פיירו חזר לקרא בשמות של שאר הקבוצות עד שהגיע לאחרונה: ניל קראוס, סטורם ארלרין, מאני לאייס וקוי למברדג'.    
הפתעה שררה ביציע הכבוד כאשר הוזכר שמו של קוי.
רוק קפא על מקומו "הוא אמר למברדג'?". 
"כן. קוי למברדג', הבן של רוברט."  השיב מאורו בגאווה.
"מעניין." מלמל ג'ין שהוא מחייך בעניין.
"בהחלט." הסכים איתו אוגוסט, מנהל בית הספר, סירו הנהנה גם היא לאישור.
"חושבים שיש לו סיכוי?" שלף ג'ין.
"ברור שכן." מיהר מאורו לצאת להגנתו של הנער.
"זה תלוי." נשמע לפתע קולו האפלולי של ראו, "מי יהיה הבוחן שלו.".
"אני תוהה באמת מי זה יהיה." צחקק ג'ין.
"כל עוד זה לא  האדון רוק." החל באן במיאוס.
"רוק הוא שום דבר," מלמל ראו האפלוליות שבקולו גברה "הוא בכלל לא רמה." נראה היה שהוא מודאג מאדם אחר כבוחן של קוי.
"איך אתה מעיז!" התפרץ באן, רוק אומנם לא הגיב להעלבה זאת אבל באן שהיה בעל סבלנות רופפת כעס שלגלגו על האדון שלו."איך העזת לומר שהאדון רוק הוא לא רמה, אתה לא מתבייש לומר דבר כזה על אחד מארבעת הלורדים של היסודות." קרא מתרומם על רגליו.
"מי אתה חושב את עצמך, אתה בסך הכול פודל המחמד של המנהל.".
"שלוט בעצמך, באן." הזהיר אותו רוק בידיעה שהוא עומד לעבור את הגבול.
"אמר השפוט של רוק." החל ראו בשקט שהוא מתעלם מפניו החמוצים של באן.
"אתה..." עצביו של באן כבר עלו לשמיים, "רק האל יודע איך הצלחת להיכנס לבית הספר הזה, מקומך בביוב עם שאר בני מינך, 'מנאורי' טמא ומתועב שכמוך.".
כולם ביציע  הכבוד הלבינו למשמע דבריו.
"באן." נשמע קולו הגוער של אוגוסט, בעוד סירו שלחה בו מבט מלא בוז.
"הו, הוא לא העיז לומר את המילה הזאת..." צחקק ג'ין. 
"טיפש שכמוך." התרגז רוק שהוא קם על רגליו ופונה אל ראו, "אני מתנצל בשמו, לא הייתה לו שום זכות לפנות אליך כך.".
"אין כל סיבה להתנצל, זה לא כאילו אמר דברי שקר." השיב ראו. להפתעת כולם חיוך קלוש ריצד על שפתיו.
"מובן שהוא צריך להתנצל על החוצפה הזאת." מיהר מאורו להתערב כמגונן על ראו.
"בכל אופן," החל ראו קולו קר כרגיל "מה שחשוב יותר עכשיו הוא המבחן.".
"אתה צודק." הסכים איתו אוגוסט  ולאחר מכן הפנה את מבטו אל באן, "נסיים לדון בתוצאות מעשיך לאחר המבחנים.".

"באמת הגיע הזמן!" קרא קוי שהוא מקפץ ממושבו בשמחה כאשר שמע את שמו. עברו שעות רבות מאז החל המבחן והוא ציפה בהשתוקקות שיגיע תורו.
"בהצלחה, קוי." איחל לו  קייל, שהוא מעט חושש לחברו.
הנער שחור השיער חייך בהתלהבות. "תודה רבה חבר, למרות שאני לא ממש צריך את זה.".
"לך כסח אותם." קרא אלן.
קוי הנהן לאישור ומיהר ללכת משם, אך שהגיע אל תחתית המדרגות הבחין בנער כחול השיער שעמד שם, מחכה לו.
"אולאן." קוי תהה איך הוא הספיק להגיע לשם כיוון שרק לפני מספר דקות ישב יחד איתם ביציע.
בפעם הראשונה פניו של אולאן היו קרים והבעת פניו רצינית, "אנחנו צריכים לדבר.".
"מה העניין?", "זה לא יכול לחכות?" תמהה קוי.
"לא. אם אתה רוצה לחיות." השיב אולאן, עיניו נצצו בברק מסוכן.
"קוי למברדג'." נשמע קולו של פיירו בפעם השנייה. קוי ידע שאם יקראו בשמו שלוש פעמים הוא יפסל אוטומטית ותהה אם זה מה שאולאן מנסה לעשות.
"אתה רוצה לגרום לי להיפסל?" חזר הנער שחור השיער על מחשבותיו בקול.
"להפך," גיחך אולאן, הבעת פניו חזרה להיות קלילה ומשועשעת "אני רוצה לעזור לך." הוא הסיר מאצבעו טבעת כסף בעל אבן ירקן אשר אות מוזרה הייתה חרוטה עליה וענד אותה על הקמיצה של קוי.
"מה זה?".
"מתנה שתגן עליך." השיב אולאן בחיוך ממזרי. הוא חזר באוזני קוי על המילים שצריך לומר כדי שהמתנה תפעל, "בשום פנים ואופן על תחזור על המילים האלו סתם." הזהיר אותו כחול השיער במבט מרושע, "השתמש בה רק כשאתה בטוח בהפסד שלך.".
קוי הנהן לאישור, הוא אומנם לא היה בטוח שהטבעת הזאת באמת תעבוד אבל היה אסיר תודה לאולאן על שניסה להגן עליו.
"עכשיו אני חייב ללכת אחרת יפסלו אותי." הוא קרא ומיהר לרוץ אל הזירה.
"בהצלחה. אח שלי..." לחש אולאן שהוא פונה לעלות חזרה אל הספסלים שם ישבו אלן, אנג'ל, קייל ואייבן.
"הנה אתה." נשמע קולו הגוער של אנג'ל, "לאן לכל הרוחות נעלמת?".
אולאן לא יכול היה שלא לצחוק למראה פניו הכעוסות של אנג'ל, "בחייך אבא, רק טיילתי לי קצת. אתה לא צריך לשלוח אחרי משלחת חיפוש.".
"כל דבר אצלך הוא בדיחה נכון." השיב אנג'ל שלא נראה משועשע כלל.
"ברור, אחרת החיים היו דיי משעממים." השיב אולאן בבדיחות.
"מעניין מי יהיה הבוחן של קוי?" תהה קייל.
"זה בהחלט מעניין." הסכים גם אלן.
"מפלצת..." נשמע לפתע קולו הקריר של אייבן, "הבוחן שלו יהיה מפלצת מפחידה.".
"שוב התחלת." נאנח קייל  דיי התחיל להימאס לו מהנבואות השחורות של אייבן.

פיירו חיכה עד שעלו ארבעת הנערים, האחרונים ברשימה אל הזירה ואז פנה אל ניל קראוס שהיה הראשון, כדי שיבחר את הבוחן שלהם.
קוי עמד על הזירה רועד כולו מההתרגשות, הוא תהה מי מארבעת הלורדים יהיה הבוחן שלו.
ניל שלף פתק מהקופסה בידו של קארל ונתן אותו לפיירו. לורד האש נראה מרוצה מאוד מהתוצאה, "נו נו, מה אתם יודעים." החל שולח מבט עוקצני אל עבר יציע הכבוד. עיניו מתמקדות על הגבר קר המזג לבוש הגלימה האפורה שישב לצד מנהל בית הספר.
"נראה שהבוחן שלכם הוא אני." סיכם לבסוף בחיוך ממזרי.

ביציע כולם היו מופתעים לשמוע כי פיירו הוא הבוחן של קוי. "איזו טעות." לחש אלן, שולח מבט חושש בזירה. כאילו היה דבר מה שידוע רק לו.
"צדקת." החל אולאן בבוז שהוא פונה אל אייבן "הבוחן שלו הוא בהחלט מפלצת.".

לאחר שנקבע כי המבחן האחרון יערך על ידי פיירו, ירדו קוי ושני הנערים האחרים מהזירה בזמן שניל בחר את נשקו.
אחד אחרי השני עלו הנערים כדי להבחן, קוי עמד בצד וחיכה לתורו, גופו החל לעקצץ והיה חסר מנוחה ככל שחשב על תורו הקרב.
"קוי למברדג'." נשמע קולו של פיירו.
קוי קיפץ בהתרגשות ומיהר לעלות לזירה, סוף כל סוף יוכל לחלץ עצמות. נוסף לזה היה משהו בפיירו שגרם לו לרצות להבחן נגדו עוד מהיום הראשון, בו הופיע בביתו יחד עם באן וקארל והודיע לקוי שהוא מוזמן להצטרף אל בית ספרם. נוסף על כך הייתה גם העובדה שכול מי שהכיר רק הזהיר אותו מפני פיירו שגרמה לקוי רק לרצות יותר להלחם בו.
פיירו רק עמד במקומו שבזירה עיניי הרובי שלו זהרו באור מסתורי. נראה היה שקוי לא היחיד אשר התרגש מהמבחן הזה.
"טוב, נראה שהגיע תורי."  חייך קוי בהתלהבות.
"בהחלט נראה כך." השיב פיירו בחביבות והצביע לכיוון תיבת המתכת שעמדה לצדו של קארל, "בחר את הנשק שלך." סיכם.
"כמובן." השיב קוי. מרגע לרגע התרגש יותר, אך לפני שהספיק לעשות אפילו צעד אחד שמע הנער מישהו קורה בשמו.
קוי שלח מבט קצר הצידה אל המקום ממנו נשמע הקול, נדהם למראה גבר בשנות הארבעים לחייו. בעל שיער שחור וכתפיים רחבות, גופו היה מכוסה כמעט כולו על ידי שכמיה שצבעה אפור כהה, חוטי כסף בהירים היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה.
"אני אהיה הבוחן שלך." סיכם ראו. קולו קר ואפלולי כתמיד, עיניו השחורות נעצו מבט עמוק ורב משמעות בנער המופתע שמולו.
"אתה?" התפלא קוי, הרי כבר ביומו הראשון בבית הספר סיפר לו אנג'ל כי ראו אשר נמנה גם הוא עם חמשת יועציו של המנהל ונחשב בין הלוחמים החזקים ביותר שנראו מעולם. לא שלט בכוחם של ארבעת היסודות אלא בכוח ארור לכן נאסר אליו להתקרב אל התלמידים ובוודאי שלא לבחון אותם.
"באמת?" התעניין פיירו, בעודו שולח מבט קצר אל יציע הכבוד, שם ישב אוגוסט ווילרד, מנהל בית הספר, כשואל אם הסכים לכך.
זה רק הנהן לאישור.
"וובכן נראה שלמנהלנו היקר אין כל התנגדות," החל לורד האש מכריז "אם כך, המבחן האחרון יהיה בין קוי וראו." אמר לבסוף שולח מבט רב משמעות אל השניים.

"הוא לא רציני." נדהם מאורו. "לא ייתכן שהוא מתכוון לבחון את קוי.".
"מדוע לא?" התפלא ג'ין. "זה יהיה מבחן מעניין למדי.".
"אכן, כך נוכל לדעת אם מה שנאמר על הנער נכון." הוסיף אוגוסט. בעוד סירו, רוק ובאן שלחו מבטים שקטים ובוחנים בזירה.

קייל סירב גם הוא להאמין שדבר כזה קורה, "איך יכול להיות שהם נותנים לשד הזה לבחון את קוי?".
"קצת כבוד." גער בו אנג'ל. הוא אומנם חשש מפניו של ראו, ממש כמו כל השאר, אבל עדיין לא שכח כי מדובר בלורד מכובד בבית הספר ולכן היה עליהם להתנהג אליו בהתאם.
"כבוד?" התפלא קייל, בן הדוד שלו היה האחרון ממנו ציפה לדברים האלה.
"בדיוק משקפופי."  התערב אולאן, "תלמד לכבד אנשים מבוגרים ומוצלחים ממך.".
"תראו מי שמדבר, בנו של השטן!" התפרץ קייל.
"אולי, אבל אפילו את הבן של השטן לימדו נימוסים." השיב אולאן בלעג, שהוא נשען לאחור ומתעלם מהמבטים הרצחניים של קייל.
"צר לי להפריע לכם, זוג יונים אבל האקשן האמיתי נמצא שם." מלמל אלן מצביע על הזירה.

"וובכן, אני מאמין שאפשר להמשיך." פנה פיירו אל קוי. "גש בבקשה לבחור את הנשק שלך.".
קוי שלח מבט קצר אל פיירו ומשם אל ראו שרק עמד במקומו בשקט וחיכה. הנער ניגש אל תיבת המתכת שנחה לה על הזירה קרוב לרגליו של קארל.
היו חמישה תאים והוא לא היה בטוח מה עליו לבחור, "עצום את העיניים ותן לחושים שלך לבחור." אמר קול מוכר ומלא חיבה.
קוי הרים את ראשו והבחין בקארל אשר עמד מעט קרוב יותר וחייך אליו, "תראה שכך יהיה קל יותר." סיכם קארל.
הנער הנהן מודה לקארל על העצה. הוא הביט בתיבה לרגע ולאחר מכן עצם את עיניו בעוד ידו טיילה בין התאים בתיבה אך במקום להיעצר על אחד מהם היא המשיכה לדלג בין שניים מהתאים, לא בטוחה במי מהם לבחור. קוי פקח את עיניו והביט היטב בתאים שכלפיהם התלבט. בתא אחד נחו להם זוג סאי עשויים מתכת יקרה, אבן כחולה הייתה נעוצה במרכז כול ניצב, היה זה הזוג שבהם בחר קייל במבחן שלו.
אך התא השני היה שונה, כיוון שאיש עד כה לא בחר בו. למעשה לפי מראו נראה כאילו לא בחרו בו במשך כמה שנים. לאחר התלבטות קשה בחר קוי את נשקו ושלף אותו לתדהמת כולם.

החשכה החלה יורדת אט – אט על היער האיום שעה ששלוש דמויות התהלכו במרחביו. שתיים מן הדמויות היו מכוסות מכף רגל ועד ראש ברדס שחור, אחת הדמויות לבושה שחור הייתה גבוהה עד מאוד, כמעט שני מטרים, בעלת כתפיים רחבות.
ואילו הדמות השנייה הייתה נמוכה ממנה בחצי ומעט יותר רזה. כל שניתן לראות מפניהן של הדמויות היו שפתותיהם. יחד איתם צעדה נערה, ספק אישה, כבת עשרים עיניה שחורות כלילה ושערה אדום כאש, פניה לבנות ובהירות כלבנה ושפתיה אדומות כדם, אן שמה. בזרועותיה אחזה תינוק בן פחות משנה לבוש אוברול ירוק.
השלושה היו בדרכם אל 'אכסניית היער האפל' אשר על פי דבריה של אן נמצאת במרחק של יומיים מהמקום בו היו.
 אן שלא הייתה רגילה לצעוד כל כך הרבה נעצרה לרגע בצילו של אחד העצים.
בארקר הגבוה והאדיב מבין השניים הלבושים בשחור, הבחין בכך. "חכה רגע." פנה אל שותפו, שלא נראה כל כך מאושר מהעצירה הפתאומית.
"מה קרה?" חקר. קולו היה מרוגז במקצת. "אתה הרי יודע שיש לנו עוד הרבה ללכת ומעט זמן להגיע למפגש שלנו.".
"אולי כדי שנעשה הפסקה קצרה." הציע בארקר להפתעת חברו.
"אנחנו צועדים בקושי ארבע שעות ואתה כבר עייף, מה קרה לך לעזאזל?", "הרי אנחנו בנויים למסע של יותר מארבעה ימים בלי מנוחה.".
"אנחנו כן." השיב בארקר בקול נוקשה, "אבל לא היא." אמר מצביע אל הנערה שנשענה על גזע העץ מתנשמת בכבדות, ידיה רעדו אך למרות זאת המשיכה להחזיק בפעוט אשר בידיה כאילו ברגע שתניח אותו אפילו לשנייה הוא עלול להעלם.
הגבר הנמוך נאנח, "אני מתחיל לחשוב שבכל זאת לא היינו צריכים לקחת אותה איתנו.".
למשמע דבריו הזדקפה אן, "זה בסדר אנחנו יכולים להמשיך." מהרה לומר שהיא נאבקת בידיה הרועדות.
"בחייך ילדונות, את לא יכולה להמשיך כך." החל בארקר שהוא מחייך בהבנה, "את חייבת לנוח קצת.".
"בהחלט." נשמע קולו הקר של שותפו. "הדבר היחיד שחסר עכשיו הוא שתקרסי לי כאן.".
"הו, לא... אני ממש בסדר." היא השיבה בגאווה והחלה לצעוד מספר צעדים, שלפתע החלה האדמה סביבה לרעוד והיא איבדה שיווי משקל נופלת, בעוד הפעוט נשמט מזרועותיה.
אן הייתה בלי ספק נופלת אם לא היה הגבר הנמוך תופס אותה בחוזקה בעוד בארקר הספיק לתפוס את סאיין, הפעוט לפני שנחת על האדמה.
"כן, את במצב מצוין." החל גבר הנמוך בלגלוג, בעודו מושיב אותה בצילו של העץ שעל גזעו נשענה לפני מספר דקות. "עכשיו תעשי לי טובה ושבי כאן,  נוכל להמשיך אחרי שתנוחי.".
 

לאחר התלבטות קשה בחר קוי את נשקו ושלף אותו לתדהמת כולם. נראה כי בסופו של דבר הוא בחר בתא הבודד שהיה גם החמישי, שולף ממנו דבר מה שנראה כמו חנית אלה שהיא הייתה מחולקת לארבעה חלקים שהתחברו זה לזה בשתי צידיה של החנית היו להבים חדים ובמרכזה אבן שחורה.
בחירתו של הנער שחור השיער גרמה תדהמה ביציע הכבוד.
"מה לכל הרוחות." קרא רוק אשר לשם שינוי נראה פחות רגוע מבדרך כלל.
"אלוהים אדירים." מלמל מאורו.
"עוד אחד מהם." סינן באן.
בעוד אוגוסט, סירו וג'ין ישבו בשקט ולא אמרו דבר, פניהם החווירו ועיניהם עדיין נעוצות בזירה.

"לא, זה לא יכול להיות..." נדהם אנג'ל.
"יופי של בחירה קוי." צחקק אולאן.
"אני לא מאמין שאתה באמת שמח מהבחירה שלו." גער בו אנג'ל.
"מצטער, לא ידעתי שאני אמור לבכות." השיב הנער כחול השיער בצער מזויף.
"זה מוזר." החל קייל שלא ממש הבין מה הלך שם, "הייתי בטוח שהוא יבחר בסאי בגלל שגם קוי הוא כושף של יסוד המים כמוני. ואיזה מן נשק זה בכלל אני לא מכיר אותו.".
"ברור שלא, זה לא נשק לנקבות." הקניט אותו אולאן.
"אולי תשתוק כבר קרצייה." התרגז קייל.
תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת." נאנח אלן בעוד אייבן ישב צמוד בכיסאו אוחז בחוזקה את משענות המושב שלו "מרושע, משרוע." הוא מלמל.

פיירו היה גם הוא מופתע מעט מבחירתו של הנער אבל לא נראה כאילו זה הפריע לו כל כך, "אז, אני מבין שבחרת.".
קוי רק הנהן בראשו, "אם כך אני מניח שאפשר להתחיל במבחן." החל לורד האש, שעה שהוא וקארל ממהרים לרדת מן הזירה, יודעים  שזה יהיה מסוכן להישאר שם.
ראו המשיך לעמוד במקומו ולא נראה כאילו התרגש כל כך מבחירתו של קוי, הוא הושיט יד אחת אל תוך גלימתו מוציא ממנה חנית זהה לזאת שבחר קוי. אשר למרבה הפלא נראתה חדשה לגמרי כאילו לא השתמשו בה מעולם.
קוי נזכר בדברים ששמע על כך שראו מחזיק בכוח חזק ומאיים במיוחד ותהה האם בגלל זה הוא לא השתמש בחנית קודם לכן.
פיירו חיכה מספר רגעים עד אשר ראו נעמד בעמדת קרב, "האם אתה  מוכנים?" שאל.
"ברור!" קרא קוי בהתלהבות, מסיבה כלשהי הוא נרגש יותר להבחן מול ראו מאשר היה כאשר אמרו לי שפיירו יהיה הבוחן שלו.
"כבר לפני הרבה זמן." השיב ראו בקרירות.
"טוב, אם כך אתם יכולים להתחיל." קרא לורד האש מרים את ידו באוויר.

ההמשך יבוא...

*עריכה!!!*

החלטתי להעלות ציור שיסביר פחות או יותר איך נראה הנשק שקוי בחר.

אני כבר מתנצל מראש על הזוועות, זה מה שקורה שמציירים עם תוכנת 'צייר' :

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...