לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

קואלה בחומוס


מלטשת את המראַה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2014    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

5/2014

פעמים ראשונות


יוצא לי חומר מלנכולי משהו בימים אלו, ובגלל זה חשוב לי להגיד שאני באמת ובתמים מאושרת.
מעולם לא הרגשתי מאושרת יותר מבימים אלו.  גם הנסיבות שלי חיוביות, אבל גם אני מרגישה חזקה, נחושה, מקבלת, ומאמינה יותר מאי פעם.
רק שעצב וקשיים הם חלק מהחיים, וקיומם לא הופך את החיים לטובים פחות.  ההיפך הוא הנכון - הם הדלק שמניע אותנו ליצור יותר טוב, הם הסף שמעליו התחושות האחרות.
גם הפעם אני כותבת מהמקום העצוב יותר, אבל בבקשה אל תטעו לחשוב שהמקום הזה נובע מירידה באושר.  

אחרי שעדה שירבטה אותי, ישבתי וחשבתי על איזו פעם ראשונה לספר.  הסיפורים שאני רואה כאן נפלאים ומרגשים, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר שקרה לי בפעם הארשונה, שעוד לא סיפרתי עליו ומתחשק לי כן.  ואז קראתי אצל חגית הנפלאה, וכתמיד, באה לה פריצת הדרך.  לאו דווקא פעם ראשונה מהעבר הרחוק, אלא פעם ראשונה מהווה הקרוב, שמאיר את הפעמים הראשונות מהעבר.

פעם ראשונה בפסח
לפני הרבה שנים, כשעוד גרתי בישראל עם האקס שלי, החלטנו לצאת לטיול אוהלים בפסח. למי שזוכר, ולמי שעוד גר בישראל, בפסח כל הארץ מלאה מטיילים, וכל המסלולים עמוסים לעייפה - כמו גם הכבישים אליהם.
היתה לנו אז פג'ו 505. מוזהבת. עם גגון.  האקס שלי קנה עוד לפני שפגש אותי - אחרת לעולם לא היתה מתנכסת לנו תפלצת שכזו.  איך לומר, הרכב ההוא יכול היה לעבור ברמאללה מבלי שיעיפו בו מבט נוסף.  או נכון יותר, גם ברמאללה לדעתי היו מעיפים בו מבטי גועל וסלידה.
אבל לא מתלוננים על מה שנוסע.  לכן העמסנו עליו שקי שינה, שני חברים, ואת הכלבים האהובים שלנו.  
כאן האמת היא שזכרוני מתעתע בי, ואני לא מצליחה לזכור אם היו לנו כבר שני כלבים, או כלבה אחת בלבד.  האם קוקי היתה עוד בת יחידה, או שצזיום כבר הצטרף אלינו? 

למרות שאת נעורי העברתי בצופים, וטיילתי לא מעט בצפון, האקס שלי הצליח להפתיע אותי ובחר מסלול שלא הכרתי.  
המסלול היה מוצלח מהרבה בחינות.  רובו היה מוצל ונעים, והוא עבר בין שיחים של צמחיה עבותה, מה ששימח את קוקי מאד.  היא התרוצצה בשבילים שפילסו להם חזירי בר, ריחרחה כל מה שנקרה בדרכה, וחזרה אלינו משולהבת כל כמה דקות, כאומרת - נו?  אולי תבואו גם אתם כבר?

עוד מקור של הצלחת המסלול היה שהוא היה כמעט ריק. פגשנו אולי שני זוגות נוספים של מטיילים.
אני לא חושבת שהיום הייתי מטיילת במסלול כזה - הוא עובר קרוב מאד לגדר המערכת בכמה מקומות.  אבל אז עוד לא היתה חטיפת החיילים של 2001.  בנאיביות מטופשת התהלכנו לנו באיזור ההוא והסתכלנו על הנוף, והאיום הכי גדול שחששנו ממנו היו הפרות.
פרות הן לא בדיוק חיות תוקפניות, אבל הן גדולות מאד, ככה שאין שום סיכוי לצאת בטוב מעימות איתן.  כל עוד הלכנו בחבורה על השביל, הרגשנו יחסית בטוחים.  אבל קוקי סירבה להצטרף אלינו כשנכנסנו לשדה מלא בפרות.  בשביל יצור קטן ופחדן, זו בוודאי החלטה נכונה הישרדותית.  אלא שאחרי שחצינו כולנו את השדה והיא נשארה לבד בצידו השני, ההישרדות קיבלה משמעות אחרת.  היא סמרה את כל פרוותה, משכה אוזניה לאחור, ורצה אלינו אחוזת טירוף.
הפרות הביטו בה בתמיהה משועממת.  אנחנו צחקנו (איך לא).  
זו היתה הפעם הראשונה שטיילתי בפסח במסלול כמעט ריק מאדם.  ובוודאי הפעם הראשונה שעמדתי כל כך קרוב לגבול עם לבנון.

בלילה ישנו על הארץ, בלי אוהלים, בשקי שינה, בחניון ליד נחל בצת.  התמזל מזלנו והיו שם שירותים בבניין שטרם הושלם, ושוב - היינו יחידים.
מלאת חרדות כתמיד שכבתי ערה.  מחבלים, רוצחים סידרתיים, מתקפה של כוחות עויינים - הכל כרגיל, אבל הפעם נוספו לרשימת המפגעים גם התנים.
יללות רמות של תנים עלו מכל עבר.  רעדתי מפחד לגורלה של קוקי.  מתקפה של תנים, ציד של להקה, נגיף הכלבת - כל אלה ריחפו סביבנו באוויר והדירו שינה מעיני.  כמובן שהאדמה הקשה והקור לא עזרו.  לבסוף קמתי, לקחתי את קוקי איתי ויחד הלכנו לישון באוטו, עד יעבור פחד.

על קוקי שלי סיפרתי הרבה בבלוג הקודם, וגם בבלוג הזה סיפרתי את סיפור נס ההחלמה שלה מהגידול המפלצתי שגדל בבטנה.
מאז הנס ההוא, חזרה קוקי לעולם האמיתי.  היא הלכה והידרדרה.
את השמיעה היא איבדה כבר לפני שנים, ועכשיו עיניה כוסו בדוק של קאטארקט.  היא הלכה לאט, גם בגלל דלקת פרקים.  היא הפסיקה לנבוח.  היא נסוגה בהדרגה פנימה, ועולמה הפך מבולבל יותר ויותר.
הוטרינר שלנו תמך בי ככל יכולתו.  זו החלטה שלך, חזר ואמר לי.  אני יכול לעזור לה בסימפטומים, אבל כמה איכות חיים נשארה לה - זו שאלה אחרת.
כדורים נגד דלקת פרקים עזרו לה ללכת ולעמוד בזקיפות.  כדורים נגד דמנטיה עזרו לה להרגיש פחות מבולבלת.  היא המשיכה לאכול בתאבון שלא פחת - גם שאריות שאוזי נתן לה, למורת רוחי.  הגוף שלה לא תמיד שמח בשאריות האלו, אבל היא תמיד כן.
לפני שנתיים לקחנו את הכלבים לטיול ברחוב.  קוקי, עיוורת, חירשת וחלשה, התקשתה.  היא נתקלה בעצמים, נפלה, נחתכה.  היא לא התלוננה - תמיד היתה כלבה סובלנית.  אבל הבנתי שיבשה ימינה ותמו ימי הטיולים שלה.
קוקי נשארה בבית.
אוזי טען שאני אנוכית.  שהגיע הזמן להרדים אותה.  זה צער בעלי חיים, מה שאת עושה, הוא גער בי.  הבלכה סובלת, מבוהלת, את צריכה לתת לה ללכת.
לא רציתי שהיא תעבור כאן עוד חורף.  הקפדתי ללטף אותה מדי יום ביומו, להאכיל אותה במו ידי אם צריך, לשאת אותה אל המים.  חיכיתי לסימן ברור שהיא צריכה ללכת - כי קוקי לא היתה מהמוותרים.

אמש, בחצות, התעוררתי לקול נביחות הכאב שלה. 
זו לא היתה הפעם הראשונה.  מדי פעם זה קרה אם היא נתקעה במכשול כזה או אחר בחצר.  אבל הפעם היא שכבה במלונה שלה ונבחה בכאב, בפחד.
הרגליים האחוריות שלה היו נוקשות, והליטופים שלי לא הצליחו להרגיע אותה.
היה לי ברור שהדברים הידרדרו מעבר לנקודת אל-חזור.
גם כשנרגעה, היה ברור שהיא איבדה קשר עם המציאות.  היא לא הצליחה לעמוד ישר או ללכת יותר מכמה צעדים.
התקשרתי לוטרינר שלנו.  הוא הסכים לבוא.
חיכינו, אוזי ואני, בחושך, בחצר הקדמית, כשעה.  קוקי אצלי על הידיים, מדי פעם נבהלת ומתעקת לעמוד על האדמה.  מדי פעם נחלשת ומתבלבלת וחוזרת אלי לידיים.
כשהוטרינר הגיע, לא היה שום טקס ושום הכנה לדבר.  
נעמדנו באור הכניסה.  הוא גילח לה רגל אחת, ניסה להחדיר את המחט לוריד, ונכשל.
אוזי הציע רגל אחורית.  קוקי בעטה.  אני ליטפתי.  הוריד אותר.  המזרק רוקן.  הנשימה נחלשה.  הלב נעצר.
קוקי, רפויה, רכה, וחמימה, התערסלה בידי.
לשתינו, זו היתה הפעם הראשונה.




אהבה של פעם
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 12/5/2014 05:27  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לספור את הברכות


יש שפע של מקום בחנייה, והשמש חיממה את האויר לכדי יציבות נעימה.  צל העצים ישמור על המכונית מפני התחממות לדרכי בחזרה.
בית החולים הזה נראה כמו קמפוס קטן.  אולי אוניברסיטה, או אולי מוסד שיקומי כזה או אחר.
היאוש לא ניבט מן הקירות, ואפילו האחיות, למרות שהן כבר יודעות שהדרך הזו מובילה לכיוון אחד שאין ממנו חזרה, שומרות על הבעה עליזה, מכבדת. 
 אלוהים יודע איך.
הרי לא כולם כמוהו.
יש בהם כאלו שהם אלימים, זועמים על שיכונם בכפיה במחלקה עם אנשים זרים.  נלחמים בצוות המופיע בפניהם כל יום, כאילו נתקלו בהם היום לראשונה.
אבל רק כאילו.
הבאתי לו היום קציצות דגים.  הוא אהב את קציצות הדגים שלי כל כך, שלמד להכין אותן בעצמו כבר בשבוע השני של מגורינו המשותפים.
הבנות שלו, להפתעתי, שמחו לאכול מהם כבר אז.  משום מה התקבע אצלי הרושם שהן יאכלו רק ג'אנק, אבל הקטנה הסבירה לי מיד ש"בשר זה בשר", ובשר הן יאכלו תמיד בשמחה - אפילו אם הוא בריא.
אני נכנסת לחדרו וכשעיניו נפגשות אני מחייכת אליו חיוך רחב.  ליבי הולם משמחה, אותה שמחה שהרגשתי תמיד כשעינינו נפגשו.  גם הוא מחייך, אבל חיוכו נשאר מהוסס, חיוך נימוסין לאישה זרה.
אני מברכת אותו לשלום, פונה אליו בשמו.  הוא עונה לי בנימוס.  
ליבי נופל קצת.  קיוויתי שאולי היום יזכור.

את כאן בשבילי?  הוא שואל בנימוס.  אני מהנהנת ומתיישבת על כסא האורחים שמולו.  את הרופאה?  את חושבת שהיום אוכל ללכת הביתה?
אני חושבת מה לענות.
אין טעם לנסות ולהזכיר לו שאני אישתו, שיש לנו שתי בנות, שחיינו ביחד שנים.
המנגנונים המאפשרים לו לזכור לא יחזרו.  אין טעם לכעוס, אין טעם להיעלב.
זו המציאות.
אין טעם להציג את עצמי כמישהי חדשה.  הוא לא יזכור אותי.  מחר הכל יתחיל שוב מחדש.

הגדולה היתה הראשונה שויתרה על ביקורים.  אני לא יכולה לעשות את זה יותר, היא אמרה.  הוא לא זוכר מי אני. הוא אומר שאני מזכירה לו מישהי, או גרוע מזה, שאני מזכירה לו את דודה סו.  אני לא יכולה לעמוד בזה יותר - אבא שלי לא מכיר אותי יותר.
הקטנה החזיקה מעמד וניסתה כמה פעמים להעמיד פנים שהיא התראפיסטית שלו - כי זו הרי העבודה שלה.  אבל אני חושבת שבסתר ליבה היא קיוותה שאחרי כמה זמן הוא ייזכר.  היא נשברה כמה חודשים אחר כך והפסיקה לבוא.
אני ממשיכה לבוא.  הלב שלי לא נותן לי להיפרד ממנו, כמו שלא נתן לי כבר אז כשנפגשנו.
הלב שלי צריך אותו בחיי, בין אם הוא זוכר אותי ובין אם לא.

אני לא הרופאה, אני אומרת לבסוף.  אני מתנדבת.  אני כאן כדי לבדר ולשוחח.  יכול להיות כאן מאד משעמם.
מאד משעמם! הוא מסכים איתי. ויש לי המון עבודה.  יש לי מטלות להגיש, ומטלות לבדוק.
אני מבררת בזהירות, שלא להפחיד את הצלילות השגויה הזו - אילו מטלות אתה מגיש?
אני לומד ניהול באוניברסיטה, הוא אומר לי.  אני גם עובד בתור מתרגל, עד שיסתיים התואר.  אחר כך אני חוזר לנהל את החברה שלי.
אני מהנהנת.  
ואני חושש שלא אספיק להגיש הכל בזמן, הוא אומר לי.  יתנו לי הארכה בגלל השהות בבית חולים, אני בטוח, אבל זה עלול להיות יותר מדי ואצטרך לדחות את הקורס.  ממש ביזבוז שנפצעתי ככה.
איך נפצעת? אני מבררת.
נפלתי מהאופנוע, הוא אומר.  בגלל זה כואבת לי הברך.
ההסבר הגיוני.  הסבירו לי כשהוא אושפז שהתרופות יכבידו על הפרקים.  לפעמים הכאבים הפיזיים הם ברכה, אמרה לי המנהלת.  הם נותנים להם סיבה שאפשר להבין - למה הם בבית חולים.  את האמת - שהמוח שלהם כבר נסוג כמה שנים בזכרון - הם לא מסוגלים לקלוט ולא מסוגלים לעכל.
את תרצי להישאר כאן לארוחת צהריים? הוא קוטע את מחשבותי, ומחווה בידו אל עגלת האוכל העוברת במסדרון.
האמת היא שהבאתי לך ארוחה משלך, אני אומרת לו. במסגרת התפקיד.
זה מותר?  הוא שואל, מהסס, אבל מקווה.  זה מותר, כמובן, אני מרגיעה.
הוא אוכל את קציצות הדגים בחדווה.  זה טעים מאד, הוא אומר.  אני חייב ללמוד להכין את זה.  אפילו אשתי תאהב.
אשתך? אני שואלת בחשש.
כן, הוא עונה מהר, ומחזיר את זרקור אלי, ואת נשואה?
כן, אני עונה, מחייכת.  נזכרת איך היה אומר שהוא גאה בנישואינו.  שמעולם לא היה גאה בנישואיו הקודמים.
ואני שמחה לראות שהוא נראה קצת מאוכזב.
העיניים שלי נעשות לחות.  
אני נשואה לאיש נפלא, אני אומרת לו.
או, זה נהדר, הוא אומר לי בחביבות.  כמה זמן אתם כבר נשואים?
עשרים וחמש שנה, אני עונה.  ואתם?
או, כן, משהו כזה, הוא עונה, מחפש איך לשנות שוב נושא.
אבל זה נותן לי רעיון.
אתה יודע, אני ממתיקה לו סוד, אני אמנם מתנדבת, אבל יש לי מתת שאני לא מספרת עליה לכל אחד.
אני רואה עתידות של אנשים.

הוא נראה מאוכזב, וקצת לועג, אבל עדיין מחייך ומנומס.
אני רואה שאתה לא מאמין לי, אני אומרת לו.
לא, אני לא, הוא עונה בחיוך.  אני מצטער.
זה בסדר - אני מנחמת אותו מניחה יד על זרועו.  גם אני לא האמנתי אף פעם, עד שזה קרה לי.  

אז מה את רואה בעתיד שלי?  הוא שואל בהלצה.
אני רואה... אני עונה לו - אני רואה שאתה ואשתך נפרדים.
מה? הוא שואל, מבולבל.
אתם נפרדים, אני חוזרת.  כשהבנות שלכם גדלות.
לא אמרתי שיש לי בנות, הוא נראה מודאג.
אני יודעת שלא אמרת, אני עונה לו.  אני רואה את זה.  יש לך שתי בנות.  יש בינהן חמש שנים הפרש, והן רבות הרבה כרגע, אבל כשהן גדלות, הן הופכות להיות חברות טובות מאד.
ויש לכם סוסים, אני אומרת לו, ורואה שהבעת פניו מתחלפת מהלצה, לחוסר אמון, לדאגה.  שלושה סוסים. קאם, טד, וג'אק.
יש לי שני סוסים, הוא עונה.  קאם וטד.
אני רואה עוד אחד, ג'אק.  הוא סוס מירוצים לשעבר.
פניו רציניות.  זה סוס של חבר שלי, הוא אומר.
יום אחד הוא יהיה שלך, אני אומרת לו.  ואתה תרכב עליו - אבל הוא יהיה רשע וחצוף ויפיל אותך כמה פעמים.  פעם אחת אחרי שכבר תיפרד מאישתך.
ואני אישאר לבד? הוא שואל בחשש.
לא, בכלל לא , אני עונה לו.  עיני מתלחלות שוב. אתה תפגוש מישהי אחרת.  היא תהיה צעירה ממך בהרבה, אבל היא תאהב אותך מאד, ותהיו מאושרים מאד יחד.
איפה אפגוש אותה? הוא שואל בלחש.
בכנס אקדמי, אני מספרת לו את סיפור היכרותינו.  בעיר רחוקה.  אבל היא תעזוב הכל ותעבור לחיות איתך.
יהיו לכם שתי בנות.
הוא מבטל את דברי - זה לא ייתכן.  עברתי ניתוח עיקור.
אני מתעקשת - אני לא טועה אף פעם.  זה ניתוח שאפשר להפוך אותו, אני אומרת לו.  אתה יודע שאפשר.  יהיו לכם שתי בנות, והן יהיו יפהפיות, והן יאהבו אותך מאד.  אישתך החדשה תהיה קשוחה איתן מאד - ואתה לא תצטרך שוב להיות השוטר הרע.  אתם תהיו משפחה שמחה מאד, ופעילה מאד.
ואישתי הראשונה?  אני אצטרך לשלם לה מזונות וכל זה, הוא שואל.
חלק קטן מהזמן, אני עונה.  הבת הגדולה כבר תהיה גדולה, והקטנה תגור איתכם רוב הזמן.
הוא מתחיל לשאול בעניין - אבל חושש - ואיפה נגור?
תגורו בפרבר ליד האניברסיטה, ברחוב שקט מאד.  מפני שזה יהיה קרוב למקום עבודתכם.
נעבוד באוניברסיטה? הוא שואל, שנינו?
כן, אני עונה, אתה תהיה מרצה, ותהיה חוקר מצליח מאד.  הסטודנטים שלך יעריצו אותך, ויגידו שאתה המרצה הכי טוב שהיה להם אי פעם.  ובתור חוקר - אתה תקבל מענקים גדולים לחקור נושאים חשובים בתחום הכבאות.  וגם אישתך תהיה חוקרת.  היא תעבוד בתחום דומה לשלך.
אני מתחילה לספר לו את חיינו מבלי שישאל.  אתם תסעו הרבה ברחבי העולם.  לאישתך החדשה יש משפחה בכל העולם ואתם תסעו לבקר את כולם.  אתם תיסעו ותתנסו בכל מני חוויות.  אתם תיסעו גם עם הבנות שלכם.  הן יהיו ילדות טובות ונוחות.  
ואיך הבנות הגדולות שלי יסתדרו איתן?  הוא שואל בחשש.
זה יהיה קשה בהתחלה, אני עונה, אבל אחרי כמה שנים כולן יהיו חברות טובות.  גם הבנות שלה וגם אישתך החדשה.  תהיה בין כולן הרבה אהבה וכבוד וחיבה.  
ומה עם אמא שלי?  הוא שואל, איך אישתי החדשה תסתדר עם אמא שלי?
אני נזכרת כמה אמא שלו סבלה בנישואיו הראשונים.  
אישתך החדשה תאהב מאד את אמא שלך, אני מרגיעה אותו.  הן ייפגשו לעיתים תכופות מאד.  הן יהיו כמעט כמו אמא ובת ממש.

נשמע שיהיו לי חיים מושלמים, הוא אומר, ונדמה לי שגם עיניו שלו לחות.
שום דבר לא מושלם, אני עונה לו ומרגישה דימעה על הלחי.  תמיד יש קשיים ויש מריבות, אבל יש הרבה אהבה והרבה קירבה, וזה הופך את הכל לטוב יותר.  אשתך החדשה תאהב אותך מאד, ותעריך מאד את כל מה שתעשה בשבילה.  
 היא תאהב אותך כל כך, שגם אם תחלה, גם אם תאבד את היכולת לזכור אותה, היא עדיין תרצה להיות איתך.
הוא מסתכל עלי באי-אמון.  
למה שהיא תרגיש ככה?  הוא שואל.
אני נזכרת שלקח לי כמה שנים לעורר בו את האמונה בטוב שבו.
מפני שהיא רואה את כל הטוב שבך, אני עונה לו.  גם אם אתה לא תהיה מסוגל לראות אותו בעצמך.  העיניים שלי מתחילות לדלוף ואני יודעת שלא אוכל לעצור את הבכי הזה.  
הוא פותח את זרועותיו לחיבוק ואני בוכה על כתפו, בפעם הראשונה מזה שנים.  
האם הוא סוף סוף נזכר?  האם קיבלתי בחזרה את האיש שלי, את האב של בנותי, שחלק עימי שני עשורים וחצי?  האם נוכל סוף סוף, גם אם נגזר עליו להישאר במוסד השיקומי הזה, לדבר שוב מלב אל לב כשניפגש, ולא נהיה עוד שני זרים?
אני מרימה את ראשי מכתפו ומסתכלת בעיניו, והוא מציע לי מגבון ניר ואומר - אני מקווה שבעלך לא יכעס שאת מחבקת גברים זרים בעבודת ההתנדבות שלך, כי אני אשמח לפגוש אותך כאן שוב.



גילגול של חלום רע, חרדות, ויום האם האוסטרלי, שהראה לי על כמה דברים יש לי להודות.
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 11/5/2014 12:44  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  קואלה בחומוס

בת: 47




21,826
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקואלה בחומוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קואלה בחומוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)