צעדים ראשונים.

לפני כמה זמן היה שנה לבלוג שלי. ב28.10.

וואו שנה זה המון. כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה פוסטים. ישרא ליווה אותי בתקופה של עליות וירידות. הבנתי כל כך הרבה דברים השנה. הבנתי המון דברים עליי. רעים וטובים. הבנתי מי אני, איפה אני נמצאת. מי אלה הן החברות שלי. הבנתי שאסור לחכות לאנשים שיעודדו אותך. אני צריכה להרים את עצמי. אולי עם עזרה של אחרים. אבל אני. הבנתי שאסור, אסור גם אחרי שנופלים להתייאש. צריך לקום, לחייך ולהמשיך הלאה. נזכרתי עכשיו בשיר הזה ששמעתי פעם, לפני הרבה זמן זה הפזמון.

אם אני אקום שוב אני עלול לפול שוב.

אז תקום בכל זאת ? אבל אם אני אקום אני יכול לפול שוב!

אבל אם תפול אולי תוכל לעוף?

אבל אם אני אפול שוב ?

תחייך, תקום ותנסה עוד פעם, עד שתלמד לעוף.

זה לא בדיוק ככה. זה שיר באנגלית וזה מה שאני זוכרת ממנו.

אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לסיכום. כי סיכום מראה על סוף. וזה לא סוף, זאת רק ההתחלה. אני גם לא אביא פוסטים מיוחדים. כי בשבילי כל פוסט ופוסט היה חשוב. הוא חלק מהתהליך שעברתי, מהחוויות שחוויתי ממה שאני. למרות שלא כל הפוסטים היו משמעותיים. אבל גם קו ישר שהוא אינסופי מורכב מנקודות נקודות שכל אחת חשובה. ישרא לימד אותי דברים רבים. ככל שכתבתי יותר וחשפתי יותר ככה הדברים נראו לי פשוטים יותר. ככה אני, כשאני מסכמת הדברים נעשים לי פשוטים יותר, מסודרים יותר. ככה אני מארגנת לעצמי את המחשבות. כך אני מפרשת לי דברים. היו פוסטים שלא התכוונתי לכתוב. סתם נכנסתי לדף עריכה, וכתבתי משהו קטן. שהוא גדל וגדל. הפוסטים שאני כותבת אני לא מתכננת אותם מראש. יש לי רעיון כמובן. אבל עם הפוסט אני כותבת. לא תיכננתי בכלל להגיע למה שאני כותבת. אבל ככה אני מוצאת מפלט. אני רק כותבת, אני לא חושבת. זה כמו נהר של מילים, של תחושות שמגיע מהלב, עובר לאצבעות, ומשם למקלדת. אני לא חושבת על מה כתבתי ועל מה אני הולכת לכתוב. אני פשוט כותבת. מה שעולה לי בראש, זה ישרא. הוא פישט לי את הדברים. טוב, בעצם הוא לא פישט לי. אני פישטתי לבד. אבל הוא נתן לי את האמצעים.כל פוסט לא מורכב ממילים אלה ממש תחושות. רוב הפוסטים שלי עוברים צנזורה, אולי הייתי רגשנית מדי ? או שהדברים שכתבתי טיפשיים מדיי? מה יחשבו? מה יגידו?. אני מודה, ברוב הפוסטים לא כתבתי רגשות ולא כתבתי כל מה שעולה לי בראש. מפחד לחשוף. אני יודעת שהרבה אנשים קוראים פה. אנשים שלא צריכים לקרוא פה. פחדתי לחשוף את נקודות התורפה שלי. גם עכשיו אני לא כותבת בדיוק מה שעובר לי בראש. כי אני יודעת שכל דבר צריך צנזורה. ורוב החוויות שעברתי לא כתבתי פה. הפוסטים היו נקודות זמן. בהתחלה הפוסטים היו מצחיקים, מפגרים אפילו. ולאט לאט הם נעשו רציניים יותר. בהתחלה לא חשפתי כלום. רק חשבתי מה יגידו אם הצחקתי או ריגשתי. עכשיו לא. השנה הזאתי לימדה אותי ועיצבה אותי מחדש. הבלוג הזה הראה עליות וירידות במוטיבציה. היו תקופות שהייתי מתאפקת שלא לכתוב יותר מפוסט אחד ביום. והיו תקופות שהכרחתי את עצמי לכתוב. היה גם פעם אחת שכתבתי מכתב פרידה אחרי משהו כמו חודש שלא כתבתי פוסט. אבל יום אחרי זה חזרתי שוב. לא יכלתי נזכרתי במסך הזה. במסך העריכה. זה משהו גדול מדיי כדי להסביר. כמה יחשבו שזה מטומטם. זה באמת אני אפילו לא מבינה מה מושך אותי לפה. אבל זה מושך אותי. אני כותבת פה תחושות נטו. זה זרם של מחשבות שאני מעבירה. לא הייתי כותבת פה רגשות. כי פחדתי. מעצמי, מהחשיפה. אבל עכשיו אני מעדיפה לכתוב מאשר להדחיק ולהדחיק מה שעשיתי הרבה בתקופה האחרונה. הבנתי שכוח, כוח זה משהו חזק וקטלני. רק מישהו בעל משמעת עצמי גבוה מאוד יכול להחזיר בו. הבנתי שאני צריכה ללמוד עוד הרבה כדי לדעת לשלוט בו. למדתי לשלוט בעצמי. בכעס שלי. בהתפרצויות שלי. סוף סוף. למדתי לא להאחז במטרה שאי אפשר לקיים אותה. תליתי לעצמי חבל גבוה, ששנים ניסיתי לקפוץ שוב ושוב כדי להגיע אליו. יותר מדיי. אבל עכשיו הבנתי שאסור לעשות זה. לפעמים צריך להוריד קצת את החבל. את הרצון להגיע אליו.

אוף, כל מילה כל אות שאני כותבת פה לוקחת אותי למקומות שלא רציתי להגיע אליהם. השנה הזאת עשתה לי הרבה, עיצבה אותי מחדש, לימדה אותי דברים חדשים יותר מאלף מורים. הפוסט הזה אולי נראה עצוב. אבל הוא ממש לא. זה מין פריקה של הכל. למרות שזה לא היה אמור להיות ככה.

הפוסט הזה הוא לא סוף, אלה התחלה. ואני מקווה התחלה שמחה. ובגלל זה הוא נפתח עם עיצוב חדש, שמח :)