קואלה בחומוס

ואתם כבר מכירים את ההיבט הלאומי והפוליטי של כל הסיפור הזה - איש שמסרב לשנוא, שמחפש דרכים להידברות ולשלום בין שני עמים שלכודים בהתעללות הדדית מזה חצי מאה.

מה שאתם אולי לא מכירים זה ההיבט האנושי-הגלובלי של הסיפור הזה.  שינאה, מסתבר, היא לא פטנט מזרח-תיכוני.

המאבק שלי הוא בשנאה.  

כמה מיידית, כמה מהירה, וכמה הרסנית היא השנאה.  

היא מכה בנו כמו ברק ברגע שהדבר הכי קטן טורד את שלוותנו.

מאז שהתחלתי לקרוא את הספר הזה (אני רק בפרק השלישי) אני משננת לי בכל פעם שהברק הזה מכה: לא אשנא.

אם דר. אבו אלעייש יכול שלא לשנוא את העם שרצח שלוש מבנותיו, אז גם אני יכולה שלא לשנוא את השכנה המטורפת שלי, שדופקת בפחי הזבל של ברעש מתחת לחלונן של הבנות כשהן ישנות צהריים.

---

אני הולכת ולומדת יותר ויותר על הכלכלה שאיתה אנחנו חיים.

אני שונאת כלכלה.  זה תחום שלא מדבר אלי בכלל.  אני שונאת להתעסק בכספים ושונאת לחשוב על אסטרטגיות השקעה וחיסכון.

אני מעדיפה שהדברים פשוט יסתדרו ויעזבו אותי במנוחה.

אבל אני לא יכולה לעצום עיניים יותר.

זה התחיל בהרצאה ש*צופה מהצד* הציגה בפני, של ירון זליכה, על הכלכלה בישראל. 

אחר כך, כל סירטוני "השיטה" של אלדד יניב ייאשו אותי מלהאמין בצמרת השלטון הישראלית.

לאלו מכם ששואלים את עצמם - אבל מה אכפת לך?  את הרי כבר לא גרה כאן - אני עונה:

זה נכון.  אבל מה גורם לכם לחשוב שזה אחרת כאן?

אם כבר, אני חושדת במצב באוסטרליה הרבה יותר.  בישראל, אנשים הם דעתניים, אגרסיביים, יסודיים.  ישראלים אומרים את האמת בפרצוף, וכמה שהיא יותר כואבת, הם אומרים אותה בקול יותר רם.  

האוסטרלים לא.

האוסטרלים רוצים שהכל יישאר כמה שיותר שליו.

הנחישות הישראלית היא לא בדיוק שגרתית כאן.  גם לא היסודיות.

ואז גם הגיע הוידאו הזה על איך הון מתפזר בארצות הברית.  ההתחלה קצת מבלבלת, אבל זה נהיה ברור לקראת הסוף.

ואת כסף כחוב ראיתי כבר מזמן (אם כי הרבה ממנו לא הבנתי).

ועכשיו, משגיליתי את הכלכלה האמיתית, ובזכות הבלוג הזה, את הסרט "הסוד מארץ עוץ", היאוש נראה לי גדול מאי פעם.

כל המערכת בנויה לרעת רובנו - האדם הפשוט שנכסיו לא אדירים.  כל המערכת עומדת לקרוס.

יש כוחות חזקים (ועשירים) שפועלים להנצחת המצב ואף להידרדרותו.  וזה לגמרי מובן לי - העשירים רוצים להישאר עשירים.

אנחנו, האנשים הפשוטים, לא יכולים לצפות מהם שיביאו לשינוי לטובתנו.

אנחנו חייבים לפעול בעצמנו.

בשלב ראשון - להגדיל את המודעות.  להסביר ולספר בעדינות לחברינו את המצב.  בעדינות.  כי אף אחד לא אוהב שהופכים לו סידרי עולם.

השלב השני יתגלה כשתהיה רווית מודעות.

אבל המאבק בשנאה: לא לשנוא את העשירים.  

לא משנה כמה התבטאויות אכזריות ונבזיות הם משמיעים כלפי כולנו.  

הם שוגים שגיאה חמורה באמונתם שייתכן להם אושר על חשבון אושרם של זולתם.

זו שגיאה שמקורה בעולם שבו גדלו, בחינוך אותו קיבלו, בהבנה שאותה רכשו.

אל לנו לשנוא אותם בגלל כל אלה.  

תפקידנו הוא לאט-לאט ובהתמדה להפוך את התפיסה השגויה הזו על פיה.  

והרי אין לנו סיכוי לכבוש את ליבם ולנצח את שינאתם אם לא הצלחנו לנצח ולכבוש את שינאתנו-שלנו! 

ובמקביל, אני תוהה איך לחשוף את הקהילה המקומית שלי כאן, שגם היא מרגישה שמשהו כאן לא בסדר, אבל עוד לא יודעת לשים על זה את האצבע, לכל התערכת המבעיתה הזו.

אני גאה ומאושרת להגיד שהשיטה עובדת.  היה לי סופש עמוס בזמן עם הבנות, אבל אפילו שפעם-פעמים הרמתי קול ופעם-פעמיים ספרתי עד שלוש (יותר נכון ספרתי עד שתיים, לא הגעתי לשלוש) - סוף השבוע היה נעים ומהנה.  

דברים שבעבר הייתי כועסת עליהם - ויתרתי.  בעברית מודרנית - שיחררתי.  

הקדשתי להן זמן.  תיזמנתי את עבודות הבית מסביב להן ולמשחקים איתן.  עשיתי איתן פעילויות.

יהלי שלי בגיל כל כך שובה לב - רוצה ללמוד על ראש השנה, ולהכין שנות-טובות לכל החברות שלה, יהודיות או לא.

זאת חזית שרחוקה מנצחון.  

מצאתי חברה וירטואלית שעזרה לי לסדר את המדפים בסלון.  זה היה נצחון מרשים.

אבל כלקחנו על עצמנו את חדר העבודה, הסתבר שהאתגר גדול עלי בכמה מספרים.  לא רק שהידר לא מסודר, אני מגלה מדי יום שיש לי נטיה לשים דברים על משטחים פנויים, ולקוות שהם ייעלמו משם עם הזמן.  מה שכמבון לא קורה, להיפך - הם נקברים תחת עוד דברים שמגיעים לשם במשך הימים הבאים.  ואז נוצרת ערימה ענקית ומפחידה שאני נמנעת ממנה אפילו יותר.

די נמאס לי שהבית שלי נראה כמו מזבלה, עם ערימות של דברים בכל מקום.  אני יודעת שהפתרון כאן הוא לזרוק דברים שלא צריך ולארגן דברים כן צריך.

אבל מכאן ועד לביצוע הדרך ארוכה.

מקווה לדווח על התפתחויות.

שבוע טוב.

בלוגי ציחצוח-שיניים נוטים להיות משעממים, וזה ז'אנר שאני לא כל-כך רוצה להכנס אליו.  לכן החלטתי על זוית ייחודית: יומני המאבק.

חיי (וכפי הנראה גם חייהם של רבים אחרים) הם רצף של מאבקים.  אז אני אדוח כאן מעכשיו בכל שבוע מה התחדש בכל חזית.  מתאים?

אמא שלי, ואני חושבת שכבר ביטאתי את התחושה הזו כמה פעמים, היא חולת-נפש.  בעקבות המפגשים שלי עם מחלות-נפש יצאתי בסלוגן מהפכני: "מחלת נפש - עיסוק לכל המשפחה!" כי זה מה שקורה כשיש לכם במשפחה חולה נפש.  החולה גורר(ת) את כולם לתוך המערבולת המייסרת שהוא נמצא בה, כמעט ללא הבדלים מגדריים.

המאבק שלי במחלת הנפש של אמא שלי הוא מאבק שקשה לבנות סביבו אסטרטגיה, כי הקרבות כל הזמן משתנים.  אבל הנה היא בנתיים:

א. לעולם לא לבטא כלפיה מסרים פוגעים.  לפגוע בחולה נפש רק מוסיף שמן למדורה.

ב. אם נוצרה פגיעה, להתנצל.

ג. אם הצד החולה תוקף, והתקיפה קשה עלי, לנתק מגע עד יעבור זעם.

ד. לבטא אך ורק מסרים חיוביים: הערכה, חיבה, הכרת-תודה, אמפתיה, והבנה.

ה. לבטא אך ורק מסרים שאני מאמינה בהם בכנות.

ו. לחפש את הטוב והאור.

ז. כשיש הזדמנות להציג זוית שונה מזו ששולטת בחולה, להציג אותה.  גם אם החולה ידחה אותה או יכעס, חייבים להתחיל איפשהו.

בשבוע האחרון הדיאלוג עם אמא שלי נסב סביב אמא שלה.  מהעדויות של אמא שלי, עולה תמונה של אישה שדומה לה מאד (וזה לא מפתיע), שעיצבה אצלה את התפיסה לגבי יחסי אם-בת: יחסים של שליטה, של פחד, של קנאה, של שנאה, ושל הקרבה-עצמית.

בבלוג הקודם שלי עסקתי בפצעים שנפערו אצלי בעקבות החיים עם אמא שלי, והיו תגובות חוזרות שדחיתי על הסף אז: תגובות שהתעקשו שאמא שלי כן אהבה אותי.

היום אני יודעת שיש בזה מן האמת.  אמא שלי רצתה לאהוב אותי - ולשם כך היא דרשה שאהיה מה שהיא רצתה.  היא לא לשנות את האהבה שלה לפי מה שהייתי אני.

זו הזוית שהצגתי בפני אמא שלי.  שגם אמא שלה, ובזה אני בטוחה, אהבה אותה.  אבל בגלל מחלת הנפש שלה, זה לא בא לידי ביטוי.

כמוני בשעתי, גם אמא שלי דחתה את הזוית הזו על הסף.  בגלל מחלת הנפש שלה, הדחיה הזו לוותה באגרסיות ועלבונות.  

ההבדל הגדול הוא שאני לא מרגישה פגועה כפי שהיה קורה לי בעבר.

בעבר אפילו לא יכולתי לקרוא מיילים תוקפניים כאלו, ואם חלילה קראתי אותם: זה היה כאילו הכיש אותי עכביש ארסי והארס מסתובב לו אצלי בגוף.

היום הכל מתעבד מהר יותר, בקלות יותר, ברכות יותר.

אמא שלי מגיבה מהכאב שלה ומהקושי שלה.  אני חזקה יותר ורחוקה יותר.

החזית הכרוכה בהידוק לחזית האמא שלי היא חזית האמא-שאני.  החזית הזאת מתבטאת יותר בבירור עם יהלי מאשר עם נעמה.  יהלי, כמוני, כמו אמא שלי וכמו אמא שלה כנראה, היא אישיות חזקה ונחושה.  מאבקי כוח ביננו הם דבר שבשגרה, שהתחיל מינקות.  זה הופך את סופי השבוע שלנו לעינוי. לשתינו.  לכולם.

יש לי חברה טובה מאד שהתחילה התמחות בתחנה לטיפול במשפחות. היא עשתה איתי שיחה נוקבת בשבוע שעבר - אחרי שהתלוננתי על כמה קשה לי עם יהלי שלי (שאני אוהבת אהבת נפש).

כל השבוע אתם עובדים, היא אמרה לי.  את לא יכולה לצפות ממנה שתעזוב אותך במנוחה בסוף השבוע.  זה הזמן שלה איתך והיא רוצה אותו. זה בסדר לצפות ממנה להעסיק את עצמה - למשך חמש דקות בכל פעם.  אבל לא הרבה יותר מזה!  בתחנה אנחנו עובדים על לאמן ילדים לשחק לבד ארבע דקות רצוף מקסימום!  את יודעת מה זה ארבע דקות בגיל שלה?  זה המון!

לקחתי את המסר הזה לתשומת ליבי, והחלטתי לסדר מחדש את סדרי העדיפויות שלי בסוף השבוע.

עדיפות ראשונה - לבלות זמן עם יהלי ונעמה.

עדיפות שניה - כל השאר.

עוד דבר שנגה חברתי לימדה אותי היא "לתפוס אותם כשהם טובים" - להצביע על הכל מה שהיא עושה נכון כשיש לי הזדמנות.  זה משהו שהיא לימדה אותי כבר מזמן, אבל השילוב - קטלני.

היום, שבת בערב.

בבוקר היינו בשיעור מוזיקה.  נפלתי שם קצת ומדי פעם כן התעצבנתי, אבל לא כעסתי עליה ברמות של העבר.

אחר כך היינו ביום כיף של הפקולטה.  לא התרגזתי עליה בכלל.  נתתי לה כל מה שביקשה (היא לא ביקשה הרבה: קצת פירות, צבעי-פנים, וסוכריה אחת.  היא אחר לקחה עוד אחת בלי רשות... אבל אז היא עצרה) והיא מצידה הקשיבה לכל מה שאני ביקשתי.

אחר כך אכלנו צהריים.  היא מרחה את הזמן מתוך עייפות, אבל לא התרגזתי.

אחר כך הלכנו כולנו לישון צהריים.  התעוררתי מאושרת ושלווה חצי שעה אחריה.

אחר כך קישטנו ביחד עוגה ליומולדת של חברה.  קצת נזפתי בה כשלא עשתה מה שרציתי, אבל כן החמאתי לה כשכן.  לא נגמר בריב.

אחר כך ציירנו ביחד.  היא התרגזה הרבה פעמים, אבל לא התפתח מזה ריב.

אחר כך היא אכלה ארוחת ערב, והיא ונעמה שיחקו ביחד בעצמן קרוב לשעה.

אחר כך עשינו אמבטיה וחפפנו שיער.  היא קצת בכתה, אבל הפכתי את זה לצחוק.

אחר כך קראנו סיפור שלושתינו יחד.  נעמה הלכה לישון, ואוזי קרא ליהלי סיפור בעצמו.

היום עבר בשלום.  נראה מה יהיה מחר.

אחרי סדנה של "הסודות של דוקטורנטים מצליחים" גיליתי שאני עושה את הדבר הנכון מזה שנים - עובדת רק מעט שעות בכל יום עבודה על הדוקטורט, אבל שעות איכותיות.

השבוע הצלחתי לשמר את הכמות הנדרשת של כ-ארבע שעות איכות ליום (המנחה אמר שתיים, אבל נשארה לי רק שנה).

התחלתי לנתח את התוצאות שלי, ובהתחלה נדמה היה לי שהן נהדרות.

אחר כך נדמה היה לי שהן בזבל.

עכשיו אני לא בטוחה בכלום יותר וצריכה להתייעץ עם שירות הסטטיסטיקה המקומי.

אבל יש לי כיוונים ומשימות לעתיד, אז הכל בסדר.