צעדים ראשונים.

הבגרות בתיאטרון הזאת עולה לי כל כך הרבה.

בכל כך הרבה דמעות, בכל כך הרבה תסכול, בכל כך הרבה קירבה.

איבדתי את האמון באנשים.

סוף עידן התמימות.

הכרתי צדדים שאני לא אוהבת בי.

אני מפחדת שהפכתי להיות אמא שלי, בן אדם שלא מקבל ביקורת, בן אדם לא פתוח.

הבגרות הזאת אטמה אותי.

אני שונאת אותה.

אני ממש שונאת אותה.

כל תו ותו מפנייה מרגיזים אותי.

התמימות המאוסה שלה מעצבנת אותי

איך שהיא מחליקה הכל.

איך שכולם מאמינים לה.

דיי.

אני צריכה להתגבר על זה, אני צריכה לעבוד על עצמי. שאני אהנה. לא להתרכז בכעס, כי דבר לא ישתנה.

יש לי את כל הסיבות שבעולם להיות עצבנית וכעוסה.

אבל הן לא עוזרות לי.

אני אקח את עצמי בידיים.