השעון הראה חצות, וזה אומר שכבר עברה שנה מאז אחד הלילות הכי... מאושרים בחיי.

וזה כאב.

הו, כמה שזה כאב.

אבל היום, כל מה שנותר מהכאב הזה היא צלקת. צלקת עמוקה ומכוערת, אבל היא לאט לאט מחלימה. ומתכווצת למשהו שאפשר לעבוד איתו. אבל היא לא תעלם. הצלקת תמיד תהיה שם.. כי אין מה לעשות, כשמישהי פוגעת בך ככה - כשהיא לוקחת מחט ארוכה ולוהטת ודוקרת אותך באיטיות בלב - תמיד תשאר רקמה שלא יכולה להתאושש.

איזה חלק בנפש שלנצח תכרע על ברכיה בפחד מפני כאב כזה שוב.

השלב הראשון היה לסלוח. לסלוח זה לתת לפצע לנסות להחלים, במקום לנבור בו כל פעם שהוא קצת נרפא.

ואתם יודעים מה? זה עבד לא רע... הלסלוח הזה.

עובדה, רק בסופ"ש הזה יצא לי לראות אותה. פעמיים.

אומנם לא החלפתי איתה אפילו חצי מילה, כי היא לא מעניינת אותי, אבל לא ברחתי. אפילו נשארתי בכוח, כאילו יש לי משהו להוכיח.

זה נכון שכשהיא יצרה איתי קשר עין ולא הפסיקה לחייך עד שחייכתי חזרה זה הכעיס אותי.

איך היא מעזה בכלל? לחייך? אליי? היא הרי יודעת שאני לא אדבר איתה יותר לעולם. וגם אם אני סולח לה, זה לא אומר שאני צריך להתפייס עימה. אבל אלו בעיות שלה, ולא שלי.

אני אשקר אם אני אגיד שלא שמתי לב לפני כמה ימים שהתאריך הזה מתקרב.

שמתי לב.

והרגשתי מחוייבות לציין את זה כאן. לציין את זה שאני מציין את היום הזה שהתחיל את הנפילה הגדול שלי.

אבל הנפילה הסתיימה.

ואני תפוח אחר לחלוטין היום. ואם לא לחלוטין, אז לפחות במקום אחר מאד (גם מנטלית-נפשית, וגם גאוגרפית). ואני אוהב את המקום הזה שאני נמצא בו.

אני מרגיש מוכן.

אני מרגיש שאני מוכן להרגיש את החיבוקים האלה שוב.... חיבוקים שלא הצלחתי להרגיש כל כך הרבה זמן, לא משנה כמה חזק חיבקו.

אני מוכן.

כל שורה אני כותב ומוחק. מוחק וכותב.

עורך.

משנה את הסדר.

אני לא יודע איך אני באמת מרגיש כלפי היום הזה.

אני לא בטוח שהיום הזה באמת ראוי לציון...

אולי באמת באמת באמת עברתי הלאה?