היומן שלי

אז אחרי שהתכוננו, העלנו הצגת סוף י"ב, צחקנו והיה לנו אפטר, אפשר לחשוב על זה קצת לעומק, ולהכנס לשוק ואפילו קצת לפחד כשחושבים על סיום פרק בחיים.

המחשבה על החיים תמיד מפחידה אותי מחדש. הם כל כך גדולים, ובנתיים הכל מסתכם במילה אחת שאנחנו לא מבינים את משמעותה.

זה לא סרט, או משחק מחשב שאפשר לעשות "ריסטרט" ולהתחיל מחדש, להעביר קדימה או אחורה לאן שרוצים, לחיות שוב ושוב רגעים שאהבנו, ובסוף כשזה נגמר לצאת להגיד קאט ולהמשיך בחיים אחרים. זה ייגמר מתישהו...אין לנו מילה בנוגע לזה ואין לנו מושג מה יקרה אחר כך. זה מפחיד.

אז ככה פתאום, כשאנחנו בני 18ואומרים לנו: סיימתם 12 שנות לימוד!! הרגע הזה מהנה, וצריך לנצור אותו אצלנו לתמיד, כי הוא לא יחזור עוד.

אבל אני חושבת על זה רגע... או שניים... 

זה הכל התחיל בכיתה א'. כשבאנו קטנים ומפוחדים, וחשבנו לעצמנו כמה גדולים האלה מי"ב, ואיך נגיע לשם? איך אני אגבהה, ואיך אני אפסיק לבכות מכל דבר? איך אני אכיר חברים, איך אני אצבור ביטחון? איך הם לא מפחדים להיות כל כך גדולים?

ונגמרת שנה, ועוד שנה, ואני שמחה שיש חופש גדול כי אני לא אוהבת לקום מוקדם בבוקר, ואני לא אוהבת להיות בכיתה ... 

אם יש טיול בחופש אולי נצא ואולי לא, תלוי במידת החשק שלי, ואני חושבת לעצמי- בסדר, יהיו עוד טיולים... כרגע לא בא לי.

ופתאום, נגמרה הקייטנה ונגמרו הטיולים ונגמרו החופשים בחברת ילדים, וכל האנשים שהכרתי והשארתי מאחור הם בעבר, ואני לא יודעת איך הם היום והם לא יודעים מה איתי. אבל הם חיים, זה לא הכל סובב סביבי.

אז הגעתי לכיתה ז', למוסד, וגם שם הכל נראה גדול ... הא'ניקים נראים קטנים מתמיד ולא להאמין שעברו 6 שנים וסיימתי יסודי. 

בז' עוד אין לי ביטחון, ויש לי מעגל קטן של חברות. והילדים בכיתה לא עוזרים לפיתוח הביטחון ולההפך. ההפך המוחלט. ובסוף כיתה ז' או ח' אני חושבת על לעבור בית ספר, אולי שם יהיה לי יותר טוב. אני בוכה בלילות, וכותבת שירים וסיפורים, אני מפנטזת וחולמת כי רע לי במציאות. כשמסתכלים על זה מכיתה י"ב, באמת היה לי רע... אבל יש לי המון עצות לתת לילדה הרגישה הזאת מכיתה ז'. עצות שיעזרו לה, ואולי היא לא תסבול ביום יום שלה.

אז בכיתה ט' הרחבתי את מעגל החברים וראיתי שאני כן מישהי בעיני אחרים, סופרים אותי וכיף לאנשים איתי מחוץ לבית הספר. אז אני מחכה לימים האלה, של מנהיגות או טיולי תנועה או מפגשי טמארק... והביטחון מתחיל להיבנות. 

ואני לא מאמינה שאני כבר בכיתה י', וכבר מריחים את הסוף. את כיתה א' כבר לא זוכרים, והיא לא חשובה ... העיקר לסיים את הבית ספר. רק לעבור את הבגרויות, רק להשאר שמחה- זאת המטרה העיקרית שלי. 

נכון שבתחילת השנה היה עדיין ממש רע, וחזרתי הביתה מהטיול השנתי של אותה שנה, אבל לאט ובזהירות התחלתי לייחצן את עצמי לילדים החדשים בשכבה, וככה פתחתי צד אחר שבי לאותם ילדים שלא ספרו אותי בחטיבת ביינים. 

מגמת תיאטרון וספרות עזרו לי להתערבב עם ילדים מהשכבה שהכרתי ממקודם אבל לא באמת. ואני רואה שיש בי דברים להציע, ואסור לי לפחד.

10 שנים של לימודים. 16 שנה שאני חיה. עוד לא ראיתי שום דבר והתמימות נעלמה לי. 

כשגוני נהרגה זה פוצץ אצלי בועה ענקית. הבנתי שאני לא יכולה לחיות בפחד כל הזמן, כי שום דבר לא נשאר לנצח. 

המוות של גוני גיבש אותנו כשכבה, ואני מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה עם אנשים שבכיתה ז' התסכלתי עליהם בפחד, מלמטה, בהססנות. לא ידעתי איך להתקרב אליהם. כולם הבינו את המשמעות של חברות, ושבשכבה כזאת קטנטנה אנחנו חייבם להיות מגובשים. נהינו יחידה.

המסע לפולין הגיע, זה ששמעתי עליו מכיתה ז'. שלא תבינו אותי לא נכון- ניצלתי כל רגע. יצאתי עם האנשים הנכונים, צחקתי וגם בכיתי, לא פחדתי להשמיע דעות ורגשות, ובסופו של דבר יצאתי מורווחת ביותר מהמסע. אבל אם אני חושבת עליו כעל נקודת ציון, משהו שחייבים לעבור ומחכים לי"א כדי שזה יקרה, לא לקחתי את זה ככה. לא הבנתי.

אף פעם לא מבינים משמעות של רגעים וציוני דרך כשהם קורים. גם סיום י"ב. בעיקר סיום י"ב. 

מבינים בדיעבד כמה היה טוב וכמה היית רוצה לחזור לאותו רגע. אבל זה בלתי אפשרי. כי החיים הם לא סרט.

אני נושמת עמוק, ומודה על כל רגע שאני חיה, שאני בסביבה כזאת מגוננת ומוגנת, שאני בחברה תומכת ומקבלת. 

אני מודה על השפע שיש לי, ולא יכולה לחכות לשנה הבאה לתת מכל מה שיש לי.

שנים עשר שנים מתוך ה-כמעט- 18 שאני חיה עברו בבית הספר.

להבין שהתקופה הזאת עברה ... זה עצוב ומפחיד.

אני שמחה שיצא לי לעבור אותם, עם כל הקושי ביסודי, עם הסבל בחטיבת הביינים, האבל שבסוף י' והשמחה שבאמצע- זה מה שהפך אותי לאדם שאני היום.