוע אחר) לנעים.

- כאלה שמגיעים לעיתים נדירות, וטוב שכך: אני לא יודעת אם אפשר לקרוא להם "חברי קהילה", אבל למרות שאף אחד לא קשור אליהם במיוחד, הם תמיד מוזמנים לכל אירוע ("כי לא נעים").  הם בדרך כלל מעצבנים אבל לפעמים הם מה שנקרא "בסך הכל בסדר", מה שהופך את העניין עצוב הרבה יותר, כי אז גם לא נעים לפגוע ברגשותיהם.  אנחנו חורקים שיניים ומודים על שלא פוגשים אותם לעיתים קרובות יותר.

- אורחים שעושים שמייח: סטודנטים זרים מארה"ב שמתפעלים שיש אפילו כאן בעיירה שכוחת האל שלנו יהודים, מרצים אורחים שמוקסמים מהמפגש של ים והר, בהאיים שעוד לא הבינו את גודל הזוועה, וכאלה שחשבו שערב עם יהודים זה רעיון נחמד.  עד שמגיע שלב האוכל כולם מבינים את גודל המשגה ונסוגים טקטית במילים:  "אני מצטער, לא ידעתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, ואני חייב להתחלף עם הבייביסיטר / להחליף בייביסיטר / להחליף לבייביסיטר".

- אורחים פוצים:  כאלה שהוזמנו וטעו לחשוב שטוב ליבה של המזמינה (לא אני! אחת מחברות המפתח) הוא עדות לכמה שהם רצויים במחוזותינו, ולכן מבלים את רוב זמנם ברביצה, חיוכים חמוצים, או שיחות ארוכות עם האוזי המייגעות אותו למוות, אבל לא מאפשרות לו לקום ולברוח "כי לא נעים".

אבל לסיכומו של ערב אומר, שהיה טעים, היה כיף, היה מעניין, היה מצחיק, והיה אופייני לנו.  שרנו את שירי הפסח משירון שהכנתי, קראנו את ההגדה בעברית ואנגלית לחילופין, הצגנו המחזה של "סיפור על דג וכריש" מאת גלעד שליט, ותקענו אוכל עד דלא ידע. 

מה גיליתי השנה?

שמטפטפים עשר טיפות בעשרת המכות כדי לגרוע מכוס היין שלנו, שהרי אנחנו לא כאלה חסרי לב, אלא גורעים משמחתנו בגלל אבלם של אוייבינו.

שיש הסבר מדעי להתרחשות עשר המכות - בגלל רעידת אדמה באי סנטוריני, יש מצב שכל מני תופעות כמו אצות אדומות במים וענני אבק הקבילו לעשר המכות.  מכת בכורות יכולה להיות קשורה לפליטת מתאן - גז כבד יותר מן האוויר שפגע בבכורים, שנהגו לישון על הרצפה הנמוכה והקרירה.  אשר ליהודים - הם כנראה היו עניים וישנו גבוה.

שתמיד אפשר להוסיף חידושים גם להגדה ששמעתי מליון פעם, אבל שזה אף פעם לא מעניין כשרעבים.

פרשס כתבה על הניילונים, ואני רוצה להגיד, שאולי אני כבר מנויילנת, ואולי בגלל זה נראה לי שהמנויילנת היחידה בקהילה שלנו היא קנדית.

כבר מזמן אני רוצה לספר את הסאגה המשפחתית שלי ושל האוזי, אבל אני לא רוצה להקציב לזה יותר מהאנרגיה שראויה, ולכן מתמהמהת.

אבל אולי כדאי פשוט לספר ולגמור עם זה?

בפוסט הבא.

חג שמח!