"לילה טוב," אמרתי לה, ונשקתי לה על הלחי.

היא חייכה, "לילה טוב," ויצאה לה לדרכה.

הממ... אני לא יודע אם לרשום סיכום של המאורעות, או לכתוב את זה כפי שזה קרה....

(אחרי ניסיון כושל לרשום את זה כסיפור, אני מביא להלן תמצות של הדברים)

היא אמרה "אני מניחה שאני צריכה לדבר על זה"

והיא הסבירה שהיא מקווה שאני לא מצפה שכל פעם שהיא תבוא יקרה מה שקרה.

ואני אומר לה שממש לא. אבל שאני לא יכול להעמיד פנים שזה לא קרה. ושאני לא מצפה שנשכב כל פעם.

והיא נושקת לי.

ואני אומר שאני מבולבל לחלוטין.

והיא אומרת שזאת הייתה סוג של התנצלות.

ואני תמהה.

והיא אומרת שהיא מתנצלת. ושאני הייתי מתנהג ככה עם כל בחורה. כי אני בחור רגיש.

ואני אומר לה שממש לא. שתמיד היה לי מקום מיוחד בשבילה בלב. ושכבר אמרתי "לא" בחורות בעבר.

והיא לא מאמינה לי.

ואני אומר לה שאני מרגיש ככה הרבה זמן. כבר שלוש שנים. מאז.

והיא אומרת שזה קצת משנה את הסיפור.

ואני מספר לה שכתבתי עליה בבלוג. פה. כאן. סיפרתי לה על המקדש שלי.

והיא עיקמה את הפרצוץ, מתוך חוסר אמונה, ואמרה שהיא רוצה לראות.

ואני כמעט שוקל להראות לה, כמעט שוקל להכניס אותה לפה, להראות לה במה הלב שלי מלא. אבל אני לא עושה את זה. כי זה יהיה לנצח.

אז אני מספר לה על דברים שכתבתי. על דברים שהיא אמרה שנשארו איתי.

והיא שוכבת שם, עם הראש למטה. ושותקת.

ואני מחזיק אותה. כל כך חזק. יודע שזה יסתיים הערב, שהיא לא תרצה אותי. ושהיא תברח, כמו אז.

והיא ממשיכה לשכב שם. בדממה.

ואני מריח את שערה.

והיא אומר שקשה לה. שקשה לה לחלוק את עצמה עם מישהו, אחרי שהיא לא הייתה מוכנה לחלוק את עצמה עם עצמה.

ואני שותק עכשיו.

ושנינו מספרים על כמה שאנחנו היינו דפוקים.

ואני אומר שהדפוקים הכי מעניינים.

והיא שותקת קצת.

ואז היא אומרת "אבל לאט"

והלב שלי מחסיר פעימה.

וזה כל מה שהייתי צריך....

אז אם לאט היא רוצה, אני יכול לאט.

לשמור את זה על ה-DL לעכשיו.

ולאט לאט. כדי שהיא לא תברח.

ועכשיו אני מרגיש שהיא תברח.

אני מרגיש שהיא חזרה הביתה עכשיו לבדוק בלוגים רנדומליים כדי למצוא את שלי.

ושהיא תברח רק מקריאת הפוסט הזה.

אבל אני יכול לאט.

אני רק לא רוצה לאבד אותה.

ונסיים עכשיו, לפני שהמוח שלי יתחיל לעשות שוב את מה שהוא עשה כל היום: לא לאט, מהר.

לילה טוב.