צעדים ראשונים.

טוב. אז היום היה לנו יום מלא מלא מלא הפתעות :)

אני אתחיל מההתחלה.

השעה : 7:30

אני: מחכה להסעה.

השעה: 8:00

אני : עדיין מחכה להסעה.

טוב אז תראו, חצי שעה ישבתי וחיכיתי להסעה של בי"ס. שני ההסעות עברו ולא עצרו בתחנה שלנו. אז בשמונה מתי שההסעה האחרונה לא עצרה עליתי על אוטובוס רגיל שלא עוצר ליד בצפר (אני, הייתי רטובה, אני שונאת להיות רטובה, ואני עצבנית שאני רטובה, מאוד) אז בקיצור ירדתי בתחה והלכתי בגשם לבצפר. המכנס התרטב לי עד הברך! ועוד היה לי מבחן שעה ראשונה שנייה בפיסיקה (שלא התכוננתי אליו) ואיחרתי.

השעה: 8:20

אני: עצבנית, רטובה, לא מרגישה את האצבעות, ובמחזור- שילוב קטלני. הלכתי לאלי, באתי אליו "אלי, אתה יודע למה איחרתי?! אני אסביר לך למה איחרתי! מ7:30 אני בתחנה בגשם מחכה לאוטובוס. 2 הסעות עברו, ושניהן לא עצרו לנו. אז הייתי צריכה ללכת באוטובוס רגיל שלא עוצר ליד בצפר, אני לא מרגישה את האצבעות, קר לי וכל המכנס שלי רטוב ויש לי עכשיו מבחן בפיסיקה!" אז אלי החמוד נתן לי לעשות אותו במועד ב', לקח אותי לחדר שלו הביא לי תנור כדי לייבש את המכנסיים חחח אז שעתיים ישבתי אצלו להתייבש (:

ישר אחרי זה היה שעה ערבית- שעה חופשית, ואחרי זה חזרות למופע בבצפר של כישרונות צעירים וגלים (בי"ס לחינוך מיוחד שהלהקות של בי"ס שרות ביחד (ואם לא אמרתי אני שרה בלהקה של בצפר) ) אז בקיצור היה המופע היה נחמד ויפה, מי שזכה הייתה להקה אחת שמתי שהם ניגנו פשוט עמדנו והתחלנו לרקוד, היה שמח. חברה שלי אמרה לילדה אחת משו מזה נכון, היא אמרה שזה פדיחה לרקוד אז היא עשתה לה יאללה שנה אחרונה שלך פה צריך לנצל את זה. אוף כמה לא בא לי לעבור לתיכון, אני אתגעגע.

טוב אז אחרי הכישרונות צעירים הייתה הפתעה-

אוהד אלישע ונעמה לוי !

הם באו לשיר אצלנו, אמא איזה כיף היייייה. זה לא שאני מעריצה אותו, אני לא מכירה אותו, אני גם לא חושבת שיש לו קול יפה, הוא פשוט חתיך חחחח. אבל היה לי כיף כי את כל השירים צעקתי (אני אוהבת לצעוק, ואני טובה בזה) עד שהייתי צרודה (הפינה שלנו הייתה הפינה הזאת של הבנות שצורחות בלי סוף חחחח) עד שנהייתי צרודה (ואני לא נהיית צרודה בקלות). בקיצור היה כ"כ כיףףף.

אחר הצהריים-

(אמא זה נראה כבר כמו סיכום למבחן בביולוגיה :S)

היתה לנו הופעה בטירת הכרמל. בהתחלה חשבתי, הייתי בטוחה שיהיה מעפן,ועוד הפסדתי מסיבה בגלל זה. אבל הלכתי בכל זאת. אמא היה כ"כ כיייףףףף, פעם שנייה באותוו היום שאני צורחת עעד שנהייתי צרודה שוב (אחרי שהקול שלי חזר) בהתחלה היינו בסדנה כזאת עם שמינייה שמחקה כל מיני כלי נגינה, זה נשמע מעפן, זה מעפן, אבל יפה. בטירוף. אחרי זה הייתה ההופעה, היה קטע לא טוב (בגללי) אבל עבר. עכשיו היו לא רק הופעות שלנו אלה של הרבה להקות. הלהקה הראשונה שרה שירים של טקס יום זיכרון- נרדמתי. אבל באמת נירדמתי על הכיסא. אחרי זה ההופעה שלנו, בהתחלה היה בסדר- זייפנו הרבה (זה היה חי) אחרי זה בשיר האחרון אני חושבת שהלך טוב :) בקיצור היה כיף. אחרי זה באוטובוס, בחיים שלי לא שרתי כ"כ הרבה, זאת אומרת צרחתי כ"כ הרבה. כל הדרך רק צרחנו שירים כמו אני לא יודעת מה, שוב אין לי קול.

לסיכום- היום הזה היה כיף. ועוד יותר כיף- מחר חחוופפשששששש.

אז זהו  :)

ביי ביי

הגעתי עכשיו למסקנה -

אסור לי לשמוע יותר דון חואן

כל פעם שאני שומעת אותו ואת השיר סופי אני נהיית עצובה,

זה גורם לי לחשוב, מי אני ? כמה שאני קטנה, כמה שאני לא חשובה בעולם הזה, נקודה קטנה קטנה בציור גדול, כמה שהעצב שלי כלום לעומת עצב של אחרים, כמה שאני צריכה להנות ממה שיש, אבל אז אני נהיית יותר עצובה, כי אני לא נהנת ממה שיש לי ואני יודעת את זה וזה לא טוב, אני חושבת על אנשים שאין להם משפחה נורמלית וברוך השם יש לי משפחה נורמלית לגמרי, אני חושבת על משפחות שכולות. למרות שהמשפחה שלי משפחה שכולה, 2 דודים שלי מתו אחד בצבא במלחמת יום כיפור. הוא קיבל את תואר העוז אחרי שפוצץ שיירה של טנקים שהתקדמו לישראל, לבד, ולאחר מכן נהרג שפוצץ טנק, אך היה קרוב אליו יותר מדי. וסבא שלי, שמת יום לאחר שנולדתי. הוא רק זכה לשמוע שנולדה לו נכדה ראשונה אחרי 4 נכדים בנים ושקוראים לה שני. כולם היו במשפחה של אבא שלי, אבל את כולם לא הכרתי, למרות שזה כואב,אבל אני לא מכירה מצב אחר, שבו יש אותם וברגע אחד הם נעלמו לי. תמיד חייתי במצב שבו ידעתי שיכלו להיות לי 2 דודים וסבא, אבל אין. אני חושבת על משפחות עם הורים מכים, על השואה וכמה שזה מפחיד אותי, פעם לא הבנתי מה זה השואה,נראה לי עד שנה שעברה, זה הדבר הכי, הכי, הכי מזעזע שקרה אי פעם. מתוך 7.5 מליון יהודים באירופה נשארו רק מליון וחצי.זה להיות במצב שבו אתה יודע שאין, אתה לבד, שאין אין עתיד. שמשפחות שלמות פשוט נמחקו, כאילו לא היו, בלי שמות בלי כלום, שום שריד לא נותר מהם, זה לחיות ורק לחשוב על איך לשרוד, לחפש רק אוכל, הם היו פשוט שלדים מהלכים. זה כל כך מפחיד אותי.

השיר סופי גורם לי בכלל לחשוב על כל זה, על לאבד אנשים. אני לא זוכרת מה גרם לי להוריד אותו. אבל הורדתי אותו ומתי ששמעתי אותו ואח שלי שמע את זה הוא סיפר לי על מה השיר. השיר על ניר, שיצא בשיירת חדרתית ושלא חזר. הוא סיפר לי שהוא לא שומע את השיר הזה, כי הוא מכיר את אבא של ניר.

עכשיו אני שומעת מי שחלם, יופי עכשיו זה בכלל הכניס אותי לעצב כזה. זה קשה לי, קשה לי לחשוב על המוות, שהאדם הולך, נעלם, הוא לא פה יותר. אני לא אראה אותו יותר. עכשיו בכלל נכנסתי לפניקה. אבל מצד שני זה התחלה חדשה, זה המשכיות כזאת. אני לא יודעת מה גרם לי לחשוב על זה פתאום, עכשיו, כאילו, כאילו הכל רק מתחיל. אוייש אני נשמעת כל כך מטומטמת, אבל ככה אני מרגישה פתאום, עכשיו ממש עכשיו התחלתי לחשוב על זה.

טוב אז אמ, זהו.

בייביי