צעדים ראשונים.

לפני כמה זמן היה שנה לבלוג שלי. ב28.10.

וואו שנה זה המון. כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה פוסטים. ישרא ליווה אותי בתקופה של עליות וירידות. הבנתי כל כך הרבה דברים השנה. הבנתי המון דברים עליי. רעים וטובים. הבנתי מי אני, איפה אני נמצאת. מי אלה הן החברות שלי. הבנתי שאסור לחכות לאנשים שיעודדו אותך. אני צריכה להרים את עצמי. אולי עם עזרה של אחרים. אבל אני. הבנתי שאסור, אסור גם אחרי שנופלים להתייאש. צריך לקום, לחייך ולהמשיך הלאה. נזכרתי עכשיו בשיר הזה ששמעתי פעם, לפני הרבה זמן זה הפזמון.

אם אני אקום שוב אני עלול לפול שוב.

אז תקום בכל זאת ? אבל אם אני אקום אני יכול לפול שוב!

אבל אם תפול אולי תוכל לעוף?

אבל אם אני אפול שוב ?

תחייך, תקום ותנסה עוד פעם, עד שתלמד לעוף.

זה לא בדיוק ככה. זה שיר באנגלית וזה מה שאני זוכרת ממנו.

אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לסיכום. כי סיכום מראה על סוף. וזה לא סוף, זאת רק ההתחלה. אני גם לא אביא פוסטים מיוחדים. כי בשבילי כל פוסט ופוסט היה חשוב. הוא חלק מהתהליך שעברתי, מהחוויות שחוויתי ממה שאני. למרות שלא כל הפוסטים היו משמעותיים. אבל גם קו ישר שהוא אינסופי מורכב מנקודות נקודות שכל אחת חשובה. ישרא לימד אותי דברים רבים. ככל שכתבתי יותר וחשפתי יותר ככה הדברים נראו לי פשוטים יותר. ככה אני, כשאני מסכמת הדברים נעשים לי פשוטים יותר, מסודרים יותר. ככה אני מארגנת לעצמי את המחשבות. כך אני מפרשת לי דברים. היו פוסטים שלא התכוונתי לכתוב. סתם נכנסתי לדף עריכה, וכתבתי משהו קטן. שהוא גדל וגדל. הפוסטים שאני כותבת אני לא מתכננת אותם מראש. יש לי רעיון כמובן. אבל עם הפוסט אני כותבת. לא תיכננתי בכלל להגיע למה שאני כותבת. אבל ככה אני מוצאת מפלט. אני רק כותבת, אני לא חושבת. זה כמו נהר של מילים, של תחושות שמגיע מהלב, עובר לאצבעות, ומשם למקלדת. אני לא חושבת על מה כתבתי ועל מה אני הולכת לכתוב. אני פשוט כותבת. מה שעולה לי בראש, זה ישרא. הוא פישט לי את הדברים. טוב, בעצם הוא לא פישט לי. אני פישטתי לבד. אבל הוא נתן לי את האמצעים.כל פוסט לא מורכב ממילים אלה ממש תחושות. רוב הפוסטים שלי עוברים צנזורה, אולי הייתי רגשנית מדי ? או שהדברים שכתבתי טיפשיים מדיי? מה יחשבו? מה יגידו?. אני מודה, ברוב הפוסטים לא כתבתי רגשות ולא כתבתי כל מה שעולה לי בראש. מפחד לחשוף. אני יודעת שהרבה אנשים קוראים פה. אנשים שלא צריכים לקרוא פה. פחדתי לחשוף את נקודות התורפה שלי. גם עכשיו אני לא כותבת בדיוק מה שעובר לי בראש. כי אני יודעת שכל דבר צריך צנזורה. ורוב החוויות שעברתי לא כתבתי פה. הפוסטים היו נקודות זמן. בהתחלה הפוסטים היו מצחיקים, מפגרים אפילו. ולאט לאט הם נעשו רציניים יותר. בהתחלה לא חשפתי כלום. רק חשבתי מה יגידו אם הצחקתי או ריגשתי. עכשיו לא. השנה הזאתי לימדה אותי ועיצבה אותי מחדש. הבלוג הזה הראה עליות וירידות במוטיבציה. היו תקופות שהייתי מתאפקת שלא לכתוב יותר מפוסט אחד ביום. והיו תקופות שהכרחתי את עצמי לכתוב. היה גם פעם אחת שכתבתי מכתב פרידה אחרי משהו כמו חודש שלא כתבתי פוסט. אבל יום אחרי זה חזרתי שוב. לא יכלתי נזכרתי במסך הזה. במסך העריכה. זה משהו גדול מדיי כדי להסביר. כמה יחשבו שזה מטומטם. זה באמת אני אפילו לא מבינה מה מושך אותי לפה. אבל זה מושך אותי. אני כותבת פה תחושות נטו. זה זרם של מחשבות שאני מעבירה. לא הייתי כותבת פה רגשות. כי פחדתי. מעצמי, מהחשיפה. אבל עכשיו אני מעדיפה לכתוב מאשר להדחיק ולהדחיק מה שעשיתי הרבה בתקופה האחרונה. הבנתי שכוח, כוח זה משהו חזק וקטלני. רק מישהו בעל משמעת עצמי גבוה מאוד יכול להחזיר בו. הבנתי שאני צריכה ללמוד עוד הרבה כדי לדעת לשלוט בו. למדתי לשלוט בעצמי. בכעס שלי. בהתפרצויות שלי. סוף סוף. למדתי לא להאחז במטרה שאי אפשר לקיים אותה. תליתי לעצמי חבל גבוה, ששנים ניסיתי לקפוץ שוב ושוב כדי להגיע אליו. יותר מדיי. אבל עכשיו הבנתי שאסור לעשות זה. לפעמים צריך להוריד קצת את החבל. את הרצון להגיע אליו.

אוף, כל מילה כל אות שאני כותבת פה לוקחת אותי למקומות שלא רציתי להגיע אליהם. השנה הזאת עשתה לי הרבה, עיצבה אותי מחדש, לימדה אותי דברים חדשים יותר מאלף מורים. הפוסט הזה אולי נראה עצוב. אבל הוא ממש לא. זה מין פריקה של הכל. למרות שזה לא היה אמור להיות ככה.

הפוסט הזה הוא לא סוף, אלה התחלה. ואני מקווה התחלה שמחה. ובגלל זה הוא נפתח עם עיצוב חדש, שמח :)

היום היה לי משחק כדורעף (למי שלא הבין... אחמ אחמ לאדיוט הבין...) וניצחנו (כנ"ל) בשני המערכות.. בשניהם הוא (אמיר .. או כמו עדנה - סמיר) הכניס אותי (ולא לראשים הכחולים שלהם.. הכניס אותי למשחק....)

(זה סתם הכנתי.. אתם רואים ?! אני משקיעהה.. חע) אז באו נספר מההתחלהחלה.. (אויי אני נשמעת כמו תמר - מקלהלהלהלהלהלהלהלה [אל תעלבי - הכל מאהבה חחח סתם.. היא יודעת שאני צוחקת איתה.. זה לא עלייה... ]) אז באתי לבצפר (בלה בלה בלה...) יצאתי בשעה שישית (ולא בשמינית ! יאיי) והופ טסתי להסעות (ולא הזכרתי את זה שאכלתי הפסקה מקודם לחמנייה עם סלטים ונקנקייה [ואני יודעת שזה לא קשור אחד לשני... חע סתם בא לי לרשום...]) אבל לללאאא !! למה שמישהו יהיה בהסעותת ?!? חע ! כולם (מי שבכדורעף) סיים שעה חמישית והם לא נסעו בהסעות.. אז מתי שעליתי לי עצובה וגלמודה (מתנחמת לי בלחמנייה הטעימה) ראיתי את מעיין.. אז ישבתי לידה וסתם דיברנו .. אחרי זה ירדתי באגד, נו קרוב (ולמה ?! כי מישהי אדיוטית [אני] שכחה את הקפוצ'ון של TNT החדש שלה שעלה לה 95 שקל ושלבשה בדיוק שעתיים [ כי אלי הרשע נתן לה קפוצ'ון של בצפר ]  בהסעות של בצפר ! כן כן .. אני ! ודרך אגב - אין סיכוי למצוא אותו כי ישר אחרי ההסעות של הבצפר שלנו הנהג הלך לעשות עוד סבב הסעות [ כמה נחמד מצידו] לבצפר אחר.. אז אין סיכוי שהוא ימצא.. אבל אמא החמודה אמרה לי שנקנה עוד אחד כזה [זאת אומרת שניים - אני הוציא ממנה.. נו יש מבצע ] אני משלמת חצי והיא חצי.. :]) אז בסוף אחרי שירדתי מהאוטובוס התקשרתי לאמא והיא אמרה לי שאין לי מה לחפש שם (במילים יפות...) אז הלכתי ברגל (לבד) לתיכון חדרה (לבד :[) שם ראיתי את ספיר עדנה ונראה לי דורין הרוש.. כן דורין הרוש (שאוףףף לא יכלתי לבוא למסיבה שלה..) אז הלכתי איתם.. נכנסנו.. ואאההההה שכחתי להגידד !! מי חכמה ששכחה לסגור טוב טוב את הבקבוק מים שלה בתיק אימון ?! ניחשתם יפה - אני אז בקיצור כל הבגדים שלי נרטבו (כולל התחת שלי בגלל שהתיק היה עליי) וקפאתי מקור... אז שם חיכינו ואז אני ועדנה הלכנו לדונה - אמרו שלום, אחרי זה ראינו את מתן אז הלכתי איתו לאולם "להעיף מבט חטוף" אחרי זה (אחרי שלבשלי את הבגדים) באתי לאמרי ואמרתי לו אתה רואה מה אני עושה בשביל המשחק הזה ?! (כי כל הבגדים שלי היו ספוגים) ואז מהר מהר החלפתי חולצה עם זהר ("כדי שאני לא אחלה" חחחח זהר נחמדה)  וממממ זהוו.. היה משחק נגד עדר הרי אדם (באנה הילדות ששיחקנו נגדם כל אחת ואחת י צ ו ר ה זה היה מפחידד !! הם היו יותר גרועות מדליית אל כרמל) - ניצחנו - היה כיף - אמיר היה מרוצה סוףסוף באתי החוצה ושמעתי את סיפורי קורל (חחחח היא הביאה את היומן שלה מכיתה ד' וקראנו אותו - אשקרה היא יכולה להיות סופרתת ... רצינייי) ואז חזרתי הביתה עם לירון מור אזולי עינבר פיטוסי ואבישג.. אבישג.. (חחח אין לי מושג מה השם שלה) באוטובוס ושם ראינו את שלי (ליברנט - לירון) חזרנו הביתה (האא ובאוטובוס אני ולירון ישבנו מאחורה [ הן ישבו מקדימה ] וכמה חיילים התחילו איתנו.. חחחחח זה היה מצחיק ....) ואז לצעירי חדרה (שהיה היום משעמם תחת בגלל ששי מנשנש [מנשה] החליט שאנחנו בצבא ויש לנו כושר של שרירנים ברפאל [מכון כושר] והרג אותנו...)אויי ושאני ולירון חיכינו לא היו מכוניותת .. אז התחלנו לדלג בכביש ולשיר "שנינו יחד תחת מטרייה אחת החיים יפים כדי לכם לחיות" ואין זה היה קורעעע ! ולאלה שמסיעים אותנו - דובי וירדנה (שאגב אנחנו שונאותת אותתםם !! כל היום מדברים רק על "כסף כסף כסף כסף" ואפשר לחשוב שהם כבר איזה ענייםם !! לאא ! הם ע ש י ר י ם  !) אז קראנו לדובי דובידוב (נו תבינו למה) ולירדנה קרואלה דביל (מ101 כלבים וגנבים - עדיין אין לי מושג למה קראנו לה ככה...)

וזהוו :) הנה תם פוסט ארוך במיוחדדדד !! (אחד הארוכים שליי !!!)