כואב לי ושורף לי ואני נחנקת מבפנים
חודשיים.
מתוכם שבוע אחד מאושר, שבו ריחפתי. שבו אחד שנזכרתי מה זה לאהוב, נזכרתי מה זה להרגיש אהובה, נזכרתי מה זה לחיות בזוג, או לדמיין איך זה לא להיות לבד, לו חיכיתי כל כך הרבה זמן, אותו אלוהים בחר לי בפינצטה לא ?
לא.
אצלו הכל בא והולך מהר. כמוני. כמוה.
אף פעם לא רציתי להיות אחת מאלף. תמיד חשבתי שאני כן מיוחדת, שאני כן שונה, לטוב ולרע.
בעיניו לא, או שאולי קצת יותר מדיי.
לא הייתי אני, לא הייתי גם מישהי אחרת. הייתי קליפה.
איבדתי את עצמי.
את כל הביטחון, אבל הוא שב אליי. ואיתו החיוך ישוב גם הוא, אני אצא, ואני אשמח, ואני אכיר, ואני אפרח. ואני יהיה עצמי.
החיים לפני.
הייתי צריכה את זה כדי לחתוך. אני צריכה סיבה לשנוא, להתרחק, להעלם.
ואני אעשה הכל כדי שזה יקרה. או כדי ששום דבר לא יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
