צעדים ראשונים.

כנראה.

הפוסט הקודם עשה לי משהו. הוא שיחרר אותי. זה עשה לי טוב.

 קשה לי להתבטא בכתב, כתיבה פיסית. אני חושבת הרבה יותר מהר ממה שאני כותבת וזה מעכב אותי. מוציא לי את החשק לכתוב.

אחרי פירסום הפוסט, ישבתי שעה, שעה וחצי וקראתי את הפוסטים הקודמים, שנפסקו לפני כשנתיים. אני חייבת לציין שהופתעתי מהבגרות שהפגתי אז. מצורת הכתיבה. מהאמת. גם עכשיו מפרספקטיבה של נערה מתבגרת בת 17, המילים עדיין חדרו, עדיין חילחלו, ועדיין הפעילו את הכפתור שהן היו אמורות להפעיל. המחשבות המתפזרות של ילדה בת 14 או 15, האי וודאות, והניסיון להבחין מה נכון ומה לא, התבשלו. אני יודעת לאן פניי הולכות, אני עיצבתי את דמותי. אני מקווה שבצורה נכונה. אני חזקה בדעותיי לטוב ולרע.

ואני מפחדת מזה. אם לפני תקופה הייתי גמישה מאוד, מבקרת את עצמי באופן בלתי פוסק, ובוחנת בכל צעד וצעד האם אני צודקת או טועה, כיום? אני פחות ופחות פתוחה. וזה מפחיד אותי. אם אני פוסעת בדרך הלא נכונה? אם אני שוגה ומתעלמת מההכוונים שנותנת לי הסביבה? אם אני כן צריכה להתעקם להיות כמו כל החברה?

קשה לי.

דווקא בגלל הדרך שבחרתי. דווקא בגלל הדרך שבחרתי להגיד את מה שאני חושבת, דווקא את הדרך בה אני הכי אמיתית שאני יכולה להיות, וכנראה אמיתית מדיי, דווקא בגלל הדרך הדורסנית שאני כנראה מתנהלת בה. וכואב לי. איבדתי אמון באנשים. אמון טוטלי. אני מוצאת את עצמי לבד בבית הספר. בודדה. כבר לא נותרו לי חברות שעליהן אני יכולה לסמוך. כבר לא נותרו לי חברות שאני רוצה לסמוך עליהן. אני כבר לא צריכה אף אחד, וזה עצוב לי. אך עוד יותר עצוב, שאני לא מרגישה שמישהו באמת זקוק לי. שאני יהיה חסרה למישהו. ואני צריכה את זה. אני צריכה קשר אנושי, קשר נפשי חזק, הבנה שהיא מעבר למילים, אני צריכה את התמיכה הזו. אני לא יכולה להלחם בעולם לבדי. אני צריכה לדעת שיש מישהו שם שיעודד אותי שיהיה איתי, שילחם יחד איתי במלחמה שלי. שירצה להלחם איתי.

קשה לי להודות בזה. אבל שני. נכשלת. את צריכה אנשים איתך.

את לא יכולה להלחם לבד.

הובסת.