צעדים ראשונים.

כבר שנה, אפילו יותר, לא כתבתי כאן.

ואת האמת? גם לא הייתי כותבת אלמלא המכתב המזהיר מפני סגירת הבלוג.

לא יכלתי לתת לו להסגר, זה יקר לי מדי, הבלוג הזה הוא הילדות שלי הוא ההווי שלי.

יש פה כל כך הרבה דברים שנכונים גם היום

יש כאן כל כך הרבה מסקנות שהסקתי.

מנקודת מבט זאת.

שני, בת 17, שמסתכלת על הבלוג האישי שלה אני יכולה להגיד שהגשמתי הרבה ממה שרציתי להגשים.

שנהייתי מי שרציתי.

עדיין לא שלמה,  אבל בכיוון.

אני מרגישה את ההבדל בין הילדה המפוחדת שכתבה פה לפני כשנתיים לבין הילדה הבוגרת שעכשיו כותבת.

וואי. האתר הזה מציף אותי התרגשות, נוסטלגיה, געגועים.

לתמימות. שכבר לא פה.

לתמימות. שמעולם לא תחזור.

אני עדיין לא מוצאת את עצמי. אני עדיין במרדף אינסופי אחר האמת ואחר הנכון. אני עדיין במרדף אינסופי אחרי עצמי.

אני מקווה, שעוד שנה, כשאני אחזור לעדכן, כדי ששוב לא תמחק ילדותי, אני יהיה במקום אחר. טוב יותר. אמן.