אני עצובה ונסערת. חשבתי להזהיר.
יש כאן, בעיירה שלי, לא הרבה ישראלים.וכבר למדתי, בדרך הקשה, שאם ישראלי מגיע לכאן מבלי שיצר קשר קודם לכן עם הקהילה הקיימת, הרי שאין לו עניין גדול ליצור קשרים ישראליים דווקא.
זה חסר לי מאד, החברה הישראלית. זה כל כך הרבה יותר קל וטבעי לי להתחבר עם בנות ישראליות. יש לי שתי חברות ישראליות טובות במלבורן (כולה 12 שעות נסיעה. מה הסיפור). כמה חברות רחוקות יותר עם פוטנציאל בבריסביין (12 שעות לכיוון ההפוך), ומכרות בקנברה (שלוש וחצי שעות. קפיצונת!). יש גם כמה בסידני (שעתיים בערך. דילוג ממש). וגם כאן יש לי את נגה, שהיא אמנם לא בת גילי אבל אנחנו חברות.
ובכל זאת אנחנו נשארים כאן. עבודה, משפחה, עיר קטנה, חוף ים. ובכלל, המציאות החיצונית היא רק השתקפות של זו הפנימית, ואם משהו לא מוצא חן בעיני בחוץ, חזקה עלי שמוטב לי לתקן אותו מבפנים.
ואף על פי כן.
לפני כשנה התברר לי שיש כאן ישראלי חדש. מלאת עזוז ורצון טוב יצרתי איתו קשר, והצעתי להפגיש אותו עם הקהילה, לעזור לו למצוא דיור, ועוד כהנה.ואז הוא עצר אותי ואמר - אני צריך להגיד לך משהו. אני אנטי-ישראלי.
נדמתי. זה היה כמו לחטוף סטירה.
המשכנו את השיחה בנימוס ובכוונות טובות, אבל לא יכולתי לשים את זה בצד. הבטחתי ליצור קשר כשאחזור מנדודי בעולם.
אבל לא יצרתי.
הוא בנתיים יצר קשר עם הקהילה, ולצערי תוך זמן קצר גם נוצר קצר עם הקהילה.
עברו חודשים. רחוק מהעין ורחוק מהמחשבה.
ואז אמנון, הפרופסור לכלכלה, שלח לי הודעה שהאיש הזה עומד לתת הרצאה אנטי-ישראלית אצלנו באוניברסיטה.
מה איכפת לי שאיזה חוקר חסר-חשיבות מציג את משנתו המוטה בפני קהל זעום של אקדמאים אוסטרליים משועממים?
אבל זה כן איכפת. איכפת לי. משמיצים את מדינת ישראל, שיש לי עליה ביקורת - כמובן! לא חסר. הרי עזבתי אותה לבסוף לא? - אבל בכל זאת, זו מדינה שיש בה הרבה טוב.מדינה שיש בה אנשים שרוצים טוב. שרוצים שלום. שרוצים הרמוניה.
מדינה שיש בה מאבקים פנימיים וכוחות שמושכים לכאן ולכאן, מדינה שיש בה ריבוי של דעות ושל כוונות, מדינה שעושה כמיטב יכולה, בלהט, באהבה, בכעס, בניסוי-ותעיה, ביאוש, בכל הכוח.
איכפת לי שמישהו מציג דעה מוטה ועווותת בפני אנשים שלא יודעים שום דבר, ויקבלו את דבריו כמו תורה מסיני.
ועוד בערב שבועות.
אמנון לא יכול היה ללכת. גם חברי היהודים האקדמיים לא. נשארנו רק נגה ואני.והאמת שהיה לי נוח עם זה. לאמנון יש נטיה חזקה לכוחנות. לגרג יש נטיה להיות טינלקטואלי מדי, וליוקה קשה להישאר אדישה.
נגה ואני, שתינו מתונות, ושתינו יוצרות רושם חיובי הרבה יותר כנציגות של ישראל.
אז הלכנו.
בדבריו של המרצה לא היו לי הפתעות גדולות. הוא טען שישראל ביצעה טיהור אתני ב-48', שהיא אינה מתביישת בטיהור הזה, ושהיא מנציחה את הרמיסה של העם הפלסטיני על ידי השואה. שארבע דמויות יסוד אחראיות להנצחה הזו - הורים, מורים, מצביעים, ומטיילים. הוא דיבר על כך שאין בישראל שום כוונה לנסות ולתהות האם בכלל יש להמשיך בדריסת הפלסטינים, ושאין שום פתרון מעשי בדמות שתי מדינות או מדינה אחת לשני העמים.
יכולתי לנסות ולהפריך כמעט כל טענה שהוא העלה, אבל הרגשתי שאין טעם. היה מתפתח ויכוח, שאר חברי הסגל היו רואים בי הפרעה לסדר היום, ולבסוף הוא היה יוצא הקורבן ואני - ישראל ההתקפית תמיד.
ואז נפתחה הבמה לשאלות, ודווקא קהל המקשיבים, שקיבל את דבריו כפשוטם, ניחם אותי. אחד שאל במה ישראל כל כך שונה משאר המדינות הקולוניאליסטיות (כמו אוסטרליה וקנדה), אחר הזכיר שישראל צעירה יחסית, וגם אוסטרליה רק לאחרונה החלה לשנות את יחסה לאבוריג'ינים. המרצה בתחילה ענה על שאלות, אבל מהר מאד אופיו הבלתי-מתפשר יצא לאור. ראיתי שחברי הסגל בעצמם נמנעים ממנו, מפני שהמסר שלו הוא "תסכימו איתי עכשיו ומיד!".
לא דיברתי עם אף אחד אחרי ההרצאה. דווקא רציתי להגיד תודה לאנשים המתונים יותר, על החמלה שלהם ועל האיזון. אבל לא רציתי לדבר עם המרצה. אז הלכתי.
עכשיו, כמה וכמה שעות אחרי, אני עדיין לא שקטה. אולי שגיתי שלא אמרתי מילה?
אולי האנשים האלה עוד ייקרו על דרכי. הרי זו עיר קטנה והאוניברסיטה קטנה עוד יותר.
מרגיז אותי שאנשים כמוהו יכולים לכתוב ולפרסם את כל זה במסווה של מחקר אקדמי. הוא טוען שהוא משיג את הנתונים מקשת רחבה של אנשים, אבל באותה נשימה מודה שהוא גדל "שם", ולכן יודע הכל כבר מתוך עצמו.ואני תוהה אם יש לנו אקדמאיים משלנו, שמפרסמים גם דברים נוגדים.
כן, אני יודעת שלא כל המלחמות היו הכרחיות, ואני יודעת שיש כיבוש, ושההתנהלות מול הפלסטינים שנויה במחלוקת.
אבל אף אחד כאן הוא לא מקשה אחת. לא הישראלים, לא הפלסטינים, לא החינוך, ולא הצבא.
כל כך מרגיז אותי שאנשים מקבלים תמונה מעוותת, ששוכחת לצין שאחרי הכל, אם ישראל לא תגן על עצמה, אין שום ספק שהיא לא תשרוד.
וזה משהו ששונה בין ישראל ובין שאר מדינות הגירה, כמו קנדה, אוסטרליה, וארצות הברית. וזה לא הוזכר היום אפילו במילה אחת.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
