באמת עברו שנים מאז שכתבתי פה.
את האמת, עברו שנים מאז שכתבתי ...
שום סיבה מיוחדת, אולי אני מעדיפה להתרכז בדברים הטובים במקום ברעים.
בכל מקרה, עכשיו בדרך חזרה הביתה עברתי ליד המועדון נעורים שלנו, ושמעתי מבפנים את הצעירות צווחות ושרות בקולי קולות את "קח אותי" של היהודים. אחרי שהתגברתי על הזיופים הנוראיים וחשבתי איך כל השכונות מסביב שומעות אותן- הוצפתי גל מטורף של תחושה נעימה ומעיקה בו זמנית. תחושה של געגוע. וכמיהה. כמיהה למשהו שמעבר להשגתי. מעבר להישג יד אנושית.
אני מתגעגעת לימים בהם אנחנו היינו בנות 15, בכיתה ט', חסרות כל דאגות, שרות בקולי קולות עם איריס או שירלי או אביב.
אני מתגעגעת לתמימות, לחופש,
לשעמום שבשלמות.
היו לנו חיים מושלמים, פשוט לא ידענו את זה.
לא היה מישהו להתגעגע אליו, לא היה ריח של סוף כלשהו באוויר, לא היה צורך לדאוג לעצמנו או לעתיד או לחברים שלנו.
היה טוב.
היה מספיק טוב כדי להתגלגל ממקום אחד לשני בחיפוש אחר ריגושים, אנשים חדשים, מקומות חדשים.
ובעצם, היו המון פעמים שהאנשים החדשים באו אלינו. והיה לנו מצויין עם זה.
היינו מין אטרקציה- בנות גזית במועדון החדש שלהן. שש בנות שבאות בעסקת חבילה ואין להן שום רצון להפרד, יושבים או מטיילים או אוכלים, לא חשוב מה.. העיקר זה החברה.
אני מתגעגעת, אני רוצה לחזור. כל כך רוצה עד כדי כך שחלק ממני מבטל את האפשרות שזה לא יכול להיות.
אפשרות...-זה לא יכול לקרות. אבל אני לא מסוגלת להאמין בזה. עד כדי כך הלב רוצה. שהוא גורם למוח להזות.
אני רוצה לצרוח או לבעוט חזק במשהו, או לשבור את כל חוקי הפיזיקה וההגיון! אני רוצה להחזיר את הזמן לאחור.
אני מקנאה בהן. בי'ניקיות שלנו ובט'ניקיות שעכשיו מתחילות לגלות את העולם יש בחוץ, ובפנים. את הכיף שבלא לעשות כלום עם האנשים הכי טובים.
השיעמום שבשלמות.
או יותר נכון- השלמות שבשעמום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
its me bitches