עברתי לאבא.
כן, כן, מי ידע שזה יבוא.
רע לי פה מאד.
כל יום מתמודדת עם עוד 5 בעיות חדשות,
יחד עם אלו שמתאספות כבר מהיום הראשון שהגעתי לפה.
מלא סטיגמות, הכל צבוע.
ישר כשתגיע יקבעו לפי המראה החיצוני מי אתה ואם אתה "נאה" כביכול בשביל כולם.
הגעתי למצב שאני מפחדת כבר להיכנס אל בית הספר.
מפחדת ללכת במסדרונות הארוכים שמובילים אל הספסל של הבנים ה "מקובלים",
אפשר לחשוב שהם איזה אנשים מכובדים, בסה"כ ילדים רדודים חסרי כל משמעות.
שאני הולכת לכיוון ננעצים בי נעצים קטנים והרבה, של מבטים כודרים וחודרים.
מבטי שנאה ולגלוג. כנראה עברתי עם הנשמות האלו כמה גלגולים ביחד ושם עשיתי משהו מאד חמור.
אני שונאת את עצמי, כולל הכל.
את הגוף השמן, את הפנים מלאות הנמשים,
את האף הקטן, את המצח הגדול, את העיניים הירוקות,
את העגיל בגבה ואת הנזם.
את האופי- הרגישות, החולשה, התמימות, האי ודעות העצמית, השנאה כלפיי עצמי.
הייתי רוצה להיות רגילה, ילדה רזה, בלי נמשים, אף לא גדול ולא קטן, עיניים חומות, מצח לא קטן ולא גדול.
בלי שום פגמים או חורים.
אני לא זוכרת את זה מהבית, היה כל כך טוב שם.
בנוסף לכך דודי רוני נפטר, זוהי טרגדיה נוראית.
כולם באי-מצב רוח מדבק, שמשתלט על החדר ומוסיף איתו קור ובכי מר.
הלימודים במצב גרוע במיוחד, עוד יותר מבית הספר הקודם.
הציונים עמוק מתחת לאדמה, הריכוז מגיע לרמת שפל.
האהבה, כל הגשם הבוצי סוחף אותה איתו אל התהום.
הכל מתפרק, בסערת רגשות אחת גדולה.
אני רוצה לברוח, לחזור הביתה.
פה זה לא הבית שלי, בטוח.
כי בבית שלך אתה אמור להרגיש בבית,
אני טועה?.
פשוט בא לי לשים סוף לחיי,
למרות שאני מפחדת-
רצון עז אוחז בי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
