כמו סיפורים רבים, גם הסיפור הזה מתחיל בצילצול של טלפון.

"בית" היה רשום על הצג של המכשיר. כן, על אף שאני מתעקש לקרוא לדירה שלי 'בית' ולבית של ההורים 'הבית של ההורים', כנראה שעוד לא הפנמתי את זה מספיק כדי לשנות את זה בטלפון.

"הלו," עניתי.

זו הייתה אמא. והיה לה הרבה מה להגיד. והיא דיברה. והיא דיברה. ואני בעיקר שתקתי. והרגשתי את הדמעות מציפות לי את העיניים לאט לאט.

"והחליטו שלא להנשים," היא אמרה. והיא הייתה צריכה ללכת, כי יש סידורים שצריכים להעשות עכשיו לפני ש...

וניתקתי.

ועכשיו כל שנותר לעשות זה לחכות. לחכות ל..

אני לא מצליח לכתוב את המילים.

לא מצליח.

אני לא אדם מאמין, אבל ניסים כן קורים, נכון?

ואני ממש רוצה חתול עכשיו...