קואלה בחומוס

חופשת הלידה שלי בתשלום מתקרבת לסיומה המר, והכבאי לא הסכים להאריך אותה לחופשה ללא תשלום.  הסיבה - התחייבויות לשותף תעשיה.  אחרי יומיים של בכי והתלבטויות, השלמתי עם הדברים הבאים:

1.  אני התחייבתי לפרוייקט הזה בזמנו. 

כן, זו היתה שטות, כי בטיפשותי לא וידאתי שמדובר באנשים סבירים ונסבלים.  אבל זו הטעות שלי, לא שלהם. 

2.  אני צריכה לעמוד בדברי. 

חתמתי על חוזה, קיבלתי כסף בעבורו, ודי.  עכשיו תורי למלא את הצד שלי בעיסקה.  זה לא יהיה קל, פשוט, או נעים, אבל זה אפשרי.  או לפחות, חייב את מלוא המאמץ שלי כדי שזה יתקיים.

3.  כמה שיותר מהר זה ייגמר, ככה עדיף.

ברגע שאסיים את ההתחייבות שלי, אני יכולה להיפטר מהאנשים האלה אחת ולתמיד, שזה, לכל הדעות, תוצאה רצויה.

4.  בדרך, יש לי מה ללמוד.

זה לא היה כיף, אבל למדתי הרבה עם האנשים האלה.  ראשית, למדתי להקשיב לאחרים.  שנית, למדתי שלא תמיד אני צודקת.  שלישית, למדתי איך להתמודד עם אנשים מהסוג הזה.  אלו שיעורים חשובים.

אני צריכה ללמוד לזהות אנשים כאלה כדי להמנע מהם כשאפשר, וללמוד איך לעבוד איתם כשאי אפשר.

5.  יהיה בסדר.

אוזי, החותנת, ואפילו האחיינית החשפנית הציעו עזרה בהשגחה על האפרוחית.  יהיה בסדר.

השלב הראשון בהשלמה הזו היה אמונה בקארמה.

חשבתי "מה עשיתי שמגיע לי העונש הזה?"  והגעתי למסקנה שזוהי קארמה רעה שהגיעה מהאקס.

האקס הוא בחור מקסים, נפלא ונהדר.  

אמנם הפרידה ממנו היתה הדבר הנכון לי, אבל אין ספק שהיה לזה מחיר שהוא נאלץ לשלם על לא עוול בכפו.  ועל זה, אין מה לעשות, עלי לכפר.

מרגע שהשלמתי עם זה שהעונש הזה אכן מגיע לי, הוא נהיה יותר נסבל. 

וגם, כיווןן שהאקס הוא כזה אדם נפלא ובריא בנפשו, אין לי ספק שזה ייגמר.  הרי זה רק עניין של זמן עד שתימצא לו אהבה חדשה והוא יהיה מאושר, ולא תישאר לי קארמה רעה לשרוף.

האפרוחית, כפרה עליה, העבירה אותי במקביל שבוע של ייסורים.  אחרי שהיא הפגינה יכולת הירדמות ביראה ומרשימה, פתאום היא הפכה להיות יצור בכיין ובלי נרדם.  שבוע שלם של ניחושים ותהיות, אולי כואבת לה הבטן, אולי זו המשחה נגד פטריות, אולי זה המתח שלי, אולי זה משהו שאכלתי, בלה בלה בלה, ואז הגיעה נגה, אמא לשלושה ומטפלת מנוסה בתינוקות, ואמרה -

אולי היא צריכה לשחק יותר?

השכבנו את האפרוחית תחת ה"אוניברסיטה", והיא שיחקה ושיחקה, קישקשה וחייכה, הסתכלה ובעטה, ואחרי די הרבה זמן השמיעה פיהוק.  ואז היא נכנסה למיטה שלה, ייבבה פעמיים שלוש, ונרדמה כבול עץ.

ומאז, אחרי כל ארוחה יש לה זמן משחק, ואחריו היא ישנה - כמו תינוקת.

וכך חזר לי הבטחון והאמונה בעצמי כאמא, באפרוחית בתינוקת מצויה, ובחיים, ביקום ובכל השאר.

בנוסף, מתלווה אלי חברתה הטובה של כל אם עבריה (או אחרת) - האשמה.  איזו אמא גרועה אני, שבמשך שבוע מנעתי מהתינוקת שלי גירויים נחוצים, וכפיתי עליה שגרת שיעמום ובדידות כאילו התגוררה בבית יתומים רומני.

מזמן רציתי לספר כאן עניין קטן שלי עם אלוהים.

בערך בגיל תשע הפסקתי להאמין באלוהים.  הכל התחיל כששאלתי את המורה שלי שאלה לפני שהשיעור התחיל, ולא הבנתי למה היא מחניקה חיוך תוך כדי תשובה.

היום אני יודעת שהמורה, לאה מרקוביץ' המסורה, לא קיבלה פה שאלה פשוטה כלל ועיקר.

אני ניגשתי אליה בתחילת השיעור ושאלתי - מורתי, איך אלוהים נולד?

ולאה מרקוביץ' השתנקה, גימגמה קצת, ואז אמרה - אלוהים לא נולד. הוא נצחי.  הוא תמיד היה ותמיד יהיה.

ואני לא מצאתי את התשובה הזו מספקת, וחשבתי על זה.

אם אלוהים נצחי, חשבתי לי, הרי שאלוהים ברא את העולם.

ואם אין אלוהים, אז העולם נצחי.

אנחנו לא יודעים שיש אלוהים.  אבל אנחנו יודעים שיש עולם.

אז יש לי הסבר מספק שאלוהים לא נכלל בו, ככה שמבחינתי, אפשר לוותר על אלוהים.

וכך בגיל תשע ביטלתי את אלוהים.  מלאה מרקוביץ' אני עדיין מחזיקה בתור מורה.

אחרי כמה שנים (נגיד, עשר), למדתי שהצורך באמונה הוא צורך אנושי.  וזה הפך את האמונה באלוהים קשה עוד יותר.  כי גם אם אני באיזשהו מקום מאמינה, הרי שאני יודעת שזה נובע מצורך שלי, צורך פנימי שלי, להאמין.

אז אם זה רק צורך שלי, זה די פוגם באמונה עצמה.

במשך השנים ראיתי אנשים שפונים לאלוהים מתוך כורח, מצוקה, יאוש.  האמונה בישות גדולה ומגוננת מטיבה איתם.  אצלי, משום מה, זה לא קרה.  גם בזמנים קשים, ההבנה שהאמונה מגיעה מתוך צורך שלי הופך אותי לספקנית במקום מאמינה.

אחרי שהאפרוחית נולדה, הייתי מלאה באושר.  לא כל הזמן, אבל הרבה זמן.  הייתי אסירת תודה על שהיא הגיעה, על שהיא בריאה, ועל שיש לי כל כך הרבה עזרה ותנאים מוצלחים סביבי.

ודווקא מתוך האושר הזה, עלתה אצלי הכרת תודה.  ועם התודה הזו פתאום צצה לה אמונה.

פתאום עלה בי רצון חזק להודות למישהו, לישות גדולה ומגוננת, שעשתה איתי את החסד הזה ונתנה לי את כל הדברים המופלאים האלו.

אני לא עומדת לחזור בתשובה או משהו.  אני רק מרגישה, לפעמים, שאולי בכל זאת יש שם משהו שמשגיח עלי ותומך בי, ונורא מתחשק לי להגיד: תודה.

ואם כבר באמונה עסקינן, יש כאן מני דתות שונות ששולחות שליחים לקרצץ מדלת לדלת.

הם מצלצלים בפעמון ושואלים אותך שאלות מעצבנות כמו - האם הכסף שיש לך הוא מדד ליחסים שלך עם אלוהים?  או מספרים לך שהם מיידעים את אנשים הסביבה על פעילות דתית כזו או אחרת.

כל אחד מתמודד איתם לפי דרכו.

יש את הטורקים בפניהם את הדלת.

יש את המתגרים בהם בלבוש חושפני.

אני למשל אומרת - תודה רבה, אנחנו יהודים.  אנחנו משחקים בשביל קבוצה אחרת, אבל בהצלחה עם שלכם.

(אוזי ניסה את השורה הזו על מתדפקת אחת.  היא הסתכלה בו בחשדנות ושאלה - סליחה, אפשר לשאול איך בדיוק אתה יהודי?)

יש את אלו המאיימים עליהם בהשחזת סכינים בחצר הקדמית (נשבעת).

ויש את אמנון, הפרופסור לכלכלה.  הוא פותח בפניהם את הדלת לרווחה, מזמין אותם פנימה, והאווילים נכנסים מבלי להרגיש בקורים הנדבקים בהם.  אמנון מציע להם קפה, ומתווכח איתם שעות, עד שהם מתחננים שיתן להם ללכת.  וגם אז, אמנון לא מוותר, ומציע ברוח לב להסיע אותם למחוז חפצם.  והמסכנים שאסור להם לסרב נתקעים אצלו ברכב למשמע עוד כמה טיעונים.

ותשקוט דלתו של אמנון ארבעים שנה  (או לפחות שבועיים).

שנת שלום, רגיעה ואושר לכולכם!

שבועיים בלי מגני פטמה, והאפרוחית, במקום להשתבח ביכולת המציצה שלה, רק עושה בי שמות.  נראה שיש לי עכשיו סדק בפטמה אחת, וגם השניה, כך נראה, הולכת בעקבותיה, אז חזרתי אחוזת יאוש למגני הסיליקון ולמצב רוח עגמומי.

במה חטאתי שמגיע לי העונש הזה? הפטמות סדוקות ובוערות, ככה שאולי גם נוגעתי בפטריה שאינה למאכל אדם, ובנוסף הזמן מסרב להאט או לעצור, וחופשת הלידה בתשלום שלי קרבה אל סיומה המר.  בתוך פחות מחודש שומה עלי לשוב ולהיגרר בבוץ על ידי המנחים שלי, זה ביד רכה וזה בזרוע נטויה.

האפרוחית, יש לציין, מתוקה עד מאד, ומדי האכלה מפרטת באוזני כל מי שמוכן לשמוע ש"אַגוּ", וגם "גֵה", ולעיתים גם "אַגְווָה" בפורטוגזית ואף "עוּגָה", שאסורה עלי מפאת פטרת הפיטמה האכזרית.  יש והיא אף נושאת קולה הענוג בשיר, מעלה ומורידה סולמות מוזיקליים בכשרון של, ובכן, אפרוחית בת חודשיים.  אלא שכל נסיונותי לתעד את נוהגיה אלו כשלו בתוהו.  מיד עם כווני אליה את המצלמה אוחזת בה פלצות והיא נועצת בי מבט האומר: "לא תצלח בידיך מזימתך להורגני נפש, צווח אצווח כצופר הנעמתי ואזעיק עלייך את כל השכנים למען יושיעוני".

זאת ועוד, כמו פנילאלין, אף אני ידעתי את נחת זרוען של אמהות אחרות, שתינוקותיהן, אם להאמין למוצא פיהן, יונקים בשלווה מרגע הוולדם, ישנים שמונה שעות רצוף חמש פעמים ביממה, לעולם אינן נושאים קולם בבכי, ובאופן כללי מהווים מזור לכל תחלואי היקום.  בנוסף, אוזי חותר תחת בטחוני בעצמי ובצאצאיתי הברוכה, ומדי פעם מפריח לחלל הבית אמירות כמו "מעולם לא ראיתי תינוק שבוכה כל כך הרבה", או "הילדים שלי מעולם לא היו ככה", ועוד כהנה משפטים במעוררים בי תשוקה לכרוך חבל על צווארו העבות ולתלות אותו מאחד העצים שבגינתנו, או לחילופין לגרור אותו אחר כבוד לבית זוגתו לשעבר, שם יוכל להביא איתה שלל צאצאים קסומים שאינם בוכים, וגדלים להיות פוסטמות שדחוף להן להיכנס להריון מכל משתין בקיר הנקרא על דרכן.

ספיקינג אוף וויץ', הגדולה סוף-כל-סוף השיגה את מה שחשקה נפשה מזה שנים, ונכנסה להריון מהחבר הבהמתי שלה.  זה בתורו זרק אותה מחייו פעמים אינספור בחודשים שקדמו לגילוי ההריון, ובכך הוכיח שמדובר במערכת יחסים יציבה, בריאה ואוהבת.  אולם, משנגלה דבר העובר שהיא נושאת ברחמה - מיד הזדרח זה בכל מאודו, שכן מזה שנים כמה הוא - כך לטענתו - לילד משלו.  אביו, כך אומר הלז, לא היה אב טוב, והוא - קצרה רוחו מלחכות להיות בעצמו אב דוגמה ומופת.

את דבר ההריון שמרה הגדולה בסוד כמוס לפרה ולסוס, ולמעט שורות מסיגרות בפייסבוק המספרות על בחילות מחד ואושר עילאי מאידך, לא ניתן היה לנחש את הדבר.  כדי להוסיף על השמחה שיחוש אוזי על הפיכתו לסב, סירבה זו לשתף אותו בדבר ההריון, ואף הגדילה לעשות וביקשה מכל שאר בני המשפחה שיסכיתו וישמרו את הדבר לעצמם. 

הגויים, כך מסתבר, רואים בשמירה על סוד אך דרך אחת לעמוד בהבטחה שכזו.  דרך נוספת היא לספר תוך השבעת הצד המסופר שלא יעז לחשוף את העובדה שסופר לו.

למותר לציין שאוזי, אדם רגיש ונוח להיעלב, אכן נפגע עמוקות מן הבחירה להותירו מחוץ למעגל הידע.  מאידך, נאלץ אף הוא להודות שאין הוא מהמפרגנים לרעיון ועל כן קשה להאשים את הגדולה על בחירתה זו.

חכמה (אני כמובן) מה היא אומרת - מה זאת הילודה הזאת לכם? 

או בעברית, מה דחוף לך, בחורה בת 22 שאין באמתחתה מזומנים, קריירה, עבודה קבועה, מקום מחיה משל עצמה, או סתם מערכת יחסים יציבה, מה דחוף לך להתרבות ולפזר את מורת רוחך על פני היבשת כאילו אין לנו מספיק? 

ואתה פתח ואמור לה - בשיחות כאלה ואחרות עם אמהות מקבוצת האמהות המקומית, עולה שדווקא ההכרח לטפל בילד, יש וכפה על מי מהמקומיים להתבגר לאלתר, שהרי צבא אין להם פה.

ועל כן יש לי האפשרות להתבונן בהריון הזה כמשהו טוב.  ומה אני יודעת.  אולי באמת היא והחבר יצליחו לשקם את יחסיהם הרעועים, אולי התמיכה הכלכלית של אמא שלה תקל על העומס, אולי באמת האמהות תאלץ אותה להיות יותר מעשית לגבי חייה.

ואם לא, חלאס, מה אכפת לי.  יש לי אפרוחית משל עצמי להתעסק בה ולטפטף לפיה פרצטמול למען ישוככו כאבי החיסונים בישבנה לאלתר.

וכאילו אין מאכילים אותו די מרורים כאן במחוזויתנו, הרי שאמי יולדתי שמעבר לים אינה מניחה ידה ומדי פעם שולחת לי אימייל כזה או אחר המתיימר להוכיח לי איזה זבל של בנאדם אני.  פעם אחר פעם אני נוכחת שכל האנשים בעולם הוריהם עוברים תהליך כזה או אחר של התעדנות, ואילו אני - נפלה בחלקי אמא ששפיותה נשמטת מתחת רגליה כמניה של אפריקה ישראל.  וכך החלטתי כאן די והותר אנשים שיעשו לי נאחס על הנשמה, ועל כן אין צורך לייבא עוד מארץ הקודש.

אז נכון לעכשיו הריני נמנעת מתכתובת איתה. 

זאת עד אשר אשכח את תמציתה של זו, ואתחיל שוב להזות שמה אולי גידלה לה זו  כישורים חברתיים, חמלה אנושית, או סתם שפיות הדעת, ואפנה אליה שוב.

זאת ועוד אגלה את אוזנכם שאמנם מאז ומתמיד רציית משפחה ברוכה ילדים, ולאחרונה הודיתי בכך שאולי אסתפק בברכה קטנה יותר, של שניים או שלושה, אבל כרגע אין בכוחי אף לדמיין את הילד הבא, ויש בי משהו שרוצה שהאפרוחית תהיה בת יחידה, כמוני, כדי שאבא ואמא יוכלו לתת לה ה-כ-ל.