אז ככה שכבתי לי שם. עירום לגמרי, פרט לגרביים שלרגלי.. ולקונדום הרפוי שעל האיבר.

שכבתי שם במשך מה מה שכנראה היה כמה שניות, אבל הרגיש לי יותר כמו שעות. ואולי נצח. יכול להיות שזה בגלל האלכוהול, אבל אני חושב שזה יותר המוח שלי שניסה לעכל את הסיטואציה.

נחזור אחורה, לאתמול בערב...

הלכתי למסיבת יום-הולדת של מישהי עם ידידה שלי, נקרא לה "הזאבה". היה חשוב לי שהזאבה תבוא, כי לא ממש הכרתי הרבה אנשים במסיבה ההיא, ועם המעט שכן הכרתי לא ממש היה לי על מה לדבר.

אז הגענו לשם והתחלתי לשתות. הזאבה הייתה במקרה הנהגת התורנית, אז לא שתתה, לא שזה היה משנה, אני חושב שראיתי אותה שיכורה רק פעם אחת בעבר. ישבתי בחוץ ודיברתי עם ידידה שלי, והזאבה יצאה החוצה, ובהזמנתי היא התיישבה בחיקי. דבר זה לא היה מוזר בפני עצמו - זה לא משהו חריג שמישהי מתיישבת על ידיד שלה במסיבה. אבל הצורה בה היא נשענה עליי אחורה הייתה. וזה קצת הכעיס אותי.

הערב התקדם ואני המשכתי לשתות. הסתובבתי לי בין האנשים במסיבה, והייתי משעשע כהרגלי כשאני שיכור בקרבת אנשים. לבסוף מצאתי לי את מקומי עם איזה כיסא גינה בחצר. הזאבה יצאה אף היא, ושוב, בהזמנתי, היא התיישבה בחיקי וכרכתי את זרועותי סביבה. כנראה בגלל הקור הכנסתי את הידיים שלי לתוך השרוולים שלה. זה הרגיש לי כל כך מוכר, כמו זיכרון ישן. ואז הכנסתי את היד שלי מתחת לשולי חולצתה. לאט לאט טיילתי לי עם האצבעות על גבה החלק והחמים. מידי פעם מחליק לכיוון הבטן, והזאבה עוצרת ומעט מושכת את ידי, כמו מנסה לעוצרי, אבל לא באמת. ואני בשלי, האצבעות מטיילות להן מתחת לחולצתה, נוגעות קצת פה, מחליקות לעבר קו החזייה.

רגע, מה?

התפוח, אתה לא עושה דברים כאלה - ליזום! אתה הרי ביישן, ומופנם, וגם כשאתה שיכור קשה לך לעשות צעד ראשון.

ואולי כאן המקום להסביר מי היא בדיוק הזאבה.

נחזור אחורה, לחורף ספטמבר 2008...

הייתי אז חייל צעיר, אפילו לא בסדיר. אותו החורף זכור לי לחורף קר במיוחד, אבל יתכן שהזכרונות שלי הפכו לי אותו לזה בגלל כל אותם דברים שהתרחשו אז באותו החורף.

אני והזאבה היינו מתראים הרבה אז. או לפחות כמה שיכלתי, שכן הייתי חוזר הביתה רק לסופי השבוע. היא הייתה נכנסת לי למעיל הגדול שהיה לי אז, ומכניסה את זרועותיה הקטנות לשרוולים שלי. ואני הייתי מחבק אותה קצת אחרת, והלב היה מחסיר פעימה.

חברים שלי אמרו לי "תפוח! לך על זה! היא לגמרי בקטע שלך!"

אבל אני לא הלכתי על זה. הייתי פחדן מידי. אבל קרה מה שקרה, וערב אחד כשהייתי שיכור, גם היא הייתה שיכורה. מעולם לא ראיתי אותה שיכורה לפני כן, ומעולם לא ראיתי אותה שיכורה לאחר מכן. ונפגשנו לנו, שני שיכורים בחורף.

הו, כמה פעמים כתבתי על מה שקרה שם באותו הערב. מונולוגים שלמים! תארתי את אצבעותיה, ואת עורה הרך. תארתי את שיערה, ואיך זה הריח להחזיק אותה. לא שקרה שם יותר מידי - נשיקה ומיזמוז קל.

זה נראה לי היום כמו זיכרון דהוי, כמו תמונה ישנה של מישהו שעבר מן העולם, והתמונה בלויה מרוב שמסתכלים עליה שוב ושוב ושוב בגעגוע.

כמה זמן לאחר מכן (כשבוע), החלטתי לנסות להפוך את זה לאולי-מערכת-יחסים. והיא זרמה איתי. בתאוריה.

פתאום היא נעלמה, ומי שהייתי מדבר איתה כל ערב בטירונות ובהכשרה שלי, נעלמה. לא עונה, או מחזירה שיחות.

ואז כשהיא לבסוף כן חזרה אליי, היה לה רק לומר שזה לא עובד: "זה לא אתה, זאת אני. אני זאב בודד."

עברו מאז כבר שלוש שנים. אבל הרגשות שלי אליה אף פעם לא נעלמו. הם נשמרו איפשהו, על אש קטנה, באיזה ארון של הנפש, למקרה שמתישהו יהיה בהם שימוש.

ומידי פעם האש הקטנה הייתה משתוללת בתוכי. הו, כמה כתבתי עליה.

במשך אותם שנים לא דיברנו על מה שקרה אז, באותו החורף של שנת 2008, אבל מידי פעם היא הייתה אומרת משהו שהיה מעצבן אותי.

אומרת דברים שמשתמעים לשתי פנים.

אולי מעירה משהו בנוגע לכמה שהחיוך שלי "פתאום נראה שונה - טוב."

אומרת דברים כמו "אם הייתי יכולה לבחור במי להתאהב, הייתי מזה בוחרת בך."

וכל פעם זה היה צובט לי קצת בלב, אבל שתקתי.

וחזרה להווה...

היד שלי בחולצה שלה. משחקת על קו החזייה. והזאבה אומרת "בוא הצידה."

ואנחנו הולכים הצידה, ואני מסתכל לה בעיניים, ורוכן לעברה, ונושק לה. והיא מחזירה נשיקה.

ואני מחזיק אותה קרוב קרוב אליי. מצמיד! ואנחנו אוחזים אחד בשניה, ואני מרגיש את הלהט. אותו להט ששמרתי עליו במשך כל השנים האלה, הוא מצא את מקומו.

והיא אומרת לי "אני לא יודעת אם אני אוכל לשכב איתך".

ואני בכלל בשוק. לא חשבתי על זה בכלל. "אני לא צריך שתשכבי איתי," אני עונה לה. ואנחנו חוזרים להתנשק.

"שנלך אליך?" היא שואלת. ואני מהנהן בהסכמה.

אומרים מהר שלום לכולם, ופתאום מישהי מבקשת טרמפ. אי אפשר להגיד לה לא, זה לא נאה, וזה יראה חשוד (?).

כל הנסיעה הביתה אני רועד. פיזית. אותו רעד שאני רועד כבר שנים כשאני יודע שיש משקל כבד למה שקורה עכשיו.

וכל הנסיבה הביתה אני פוחד. פוחד שעד שנגיע אליי היא רק תוריד אותי בבית ותברח. אבל היא לא.

אנחנו נכנסים אליי הביתה.

ונכנסים אליי לחדר.

והיא מורידה לי את החולצה, ואני מוריד לה את החולצה. וסוף סוף אני מרגיש את אותו מגע, כשהגוף שלי נוגע בגוף שלה.

ועוד בגד יורד, והרצפה בחדרי מכסה בחולצות ומכנסיים, ובחזייה.

והיא שואלת "יש לך קונדום?"

ואני עונה שכן, ואני מביא אותו.

והיא שמכיבה אותי לאחור, ומורידה לי את התחתונים ומלבישה עליי את הקונדום.

והיא באה להוריד לעצמה את התחתנים, אבל אני עוצר אותה, הופך אותה על הגב ומוריד לה אותם בעצמי.

ואני אומר לה "...זאת הפעם הראשונה שלי".

ואז אני בתוכה. וזה מוזר. שנים של ציפייה והנה זה קורה.

ואני מניע את עצמי למעלה למטה.

ואנחנו מתהפכים, עכשיו היא למעלה.

והיא רוכבת עליי.

ואני נוגע בה, וצופה בה באפלה של חדרי, כמו בעיניים לא מאמינות.

ואנחנו מתהפכים שוב, ואני עדיין בתוכה.

ואני אומר לה "זה ממש לא כמו בפורנו".

ואני נכנס עמוקה, הכי עמוק שאני יכול.

והיא גונחת קצת.

וכל הזמן היא מחייכת, והיא אומרת לי כמה שזה טוב, וכמה שאני טוב.

ואני מניע את עצמי.

והיא מניעה את עצמה.

ואני מידי פעם מאט, כי אני לא רוצה שזה יגמר.

ולחדר יש ריח של סקס.

וחם, ונעים.

ואני ממשיך. רק מנסה להבין איפה בדיוק האיבר שלי, מנסה לדמיין אותו לפי התחושה. רוצה לראות כי קשה לי להאמין.

ואני ממשיך.

והיא ממשיכה.

ופעם אני למעלה,

ופעם אני למטה.

ואז אני מרגיש שהסיום מגיע.

ואני לא עוצר.

ואני ממשיך.

ואני ממשיך..

ואני ממשיך...

ואני שכוב מעליה, מתנשף ומתנשף.

ואני מתהפך.

ככה שכבתי לי שם. עירום לגמרי, ואני מתחיל לצחוק. והיא שואלת מה מצחיק. ואני אומר לה שאני עדיין עם גרביים.

ושכבתי לי שם. לצידה. והיא לצידי. ואז מגיע החלק הקשה - החלק בו המוח שלי התחיל לעבוד.

וככל שניסיתי, לא מצאתי שמץ של חרטה מצידי. אבל הרבה דברים אחרים כן...

אנחנו שוכבים שם והיא אומרת "אני לא יכולה להבטיח שזה לא משהו חד פעמי".

והיא אומרת משהו כמו "אני לא מתחרטת".

ואני אומר "אני לא פוחד שתתחרטי, אני פוחד שתעמידי פנים שזה לא קרה."

והיא שותקת. ואולי אומרת משהו.

ואני מנסה לנסח איזה משפט בראש שלי.

רוצה לשאול אותה אם זאת הפעם הראשונה שלה. אבל אני כבר מבין שזה לא.

ואני רוצה לגרום לה להבין כמה זה היה לי מיוחד. לא רק בגלל שזאת הפעם הראשונה. גם בגלל שזה איתה. ואני רוצה לדעת אם זה היה מיוחד גם לה.

ויוצא לי משהו כמו "אני לא רוצה להיות חצוף ולשאול אם... אבל אני גם לא רוצה להיות נאיבי ולהניח שזה לא..." - איזה משפט לא מובן, שאני גם לא ממש זוכר.

אנחנו שוכבים שם, מחובקים.

אני אוחז בה, לא רוצה שהיא תלך, כי פעם שעברה שנתתי לה ללכת היא בחרה שלא לחזור.

והיא אומרת "אני צריכה ללכת", ומתחילה לקום. ואני מושך אותה חזרה.

אבל בסוף היא באמת צריכה ללכת.

והיא מתלבשת.

ואני מתלבש.

ואני נותן לה קצת מים, ושותה קצת בעצמי. שנינו מיובשים.

ואני פותח לה את הדלת.

ואנחנו מחליפים מילות סרק.

נשיקת לילה טוב, והיא הלכה.

ומהרגע שקמתי היום אני לא מסוגל להפסיק לחשוב. לחשוב, וכנראה להבין שזה לא היה מיוחד לה כמו שזה היה מיוחד לי. ואולי באמת גדלתי על יותר מידי סרטי דיסני.

אבל הפעם זה יהיה שונה. אני לא מוכן להיות סכין חד פעמית. סכין שמשתמשים בה פעם ב-3 שנים כדי לחתוך קצת מהקהות של הנשמה... ואולי אני מייחס לזה יותר מידי חשיבות. זה הרי רק סקס, לא? ואני מתנהג כמו הנקבה...

לא.

זה היה לי חשוב, ואני יודע בדיוק מה אני מרגיש.

ואם היא שוב לא תרצה להפוך את זה למשהו, אני לא מתכוון להיתלות ולחכות, והקשר הזה יחתך.

ואני מניח שזה סוף הסיפור לעכשיו.

זה היה פוסט ארוך.

אבל אני חושב שזה הפוסט הראשון שלא אכפת לי שלא יקראו - כתבתי אותו בשביל עצמי.