אם יש דבר אחד שאני לא יכולה לסבול,
זאת חולשה.
ואני גרה באותו בית יחד עם הדמות שמייצגת לי אותה יותר מכל.
אני לא יכולה להבין חולשה, אני לא מכירה בחולשה, אני מתעבת חולשה.
אני שונאת אנשים חלשים, שתלויים בצמח המסריח והמגולגל, תלויים ברמה של לעשן כבר עשרות שנים, בתירוץ של "אני לא יכול להפסיק, אני כבר מכור", לא עובד עליי. אז מה אם קשה להגמל? תשתדל חזק יותר.
אני שונאת אנשים חלשים, שמשלימים עם המצב בו הם חיים "כי זה האופי שלהם".
אני שונאת אנשים חלשים, שמלמדים ומחנכים אנשים אחרים להיות חלשים.
אני לא יכולה לראות אותה, את הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, מושפע מהאחת שאני הכי מתעבת בעולם. לראות אותה הולכת וגוועת, הופכת לצל של אותו האדם, מצוטטת משפטים שלא שלה, משפטים מפגרים.
אני שונאת אנשים שלא מודים בטעויות שלהם, שמחפשים טעויות אצל אנשים אחרים.
אני שונאת אנשים שאומרים שזה קשה.
אני לא יכולה לראות אותה, אדם אחר לגמרי, מאוהבת קטנה וטיפשה, מחבקת אותו ונמסה מכל חיוך שלו, בידיעה שיש לו חברה, ולא, הוא לא הולך להפרד ממנה. אבל מה התירוץ? קשה לי.
אל תבינו לא נכון. גם אני חלשה. אבל אני נלחמת בזה.
זאת הסיבה שאני לא חושבת שאני אתחיל אי פעם לעשן. כדי לא להיות חלשה, כדי לא להיות תלויה, בחפץ, בצמח. והעיקר? כדי לא להיות דומה לה. זאת הסיבה שאני מפחדת לאהוב. כדי לא להיות תלויה.
זאת הסיבה שאני מפחדת להיות לא בשליטה.
זאת הסיבה שאני מתרחפת ממשחקים של התחלות. זה משגע אותי, הספק. מפחיד אותי להתאהב כשזה לא הדדי. מפחיד אותי הידיעה שאם זה ככה, אני יהיה תלויה זמן רב עד שאני אשכח ממנו. מפחיד אותי ללכת לאיבוד.
הוא משגע אותי.
ואני חושבת שאני מתחילה לאהוב את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
