יצא לי לחשוב הרבה על דייטים בימים האחרונים.

שמעתי קומיקאי שאני מאד אוהב מדבר על זה בפודקאסט שלו, ובסדרה החדשה שהתחלתי לראות עסקו בנושא לא מעט (בעיקר בכל נושא הכנות הטלויזיונית המזוייפת שלא באמת קיימת בעולם האמיתי).

השאלה העיקרית שרצה בראשי בראש בימים האלו היא: איפה פוגשים בחורות?

התשובה היא, כמובן, שהן נמצאות בכל מקום. סטטיסטיקה מספרת לנו שבערך אחת מכל שני אנשים היא נקבה. נתון מעניין למדי.

אבל, כמובן, שזה לא מספיק. אני זוכר שעשיתי ניתוח מספרי (אתם מוזמנים לחפש את הפוסט ההוא, כי אני לא זוכר מתי זה היה) של מספר הנשים בעולם שאני עשוי להיות מעוניין בהן על סמך נתונים דמוגרפיים בלבד. המספר היה כמובן קטן בהרבה מ-3.5 מליארד נשים.

אז איפה נמצאות כל אותן נשים שעשויות לעניין אותי?

ובכן, הן יכולות ללמוד איתי באוניברסיטה.

אולי אני יכול להכיר אותן דרך חבר/חברה/מכר משותף.

אולי הן מצאו את הפרופיל של באתר הכרויות שאני רשום אליו.

ואולי הן קוראות כאן בבלוג, ומשום מה לא חושבות שאני סוטה מעופש.

ומכיוון שמשלוש הנקודות הראשונות לא יצא לי כלום כמעט מעולם, דווקא על הנקודה האחרונה הייתי רוצה להתמקד.

אתם מבינים, את הבלוג הזה לא פתחתי כדי להכיר בחורות. זה היה כל כך נמוך ברשימת ה"סיבות לכתוב בלוג" שאני לא בטוח שזה בכלל היה ברשימה.

את הבלוג פתחתי כדי שיהיה לי מקום לכתוב. בהתחלה לא הייתי אנונימי כלל. ולאט לאט הידקתי את טבעת האנונימיות סביבי, עד למצב שבו היום יהיה קשה לי להאמין שמישהו שקורא פה יוכל לזהות אותי.

אבל תמיד היה דרך ליצור איתי קשר (כפי שמופיע כאן מצד ימין). ובמרוצת השנים היו כל מיני אנשים (נשים וגברים כאחד) שיצרו איתי קשר. ואני שמחתי על כך. האמת היא שאין לי הרבה אנשים שאני יכול לדבר איתם בכנות כמו שאני מדבר איתכם כאן (גם אם לפעמים אתם לא כל כך מראים נוכחות), וזה תמיד היה נחמד לשמוע ממישהו שהוא הזדהה עם מה שאני כתבתי. ואם היה אפשר לדבר איתו קצת בהמשך, גם זה היה נפלא.

אבל, מה לעשות, שלפעמים לדבר זה לא רק לדבר... ולפעמים רגשות מתערבים בכל הסיפור הזה.

באופן כללי המדיניות שלי בנושא היא לא. אני בלוגר, ואני יודע מי הם בלוגרים, ושילוב כזה יכול להיות נפיץ במיוחד. רק תכנסו לבלוג אקראי והסיכויים שלכם לנחות על בחורה עם בעיות קשות (לפחות מתישהו בעברה) גבוה הרבה יותר מהסיכוי לנחות על בלוג של בחורה שמאוזנת בנפשה ושביעת רצון מהחיים שלה (כי דוגרי, אם זה היה המצב מה היא מחפשת פה? בישראבלוג?).

על אף המדיניות הזו, יצאתי לכמה דייטים עם כמה בלוגריות. הרעיון שמאחורי זה היה: 1. היי, מה יש לי להפסיד? 2. האם לא כולם דפוקים בראש, ורק חלקנו מצליחים להסתיר את זה טוב יותר? 3. לפעמים לא יכלתי להתכחש לרגשות שלי.

הדייטים האלו מעולם לא התפתחו למשהו רציני... זה כנראה באשמתי. כמו כל דבר אחר בחיי האהבה שלי (או העדרם). ובכל זאת, דווקא פה היה האפיק עם הפוטנציאל הרב ביותר. פה אני לא מפחד לומר דברים, אני לא מפחד להרגיש קצת פגוע (קצת), וגם מהצד השני, לכל מי שרק נכנס לבלוג שלי בטעות יש הזדמנות טובה יותר להכיר אותי מאנשים שאני מבלה בחברתם כבר שבועות וחודשים ושנים. ואם מישהו שקורא פה ממשיך לדבר איתי... טוב, קשה לא להשמע קצת נרקסיסט, ולכן אני פשוט אגיד את זה - כן. אני נרקסיסט. ואני אוהב שאנשים אוהבים אותי, בטח כשאני חושב שזה לפעמים אפילו מוצדק.

אז מה הבעיה?

למה בכל זאת אני מוצא את עצמי אומר "לא"?

זו לא שאלה רטורית.

אני לא יודע.

מה מונע ממני להרים טלפון, לשלוח מייל, ולהגיד "היי, רוצה להפגש מתישהו?" בלי לחשוב על זה יותר מידי אפילו..?

שטפתי כלים היום, אחרי שסיימתי לראות פרק באותה סדרה שעסק בדיוק בזה - להזמין מישהי, וחשבתי לעצמי "אני אעשה את זה". ואז חשבתי לעצמי "פחח, לא אני לא."

ואין לי נקודה חכמה לסיים איתה את הפוסט הזה.

ונמאס לי לכתוב כמה שקר לי, וכמה שלבד לי, וכמה שאני עצוב, ושהמיטה שלי גדולה, ושאני חרמן, ושאני מת לזוגיות, וכמה שאני מעדיף אפילו בעל חיים בשלב הזה.

אני רוצה להיות מסוגל להגיד למישהי בפנים "היי, אני מקווה שאני לא ישיר מידי, אבל את מוצאת חן בעיניי. תרצי אותי לשתות איתי בירה?"

או להגיד את זה למישהי בטלפון.

או אפילו לשלוח את זה למישהי בהודעה.

כשסבא שלי נפטר שבוע שעבר (איך זה היה רק לפני שבוע?) ניסיתי לחשוב לעצמי "מה הוא היה רוצה שאני אעשה עם עצמי?" ולנסות להציג מטרות לפי זה.

והוא? מה שהיה לו הכי חשוב שאני אעשה זה:

1. לסיים את התואר שלי.

2. לזיין כמה שיותר.

ולא בהכרח בסדר הזה...

אני חושב שהבלוג יוצא להפסקה קצרה. אני אאשים את תקופת המבחנים, אבל תכלס זה לא זה.

עד לפעם הבאה - לילה טוב,

התפוח