או אולי - רוקהאמפטון - ההיית או חלמתי חלום?
אחת מחברותי לריקודי-הבטן נפטרה מסרטן-השד.
לא היינו מאד קרובות, אבל תמיד חשבתי שהיא נהדרת. היא היתה אישה עם יצירתיות ודמיון אדירים, לא ראיתי דבר כזה. הנה תמונה שלה בבגדים שהכינה מבגדים יד-שניה. ושימו לב לכובע ולתיק היד, שעשו שימוש בתקליט ויניל ישן. העגילים הם תחתיות של בקבוקי מים מינרליים.
לפוסטר, הנה תמונה של ריטה בשמלת ערב שחורה ונוצצת, עם כובע רחב-תיתורה תואם ותיק, כולם נסרגו ביד ריטה, מסרט וידאו.
והנה שיר קצר שכתבה במהלך הכימותרפיה, שהפסיקה להשפיע, בעודה כואבת את אובדן שיערה, התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלה.
ריטה היתה נפש צבעונית וחמימה, מלאה אהבה ונטולת שיפוטיות. החיים הגישו לה אתגרים לא מעטים, והגדול שבהם היה בנה. הוא אובחן עם פרנויה סקיזופרנית, והתאבד בגיל 20. אבל ריטה נשארה אופטימית, אוהבת, אמא מזינה וסבתא אוהבת. היו לה שפע של חברים, וחברות, ובן זוג שגר בנפרד ממנה, וכולם הכירו אותה - כי מי יכול לשכוח כזו אישה בעיר קטנה ומנומנמת כמו רוקהאפטון?
ידעתי שהיא גוססת, ובכל זאת זה בא לי בהפתעה. היא עברה לדיור מוגן, אבל לילה אחד התמוטטה על הריצפה ולא יכלה לקום מהכאבים. אחרי זה היא עברה אל בן זוגה, תומס, וגרה איתו את 3 שבועות האחרונים של חייה. היא נפטרה שבוע לפני שנולדה נכדתה השניה.
ואז עלה הרעיון למכור את יצירותיה במכירה פומבית שקטה.
ואצלי עלה הרעיון לבוא.
ארבע שנים לא הייתי ברוקהאמפטון.
עזבתי כמו גנבת בלילה. רוב מכרי לא ידעו על הרומן עם אוזי, ועם רובם לא דיברתי אחרי המעבר. התביישתי, הרגשתי אשמה, וחשבתי שהם מגנים אותי על הרמון ועל הפרידה.
האקס שלי נשאר שם, ובהיותו אדם חם וחביב, ידעתי שחברינו המשותפים בקשר איתו ותמכים בו. ושמחתי על כך, בשבילו, אבל הרגשתי שאין לי שם מקום יותר.
האקס שלי עזב את רוקי לפני שנתיים בערך. חברותי, אלו שידעו על הרומן, נשארו איתי בקשר רופף.
החלטתי לבוא. לקחת את האפרוחית איתי, כמין הוכחה שהבחירה בחיים האלו היתה לא לגמרי מוטעית, ולנסוע לשם. לראות איך המקום נראה בעיניים חדשות. אחרי ארבע שנים, כולנו השתנינו. העיירה, החברות, אני.
חשבתי שהעיירה תיראה לי מוזנחת, ישנה, ריקה, מפגרת. חשבתי שירווח לי שעזבתי אותה.
ובמקום זה, העיירה גדלה קצת, התפתחה קצת, התחדשה קצת. חנויות ומרכזי קניות, בניינים ובתים שנצבעו מחדש, ואפילו השטפונות הרוו את האקוויפרים והכל נראה ירוק, שופע ובריא. אמנם לא ירוק עשיר כמו אצלנו, אבל ירוק עדין ולא מאובק כמו שזכרתי.
מזג האוויר, כמצופה בקווינסלנד, היה חמים ונעים. כמעט כמו הקיץ שאצלנו כאן. 25 מעלות חמימות עם שמש מלטפת, ושירת המאג-פאי המלודית.
והאנשים. טוב-הלב, הנדיבות, הנתינה והעזרה הטבעיים, שלא-על-מנת-לקבל-בחזרה, שכל כך חסרים לי.
גרג, המנחה שלי לשעבר, ואשתו, הציעו מיד לארח אותי. הם השיגו עריסה לאפרוחית והכינו לנו חדר. מיד עם פגוש האפרוחית הם נכנסו לתפקיד הסבא והסבתא, ולהפתעתי היא ויתרה על פוזות הפחד-מזרים והתמקמה בזרועותיהם. היא שיחקה עם הכלב שלהם ("לוק אט היז טייל!" געתה בצחוק, כאילו אין לה בבית שני זנבות של שני כלבים), היא אכלה את האוכל שהגישו לה (שעועית, אלא מה), והיא הקשיבה בהערצה נלהבת לגרג מנגן בגיטרה ("עוד!"). היא כבשה את ליבם בלי להתאמץ בכלל. והם מצידם הסיעו אותנו לכל מקום, ליוו אותנו למגרש המשחקים, והרעיפו עליה מחמאות.
נפגשתי עם כל חברותי. אחת מהן, שהיתה לי כמו אמא מאמצת, התעקשה שניפגש. מאד חששתי לפגוש אותה, בהיותה נוצריה אדוקה. לא סיפרתי לה על הרומן, וגם אחרי שהכל נגמר, לא דיברתי איתה מטוב ועד רע כשנה. אחרי שנה אזרתי אומץ והתקשרתי אליה, ולמרות שהיא אמרה במפורש שהיא לא שופטת אותי, חששתי. ידעתי שהיא ובעלה תומכים באקס, ושמחתי על כך, אבל חששתי שהם כועסים עלי. ובאמת - למה שלא יכעסו?
אז הודעתי לה במייל שאני מגיעה. לא העזתי הלתקשר ולהתעמת איתה באופן ישיר.
לא שמעתי ממנה תשובה עד ליום שבו הצעתי שניפגש. ואז היא התקשרה.
"אני לא מדליקה את המחשב כמעט בכלל", היא אמרה, "אבל במקרה אתמול הדלקתי וראיתי את ההודעה שלך. נסעתי לעיר כדי לפגשו אותך, אבל כשהגעתי, גיליתי ששכחתי את המספר שלך בבית. נסעתי חזרה הביתה כדי לקחת שוב את המספר. אני כל כך שמחה שלא פיספסתי אותך!"
היא ובעלה נותרו נפלאים ונדיבים כשהיו. מלאי אהבה ורצון לתרום, הם פורשים עכשיו מעבודתיהם. הם יוצאים לשיט מסביב לאוסטרליה, ואחר כך הם מחפשים דרך לתרום לקהילה שלהם.
אומרים, שילד מגיע לשיא האושר בגיל 11. זה הגיל שבו מצד אחד, הילד מפותח דיו רגשית ושכלית כדי להינות מהעולם, ומאידך, החיים עוד לא סובכו על ידי גיל ההתבגרות וההורמונים שלו.
רוקהאמפטון היתה גיל 11 שלי. בלי ילדים, בלי קריירה ברורה, בלי נכסים - הכל היה פשוט, ברור, נעים.
אבל לגיל 11 אי אפשר לחזור.
שני זוגות של חברים היו לנו ברוקהאמפטון, בני גילנו. על קלייר ופיטר כתבתי המון בבלוג הקודם שלי, ובעיקר שפטתי את קלייר המסכנה על האימהות שלה. (היום אני מצטערת על כל זה. במבט של אמא לפעוטה, אני מבינה הרבה יותר טוב את האתגרים שעמדו מולה. ואני מצטערת בשבילה שלא היתה לה מספיק עזרה להתמודד עם דברים אחרת.)
על הזוג השני כתבתי מעט מאד, אם כי אהבתי את ואלינג שמחתי לבלות איתה את מעט הזמן שהזדמן לנו.
ועכשיו תגידו לי אתם אם זו מקריות או לא: שנתיים אחרי שנפרדתי מהאקס, פיטר וקלייר התגרשו. ועכשיו, שנתיים אחריהם, גם ואלינג ובעלה.
חזרתי הביתה מדוכדכת. כמעט 10 מעלות פחות מאשר ברוקי, בלי שמש, החיים רועשים וסואנים יותר. יותר לחצים, יותר עבודה, יותר תוכן.
אולי זו עצלנות ובטלנות לחיות ברוקי לפני הפרישה. מה יש לעשות בגן-העדן כל היום? למי זה מועיל?
אבל הקור הזה, לא רק הקור הפיזי, חותך ומשבית אותי.
ואנדריאה חברתי אמרה לי:
אני נהגתי לעשות את אותו הדבר. השוויתי כל הזמן את הבית עם אוסטרליה. כשהייתי באוסטרליה, קיללתי אותה על שהיא שונה מהבית שלי, ואילו בבית כעסתי שהם לא יותר כמו האוסטרלים. חייתי עם החסרונות של כל המקומות, בכל מקום שבו הייתי. ואחרי הרבה שנים למדתי
להינות מהיתרונות שכל מקום נותן לי.
אז ישבתי בדמעות ועשיתי רשימה של היתרונות של המקום הזה, כדי לא לשכוח:
- יפה פה. כל-כך כל-כך יפה.
- מגוון פה. יש פה אנשים מכל התרבויות ומכל העדות ומכל הצבעים.
- אנחנו כמעט במרכז. מספיק קרובים לסידני כדי להינות ממה שיש לה להציע, אבל מספיק רחוקים כדי שיהיה פה שקט, ונקי, וזול.
- יש לנו מגוון של אפשרויות - חינוך לילדה, פעילויות, קהילות.
- יש לנו פה קהילה ישראלית, מיוחדת ופתוחה, אינטימית ומכבדת
- אנחנו קרובים מאד לחוף הים, ונעים שם בקיץ וגם בחורף.
- אנחנו קרובים למשפחה: לאמא של אוזי, לאחיות של האפרוחית
- לפעמים אנשים מגיעים לכאו, או לסידני, כי זה בדרך, ואז אני יכולה לפגוש אותם.אני כבר לא גרה בסוף העולם.
- אנחנו גרים במיקום מצויין מהרבה בחינות: קרוב לעבודה, שכונה טובה, גישה לנסיעות, שטח גדול וירוק.
- יש לי כאן גישה למקורות ידע מצויינים
- אני מוצאת כאן חברות שמתאימות לי מבחינת עומק והשכלה.
- אני לומדת להיות גמישה יותר ולקבל גם אנשים שונים ממני.
נראה לי שאסע לבקר בגן-העדן שלי לעיתים יותר קרובות, ולא אחכה שוב ארבע שנים, או עד שמישהו יעבור מן העולם.
שבועות שמח!